ללא כותרת

הזיכרון הויזואלי הראשון הוא הסדינים הלבנים העצומים שהיו נפרשים על הבנין ברחוב ברודצקי כל בוקר. כמו יונים לבנות השוחרות למידע ולרלוונטיות היו זורמים הסטודנטים לכיתה, מכוסים בגיליונות "הארץ" הפתוחים. המנוי הזה לעיתון הארץ (עיתון, עיתון. לא מיקרופיימנט, לא אפליקציה, לא חיבור אינטרגלקטי באמצעות הטאבלט דרך המולטי-צ'ארג'ר), שמחירו היה כמחצית מהמשכורות הראשונות שלנו במקצוע, היה הרבה יותר מעיתון.

פרסום ראשון: בית הספר לתקשורת "כותרת" לקראת סגירה

כמו שרביט הקסמים שאחזנו בידינו, היינו בוחנים זה את זה לראות מי קרא את המאמר הנכון, מי יודע לנחש את המקור של אמנון ברזילי במדור "ראיתי, שמעתי", ומדוע ארי שביט החליט להתייצב לצד ביבי בסידרה של כתבות שאז עוד טילטלה את המדינה.

כן, ביבי הצעיר כבר היה אז ראש ממשלה, סיבוב ראשון. אבל כל השאר, כך נדמה, היה שונה. אפילו דייויד בואי שהופיע באותה תקופה בפארק הירקון, היה מבוגר ממנו ואנחנו היינו 20 ומשהו ילדים במחזור מספר 4, אחד המפוארים של "כותרת", בית הספר הייעודי הראשון ללימודי עיתונאות, המוסד הישראלי (בכסף גרמני) הראשון שמתיימר ללמד את הפרקטיקה העיתונאית גרידא בלי בולשיט תיאורטי. למעלה ממחצית הסטודנטים מהכיתה ההיא עדיין עובדים היום בתחום או בסמוך לו: צביקה יחזקאלי וברוך קרא (ערוץ 10), אסף שניידר (ידיעות אחרונות), רוית לוי (קול ישראל), מיקי גרינפלד (כלכליסט), מירב פרסי-צדוק (יועצת תקשורת), שרה סלצר (יועצת תקשורת, לשעבר ידיעות אחרונות), ערן טורבינר (במאי ותחקירן בערוץ הראשון), טל חוטינר (ידיעות אחרונות), אנוכי ואולי עוד כמה שאבד לי איתם הקשר עם השנים. שניים מהכיתה (מאיה יעקובס וערן ויינטראוב) עומדים בראש עמותות חברתיות המקיימות קשר ישיר עם העיתונות. נדמה לי שזה חסר תקדים בנוף חוגי התקשורת.

הידיעה על סגירתו הצפויה של בית ספר "כותרת", כור מחצבתי והמקום בו רכשתי את ההשכלה העיתונאית המוקדמת שלי, לא תפסה אותי בהפתעה מוחלטת. בתור מרצה לתקשורת בכמה מוסדות אקדמיים אני מכיר את המספרים ההולכים ומידלדלים של סטודנטים המעוניינים ללמוד מקצוע שהפך בתוך כמה שנים ממשלח יד אוטונומי נחשק לבית-נכות פרופסיונאלי עגמומי. "הנה עוד מוסד עיתונאי שהיית מעורב בו ונסגר", ציקצקו כמה מחבריי בטוב לב פולני. אכן, עיתונאי מוגדר כיום באמצעות סכום מוסדות התקשורת שסגר.

כמו תמיד במקרים האלה (ראו שורה של עיתונים וערוצים), בית הספר לא יסגר בבת אחת, אלא יעבור מן הסתם שורה של ניסיונות החייאה מלאכותיים עד שמישהו ינתק אותו מן המכשירים סופית. אבל בשבילי, בפועל, הוא נפטר כשעזב בהעדר תקציבים את המבנה ההוא בברודצקי, שם התכווץ לתוך בידוד מפואר עם קירות הלבד של תחנת הרדיו שבה עשינו ניסויים בהגשת יומנים עם מיכה פרידמן, עם אולפן הטלויזיה שקולו של ישראל סגל ז"ל רעם בו, ושדמותו החיננית של דוד ויצטום יבדל"א הישרתה עליו אוירה איכותנית.

כן, אלו היו הסלבריטיז של עולם העיתונות אז. הם ואילה חסון, התוצר המצליח הראשון של בית הספר, שבימי לימודינו פרצה עם פרשת בראון-חברון שטילטלה את המדינה ואיימה לפרק את הממשלה לאלפי רסיסים. כשהמשטרה המליצה להעמיד לדין את ראש הממשלה לא יכולנו לדבר בכיתה על שום דבר אחר. כמה רחוק ומגוחך זה נראה היום, פחות מעשרים שנה אחרי, כשמצעד אישי הציבור הבכירים המזומנים לחקירה גדול ממספר התלמידים שנרשמו השנה ל"כותרת", וכשנשיא וכנראה בקרוב גם ראש ממשלה חולקים תאים במעשיהו עם גנבים, רוצחים ואנסים. מדי פעם, בגניבה, אני מנסה לשאול סטודנטים לעיתונות היום מה הם יודעים על פרשת בראון-חברון, אבל מיד משנה נושא כדי לא להביך אותם ואותי.

לא, אין כאן ניסיון להתרפק על "העבר המוזיקלי" כפי שקרא לו אריק אינשטיין פעם. העיתונות הייתה מלאה בחוליים מתולעים גם אז. עופר נמרודי, עבריין מורשע, השתלט על עיתון גדול, והקרב בין ידיעות אחרונות ומעריב היה רווי יצרים לא פחות מהקרב הנוכחי בין ידיעות לישראל היום. ערוץ 2 שידר במסכים מפוצלים דיווחים חדשותיים מפיגועי ענק לצד משחקי כדורגל, והערוץ הראשון התקשה כבר אז לתפקד בביצה המסחרית, למרות חיים יבין, אהוד יערי ואמנון אברמוביץ' שעדיין כיכבו על מסכיו.

אבל הייתה תקווה למקצוע הזה. תקווה אמיתית, מדודה בשקלי כסף, בפנסיה ובפרנסה. בזכות "כותרת" התפרסמה הכתבה המגזינית הארצית הראשונה שלי – פרופיל על השופט, לימים נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק שהכנתי עבור המורה חנה קלדרון, גם היא עיתונאית-לשעבר. בזכות "כותרת" גם התקבלתי למקום העבודה העיתונאי המשמעותי הראשון בחיי. זה היה בערך אחרי שנה של לימודים. אסף שניידר ואנוכי היינו מתוסכלים מאד שכבר שנה אנחנו לומדים את המקצוע אבל לא עובדים בו. ניסינו למנות את המוסדות התקשורתיים ולטכס עצה איך חודרים אליהם ללא שימוש באמצעי טרור בלתי-חוקיים. קשרים לא היו לנו, מלבד המורים שפגשנו בכותרת. וכך נפל הפור: אנחנו נצעד אל משרדי "דבר" ברחוב שינקין, ונבקש להיפגש עם רון בן-ישי, שלימד אותנו קורס באחד הסמסטרים. נשב אצלו במשרד, נזכיר לו מי אנחנו, ננג'ס לו עד צאת הנשמה, ונכריח אותו לקבל אותנו לעבודה.

זה היה קל יותר ממה שחשבתי. רון זכר אותנו, והיה מאד גאה בסטודנטים שמגיעים לחזר על פתחיו. הרווחנו גרושים ועבדנו כמו חמורים, אבל בכיתה ב"כותרת" יכולנו להציג בגאווה סדינים ששמנו חתום עליהם, ואלה עברו מיד ליד כמו גביע של מכבי תל-אביב שחוזר מהאליפות באירופה, מוכתם בתביעות אצבעות של תהילה.

שנה אחר כך "דבר" נסגר, מלווה בריטואל שהפך בינתיים מוכר כל כך (הפגנות עובדים, נהי של בוגרים, ושורה של הצעות לקימום-כלכלי שקורסות שניה אחרי הצגתן). בבנין בברודצקי פועלת בשנים האחרונות עמותה לחיזוק היהדות או משהו כזה. אין בכך כל פסול כמובן, אבל אני מתקשה שלא לראות את הסמליות. הבוגרים ששרדו את המקצוע עובדים בחלקם במוסדות שחרב הסגירה מונפת מעליהם. מדי פעם אני יושב בבית הקפה הצמוד לבנין, ובקושי מצליח להגניב מבט כואב בין התריסים המוגפים, מחפש לראות אולי עדיין מחכה שם פרופ' זאב סגל ז"ל, המורה לדיני תקשורת, שתמיד הופתע כל כך לראות את כל הסטודנטים מגיעים בשישי בבוקר, גם בגשם שוטף, לשיעורים. או אולי עמנואל הלפרין שהצית סיגריה בכיתה במבטא צרפתי עולז (ואת הלבבות אצל כמה בחורות שהתעלפו במקום כמו פגשו את פרנק סינטרה) קפץ לביקור פתע באולפן.

אשתקד סגרתי מעגל קטן כאשר הפכתי למרצה בחוג לעיתונות של אוניברסיטת תל אביב, בבניין שבו השלמתי תואר ראשון. אבל את תלמידי "כותרת" שנטמע איכשהו בתוך האוניברסיטה לא ראיתי – שמעתי שהם לומדים בקראוונים. עכשיו מתברר שהמוסד שפעם התגאה בבחינת סינון קפדנית בגלל הביקוש הגדול, לא מצליח למלא את הקווטות לשנה הקרובה וייאלץ לדלג עליה. עוד גולגולת נוספה לחגורה העיתונאית המכבידה שלי.