שידורי המהפכה - רשות השידור על המוקד

הרשות עוברת אלינו

לכתבי התקשורת, שהתרגלו לחייה הקשים של רשות השידור, נפלה השנה הזדמנות של פעם בחיים המקצועיים - לסקר גם את מותה. לקחנו אותם לשיחה על איך זה לעבוד מול גוף תקשורת שלא מפסיק לספק לנו אייטמים לרגע

דוד אברהם

שנת 2014 תיזכר כשנה היסטורית בדברי הימים של סיקור תחום התקשורת בישראל. לעיתונאי המדיה והתקשורת שהתרגלו לסקר את רשות השידור באופן רפיטטבי - עוד סכסוך פנימי, עוד חריגת שכר, עוד עוולת אגרה, עוד כשל מקצוע וחוזר חלילה – נפלה ההזדמנות לסקר סיפור של פעם בחיים מקצועיים: סגירה מוחלטת של מערך השידור הציבורי והקמתו מאפס.

היסטוריה: הכנסת אישרה את חוק רשות השידור

אין הזדמנות טובה מזאת לכנס כאן, בוואלה! ברנז'ה, את עמיתנו למקצוע ולשמוע מהם על חווית הסיקור של גוף התקשורת שלא מפסיק לספק לנו אייטמים לרגע. אז מה בעצם הופך את רשות השידור לכך כך מיוחדת, כמושא סיקור, ומדוע אנחנו כעיתונאים לא שמים אותה בכפיפה אחת לצד מתחריה בשוק? כתב התקשורת של דה-מרקר נתי טוקר, מצביע על ההבדל העיקרי. "הגישה כלפי ערוצים מסחריים היא שהם גופים פרטיים והם אמורים לעשות את כל מה שייטיב עם בעלי המניות שלהם ויעניק להם רווח ככל האפשר, זאת במסגרת מחויבויות רגולטוריות כאלה ואחרות שהם קיבלו על עצמם במכרז", הוא אומר. "השידור הציבורי הוא ההפך הגמור - כל כולו נועד לענות על כשלי שוק, להיאבק למען האינטרסים של הציבור לטפל בבעלי ההון, לחשוף כשלים בכלכלה וכדומה ואנחנו מצפים ממנו להתנהלות אתית וניהולית טובה יותר. לכן כל דבר שמתסיס אותנו מבפנים, כעיתונאים, כאשר זה מגיע לרשות השידור זה מקפיץ אותנו הרבה יותר ולכן זה גם עושה הרבה יותר כותרות".

כי אנחנו מרגישים שזה כסף שהוא גם שלנו?

"גם, וגם כי המטרות של גוף כזה הוא לענות על כשלי השוק איפה שגופים אחרים נכשלו, וכשהוא מאכזב אותנו אנחנו כועסים הרבה יותר".

עוד בוואלה!

הדרך לבנות שרירים אחרי אימון: מה צריך לדעת על צריכת חלבון?

רקפת אריאלי
לכתבה המלאה

"כל אחד שם הוא אדון לעצמו"

כתב המדיה של אתר "אייס", אלכס כץ, מצביע על הבדל נוסף בין רשות השידור ליתר גופי המדיה. "ההבדל הוא בראש ובראשונה כמות ההדלפות, מי כמוך יודע".

ולמה יוצאות משם יותר הדלפות?

"כי כל אחד שם הוא אדון לעצמו, כל אחד שם מגיע בבוקר לעבודה ומרגיש שהוא מגיע למלחמה ולכן הוא מראש צריך לדאוג שה'אויבים' שלו יחטפו. כמות ההדלפות היא מטורפת".

אבל גם בגופי מדיה אחרים יש מאבקי כוחות פנימיים. למה שם זה שונה?

"נכון שמאבקי כוחות יש בכל גוף, אבל ברשות השידור יש אלפיים עובדים ובערוצים אחרים אין, ברשות השידור יש עשרה ועדים ובמקומות אחרים אין, וברשות שידור יש דירקטוריון ומנכ"ל שהם בכסאח ובערוצים אחרים אין. שם הם גם לא מתביישים תחת השמות שלהם לתקוף ולתקוע טריז ובמקומות אחרים זה פחות קורה".

"הספינים זה התוצר של המאבקים הפנימיים והשחיתות והסיאוב שאליהם הם הגיעו", אומר טוקר. "זה כלי נשק במאבקי הכוח והשליטה שם והקשרים הפוליטיים. במקום כזה, בו אנשים לא מתיישרים אל מול מטרה אחת והיא עיתונות אמתית שמטפלת בריכוזיות ובכשלים ובעוולות חברתיות - כשכל אחד פונה לאינטרסים שלו, יש התנגשויות".

"כמה הדלפות אתה מקבל מידיעות אחרונות וכמה מרשות השידור?"

לי-אור אברבך, כתב המדיה של גלובס, מסקר את ההתנגשויות הפנימיות ברשות זה יותר מעשור. "אין ספק שלעובדים ברשות השידור אין עודף לויאליות למקום שבו הם עובדים ולכן סיפורים צפים משם ללא הרף ולכן נראה שאנחנו מוצפים בזה. אז צריך להיות בררן ולזהות מתי זו התקטננות בין שני אנשים שלא מסתדרים בניהם ומתי זה משהו שבאמת נוגע לציבור, והציבור צריך לדעת מזה".

זה לא עושה לנו העיתונאים עבודה קלה יותר, שבכל מקום ברוממה שאליו תזרוק אליו אבן תפגע לפחות באייטם אחד?

"וזה רע? יכול להיות שיותר קל להשיג מידע כי אנשים יותר משתפים פעולה וגם כי העובדים שם סובלים בעצמם. העובדים של רשות השידור הם באמת נורא מסכנים - רבים מהם עובדים נורא קשה והרבה מהם סובלים מהתנכלויות וממציאות שהיא בלתי הגיונית לעובד בישראל ועל אחת כמה וכמה לעובד בשירות הציבורי. לכן קל או יותר קל להשיג משם מידע מאשר גופים שעובדים כמו שצריך, כמו הגופים המסחריים".

"תגיד לי כמה הדלפות אתה מקבל ברמה השבועית מידיעות אחרונות למשל וכמה מרשות השידור", שואל אלכס כץ, ומספק את התשובה: "זה במכפלות של פי כמה וכמה. וכשמישהו מקבל מינוי זה אפילו עולה, למשל, כשמיקי מירו מונה למנהל הרדיו. כמה הדלפות היו וכמה סיפורים, כמה יש על יאיר קורן למשל, שמאיים בתביעות".

אפרופו תביעות, באילו קשיים נתקלת בסיקור הרשות?

"בחמש שנים שאני מסקר את רשות השידור איימו עלי בתביעות אבל דווקא לא יותר מאשר במקומות אחרים. אבל כן היו הרבה ניסיונות לחרמות וניסיונות לפגוע בסיפורים בדרכים שונות ולמנוע פרסומים, גם בתקופת ההנהלה הנוכחית וגם פעם".

"איך אתה משתיק עיתונאי? או מאיים לתבוע, או מתלונן"

רועי ברק, לשעבר כתב התקשורת של גלובס והיום עורך בערוץ 10, מתאר התמודדות קשה יותר. "מהרשות היה עלי את הלחץ הכי גדול, כולל כמה מכתבים לעורך הראשי ובעיקר מאבקים תמידיים ובעיני מביכים מאוד מול הדוברות".

מה הם רצו מהעורך הראשי, מה הם טענו?

"זה היה כמו מלחמת התשה. הרי איך אתה משתיק עיתונאי? או שאתה מאיים לתבוע אותו, או שאתה מתלונן עליו שוב ושוב ובונה על זה שהעורך יישחק. אני לא יודע כמה מכתבי תלונה היו עלי, אבל הרבה. וזה מביך כי אתה צריך לחזור אחורה ולהציג מסמכים והקלטות שמתקפים אותך. שם הלחצים היו הכי גדולים, וזה לא משהו שהיה לי בעבודה מול גופים אחרים. זה היה כמו מלחמה".

"ההנהלה הספציפית הזו של רשות השידור, בניגוד לאלה הקודמות לאורך השנים שעבדתי עם כמה וכמה מהן, היא הרבה יותר מתעסקת באיך יכתבו עליה מאשר בלנהל", מוסיף לי-אור אברבך. "יותר חשוב לה באיזה דקה העברת את הבקשה לתגובה מאשר עיקר הנושא עצמו. לכן התגובות שלהם הן בדרך כלל הזויות ומנותקות מהסיטואציה שבגללה אתה מבקש תגובה".

כמו מה למשל?

"במקום להגיב לתוכן העניינים ועיקרם הם יגידו לך שאלו ספינים ושקרים וכל מיני הבלים. יותר מהפוליטיקאים והתקשורת ומבקר המדינה, מי שהוביל את רשות השידור לאיפה שהיא נמצאת היום זו הנהלת רשות השידור הנוכחית".

כן הכל שלילי

טענה חוזרת ונשנית של אנשי רשות השידור כלפי גופי המדיה שמסקרים אותה הייתה שהם, כמתחרים, מצויים באופן מבני בניגוד עניינים מתוקף התחרות. "אני חושב שאני מכיר את כל העיתונאים שמסקרים את התחום הזה ואני לא חושב שמישהו מהם מסתובב עם אג'נדה מסחרית נגד רשות השידור", אומר רועי ברק. "אני לא רואה לא בגלובס, לא בדה מרקר ולא אצלכם בוואלה! איזה רצון שהרשות תיסגר מטעמים מסחריים".

אולי צריך להודות שזה מה שאנשים אוהבים לקרוא על רשות השידור, את הפרסומים השליליים, ואנחנו פשוט מספקים את הסחורה?

"רשות השידור הוא גוף חשוב והשידור הציבורי הוא חשוב בעיני לדמוקרטיה ולשוק הטלוויזיה - בטח אל מול מה שמשודר אצל המתחרים. אני חושב שמה שהיה שם זה השתלטות על משאב ציבורי - שהוא לא שונה ממים או מגז - ואת ההשתלטות העוינת הזו שהיו מעורבים בה הרבה פוליטיקה וסיאוב אישי וטינופות פנימיות והתנהלות לא עניינית עם כספי ציבור ואנשים, זה דבר שהיה לי מאוד חשוב לחשוף אותו. אני באמת חושב שהחשיפות שהיו לי בתחום של רשות השידור הם היו מאוד רעות לרשות השידור אבל מאוד לטובת השידור הציבורי והם נועדו לחשוף את קן הצרעות והפוליטיזציה שם".

"אני חושב שזה עוד אחד מהספינים העצובים והמגישים שאליהם התדרדרו לא רק חברי ההנהלה המושחתת, של רשות השידור אלא גם ועדי עובדים כאלה ואחרים שהיו אמורים להגן על האינטרסים העיתונאיים ברשות", מוסיף טוקר לעניין הטענות של הנהלת רשות השידור נגד התקשורת. "הרי לא מדובר פה על סגירה מדובר פה על חיזוק השידור הציבורי וזו המטרה שאליה השר ארדן כיוון. כנראה לא מיוזמה שלו אלא כי הוא הבין שזו העמדה הציבורית שאיתה הוא צריך להתיישר".

עד כמה מרכזי היה התפקיד שלנו, עיתונאי המדיה, בהצלחה של שר התקשורת להעביר את חוק השידור הציבורי?

אברבך: "כמו תמיד יש לנו חלק בדברים. אמנם הובלנו קמפיינים, שבעיקר קשורים באגרה ופחות ממה שקורה בתוך רשות השידור כי זה באמת משהו שהוא עממי ופופולארי וכואב לכל אזרח ואזרח, אבל על מה שקורה בתוך רשות השידור, ההתנהלות שלה, ההתנהלות של האנשים שם, השחיתות האיומה שם וההתנכלות של האנשים אחד לשני - אנחנו מציפים את זה שנים ארוכות מאוד וזה לא באמת שינה משהו. לצערי בשביל להזיז מהלך בסדר גודל דרמטי כזה בראש ובראשונה צריך היה מוטיבציה של הפוליטיקאים".

ברשימת התודות: המחאה החברתית והפייסבוק

טוקר מזהה גורם נוסף, חוץ מהסיקור האינטנסיבי והפעילות הפוליטית. "רשות השידור אמנם היא עצמה הלכה והסתאבה, אבל אי אפשר לנתק אותה מהאירועים שהיו בשנים האחרונות", הוא אומר. "המחאה החברתית, הגל המטורף של המודעות הציבורית, פתחון-הפה שיש לכל בנאדם בפייסבוק ובטוויטר, וזה שהם גרמו לכולם להבין שיש פה גוף שמתוקצב במיליארד שקל בשנה ופשוט לא מיישם את המטרה הציבורית שלו. הגל של התסיסה מלמטה הוא גם זה הביא את הרשות לסופה".

"בגדול אני חושב שבחוק יש המון בעיות", אומר רועי ברק. "את הקשר הפוליטי הוא לא פותר וכל מי שטוען שהקשר הולך ונהיה קטן יותר הוא לא קורא את החוק נכון, או לא מדקדק".

יכול להיות שהיינו לא מספיק ביקורתיים כלפי החוק הזה?

"אני התבקשתי לכתוב על זה ל'המקום הכי חם בגיהנום' אז קראתי את החוק מהתחלה עד הסוף וכתבתי את מה שנראה לי. באופן כללי, לאו דווקא כתבי התקשורת אלא אמצעי התקשורת בכלל, סיקרו באופן מאוד מתלהב את ביטול אגרת הטלוויזיה ואת סגירת רשות השידור".

"אסור לנו להרפות ולו לרגע אחד"

התיאור של רועי ברק של סיקור נלהב, מזכיר את ימיו של נתי טוקר בדיונים בוועדת אלהרר, משם צייץ בטוויטר עדכונים שוטפים. "אין פה מדיניות של העיתון, כל כתב יכול לעשות ככל העולה על רוחו", הוא עונה לשאלה בדבר ההחלטה לצייץ מהוועדה כל פיפס. "באופן כללי יש כתבים שמרגישים צורך לספק את הגרעין הנאמן של הקוראים שלהם שמתעניין בסיקור הזה ולספק את צורך שלהם אונליין בסיקור אינסטיבי כל הזמן - אז זו המטרה".

זה לא עניין של אג'נדה?

"במקרה הזה, דה מרקר והעורכים הבינו כבר בהתחלה שרשות השידור היא אחד הכשלים המרכזיים בשוק, וזה כשל שלא בא לידי ביטוי מספיק בתקשורת המסחרית. אז החלטנו שאנחנו נגיד את האמירה הזו עם אג'נדה ברורה".

אולם אמירות נגד רשות השידור, כאמור, נאמרות ונכתבות כבר שנים ארוכות."אין ספק שיש שחיקה", אומר אברבך. "לא רק של הקוראים אגב, אלא גם של העורכים. אתה בא לעורך עם סיפור ושומע 'די כבר עם רשות השידור הזו', התחושה שכבר היינו שם ושאלה אותם סיפורים במשך שנים. אבל זה לא אומר שאנחנו יכולים או שמותר לנו להפסיק להציף את הדברים האלה. "זה כסף ציבורי וזה אחד המקומות הכי מדממים בשירות הציבורי ואסור לנו להרפות אף לא לרגע אחד. אסור לנו להראות לאנשים האלה, שמנהלים באופן מושחת את גוף השידור שלנו, שאנחנו לרגע לא מסתכלים עליהם. כל צעד שהם עושים - אנחנו חייבים לכתוב על זה, ואסור לנו להרפות ולו לרגע אחד".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully