התקשורת במבצע "צוק איתן"

קודם כל שקיפות

האם אין מידה של צביעות בהנחה שאפשר להציג תמונת מציאות עיתונאית שלא עברה דרך פריזמה כלשהי? למי אין אינטרסים? כעת, צריך לפעול לחשוף את השקפות העולם לאור. דעה

תהילה שוורץ אלטשולר

ינון מגל, עורך וואלה, הצהיר שהוא קודם כל ישראלי ואחר כך עיתונאי. נכון שהוא הצהיר זאת כשבחוץ רועמים התותחים וקצת קשה ללמוד מימי מלחמה על ימי שלום, אבל להצהרה היתה השתמעות מעשית: הודעה בדף הבית של האתר שסרטון שבו נראים מחבלים הורגים בחיילי צה"ל לא יוצג בו.
היו להצהרה גם תוצאות אחרות.

ד"ר יובל דרור, במאמר באתר העין השביעית, קבע שמגל הוא "אנטי עיתונאי" שאינו עומד בדרישות ההגדרה הקלאסית של עיתונאות: פעולה ביושר לחיפוש האמת וחשיפתה, שאיפה ככל האפשר לאוטונומיות ועצמאות, וייעוד של שירות הציבור. חנוך מרמרי, באותו אתר, פחות נחרץ לגרש את מגל מהיכל הקודש של העיתונאות אבל שואל את מגל איזה עיתונאי הוא. "האם הוא מחויב לתת מידע מקיף לציבור על תמונת המלחמה המתחוללת בארץ כפי שהיא, או לשמש פריזמה מטשטשת ומעוותת כדי לשמור על מורל גבוה ועל גולשים מרוצים?"

עוד בוואלה! NEWS

הזמן המושלם להתכונן לקיץ הבא: הג'ל שמעלים את סימני המתיחה

לכתבה המלאה
היו להצהרה גם תוצאות אחרות. מתוך קמפיין וואלה! (צילום: יח"צ)

ההתנתקות כמשל

גם הביקורת הנגדית לא איחרה לבוא, וכמובן שמצד ימין. אראל סג"ל באתר מידה משתמש בטיעון המחץ: איפה היית, דוקטור דרור היקר, כשאמנון אברמוביץ "איתרג" את אריאל שרון בזמן ההתנתקות, כשעיוות המציאות בא משמאל ולא מימין.

אפשר שיש אמת בטיעון הזה, אבל הוא משאיר אותנו בדיוק במרחב של השילוש הקדוש שלפיו עיתונאות היא יושר-עצמאות-שירות. השאלה היא האם המרחב הזה כשלעצמו איננו ניסיון רומנטי להחיות עולם שגם אם התקיים אי פעם, מכל מקום בוודאי שאיננו קיים עוד. מי מכלי התקשורת מציג תמונה מלאה ואמיתית של המציאות? האם אין מידה של צביעות בהנחה שאפשר להציג תמונה שלא עברה דרך פריזמה כלשהי? למי אין אינטרסים? חשוב מזה: אם אי אפשר להציג תמונה "אובייקטיבית" של המציאות, מה צריך להחליף את האובייקטיביות?

התשובה בעיני היא ששקיפות וגילוי של אינטרסים והשקפות עולם, היא התחליף המתאים למיתוס הרומנטי של האובייקטיביות. במובן הזה, הצהרתו של מגל היתה פעולה של הנגשת מידע ולא של סכירת מידע. היא נתנה כלים לקוראת לשאול את עצמה האם וואלה הוא אתר שתבחר לגלוש בו, לשאול את עצמה מה נמצא בתוך האריזה המרשרשת שהיא מתלבטת האם לפתוח: כמה מלח, כמה קלוריות, כמה שומן רווי. כמה הוא קודם כל ישראלי וכמה הוא עושה זאת כי זאת דרך לרכוש קהל בזמן מלחמה.

מי מכלי התקשורת מציג תמונה מלאה ואמיתית של המציאות? ד"ר יובל דרור (צילום: עידן גרוס)

חובת הגילוי כערך עליון

הדוגמא של סימון ערכים על מוצרי מזון כבסיס ליכולת לקבל החלטה מושכלת איננה מקרית. הכוונה כאן היא לרעיון של ריבונות צרכנית. באופן פשטני –אל תגידו לי מה לאכול ומה לא – רק אפשרו לי לבצע החלטה מודעת. מפתה לדבר על עיתונאות כפרופסיה אובייקטיבית בתוך מרחב חוקתי של הזכות לחופש עיתונות. צריך אפילו להודות שקיימת חרדה משימוש בטרמינולוגיה של הגנת הצרכן ככל שהדברים נוגעים ל"מוצרי תוכן". נוח לעיתונאים מצד אחד ולבתי משפט מהצד האחר – שעה שהם דנים בסוגיות של לשון הרע ודיני זכויות יוצרים, תוכן שיווקי וסיווג משדרים, אתיקה עיתונאית וסגירת ערוצים מפסידים - להמשיך וליישם איזונים נדושים בין זכויות חוקתיות, במקום להודות שתקשורת מסחרית משמעה יחסים שבין יצרני מוצרי תוכן לבין צרכנים של מוצרים כאלה.

וביחסים שבין יצרנים לבין צרכנים ההגדרה של פעילות בשוק התוכן לא צריכה להיות מבוססת על השילוש הקדוש של יובל דרור, אלא על הצמד הזה: גילוי והגינות. חובת גילוי בנוגע להימצאותו של תוכן שיווקי; חובת גילוי כשיצירה ספרותית המגדירה עצמה בדיונית היא למעשה סיפור שהיה; וגם חובת גילוי בנוגע לעמדות פוליטיות של כלי תקשורת, של עורך או של עיתונאי.

(צילום: מערכת וואלה!)

אמון הדדי ולא רק אתוס מקצועי חד צדדי

לפעמים נדמה שקשה למי שגדל על ברכי האתוס של האובייקטיביות העיתונאית להפנים שהשתתפות פעילה בשווקי התוכן מצריכה אמון הדדי ולא רק אתוס מקצועי חד צדדי. צרכנים לא ישתתפו בעולם התוכן אם הוא לא יהיה אמין במובן זה שהם יודעים למה לצפות וכיצד לבחור במוצרים המתאימים להם. בעיני, המצב הקיים בשוק התקשורת הוא אי-מילוי חובות אמון בסיסיות של תעשיית התוכן כלפי הצרכנים שלה. זאת היא המציאות המשפטית והחברתית הבעייתית.

אכן, במקרים רבים השוק החופשי לבדו אינו יוצר כמות אופטימלית של גילוי – ולכן דרושה אסדרה של שקיפות. אבל, התערבות המדינה נדרשת כדי לתת כלים וידע ולמנוע הטעיה. אני יודעת שהתפיסה המוצגת כאן היא רדיקלית ביחס למצב הקיים, אבל עדיין אני מעדיפה את הסיכון שבתהליך ליצירת מוצרי תוכן שקופים על פני אלפי הסעיפים ברגולציית התקשורת, אשר כל מטרתם היא להגן על אובייקטיביות בלתי מושגת ואשר בפועל הופכים את הצרכן לפסיבי, לבטטה טעונת הגנה.

מסך של אובייקטיביות לכאורה. אברמוביץ' (צילום: נמרוד סונדרס)

מבלי להצדיק ולו לרגע אחד את האלימות שננקטה נגד אמנון אברמוביץ, צריך לשאול ביושר: מה היה הטיעון הענייני כנגדו. בעיני, מדובר בהסתתרות מאחורי מסך של אובייקטיביות לכאורה. אם לפני עשרים שנה התפיסה היתה שכך ניצור מדורת שבט בערוצי הטלוויזיה, היום התסכול בקרב הצופים לובש אופי פייסבוקי. לאברמוביץ יש השקפת עולם, אולי אפילו למלכת הטלה-פרומפטר יונית לוי, וגם לינון מגל. צריך לפעול לחשוף את השקפות העולם לאור השמש ולהפוך את השקיפות לאובייקטיביות החדשה.

* ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר היא חוקרת בכירה בפרויקט רפורמות במדיה ובפרויקט מינהל היישום במכון הישראלי לדמוקרטיה. תחומי המחקר שלה הם הסדרת שוק התקשורת והמדיה החדשה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully