קודם כל ערבית

"צוק איתן" מדשדש בימים אלו בין הפסקות אש, לוחמה ו"שאיפה להכרעה" - אבל איזה כיוון שלא תתפוס המלחמה, מי שיעצב את דמותה בציבור הפלסטיני יהיו מספר כלי תקשורת מצומצם. במילים אחרות: בזמן שהתלבטתם בין יונית לוי לתמר איש שלום, וטקבקתם בעד או נגד גדעון לוי, לשכנינו היו תוכניות אחרות לגמרי. מיהו הישראל היום של עזה ומי מחזיק בערוץ 2 של הגדה?

במילים אחרות: מי באמת משפיע על דעת הקהל הפלסטינית? הנה הסקירה:

"אל-קודס" – עיתון יומי פלסטיני היוצא לאור במזרח ירושלים. "אל-קודס" הוא העיתון הגדול ביותר והפופולרי ביותר, ותפוצתו היומית מונה כמה עשרות אלפי עותקים. תפוצתו של מתחריו נמוכה ממנו בהרבה. "אל-קודס" נוסד בשנת 1968, שנה לאחר מלחמת ששת הימים, והוא נמצא בידיים פרטיות. במשך השנים הוא נתפס כעיתון פרו-ירדני, וגם היום הוא מבטא פעמים רבות את עמדת השלטונות בממלכה הירדנית. בשנים האחרונות הפך "אל-קודס" להיות פעיל מאד בזירה האינטרנטית ובין השאר הוא מפעיל אתר מצליח, עמוד פייסבוק פופולרי (עם 3.2 מיליון לייקים) וטוויטר. מי שייסד את העיתון והיה עורכו במשך שנים היה מחמוד אבו זלף. כיום עורך אותו בנו, וואליד.

אל-חיאת אל-ג'דידה – (פירוש השם: "חיים חדשים") עיתון יומי היוצא לאור ברשות הפלסטינית. העיתון, היוצא לאור ברמאללה מאז שנת 1995, נחשב לעיתונה הרשמי של הרשות למרות שהוא אינו הביטאון הרשמי שלה. הוא נחשב כך, בין השאר משום שהרשות הפלסטינית מחזיקה בחלק מהמניות שלו ומשום שעובדי העיתון רשומים ברשימת מקבלי השכר של הרשות. עורך העיתון הוא העיתונאי הוותיק חאפז ברגותי, המפרסם גם טור יומי בעיתון. תפוצתו של העיתון היא הנמוכה מבין יתר העיתונים היומיים היוצאים לאור ברשות הפלסטינית. על אף זהות המסרים של העיתון עם אלו של הרשות הפלסטינית, נוהג מפעם לפעם העיתון ועורכו ברגותי למתוח ביקורת על הרשות ומדיניותה.

אל-איאם – (פירוש השם: "הימים") עיתון יומי היוצא לאור ברמאללה מאז שנת 1995. העיתון, הנחשב לעיתון השני בתפוצתו בשטחי הרשות, הוא עיתון עצמאי ופרטי לחלוטין: הבעלים שלו הוא איש העסקים הפלסטיני בשאר אל-מסרי. על אף שעורכו הראשי, אכרם הנייה, הוא דמות פוליטית בכירה - בכיר פתח ויועצו של יו"ר הרשות לשעבר ערפאת ויו"ר הרשות הנוכחי אבו מאזן – העיתון לא נחשב לעיתון המבטא באופן תמידי את עמדת הרשות הפלסטינית. ברוב המקרים העיתון אכן מזוהה עם הקו של פתח ושל הרשות הפלסטינית, אך לא פעם מופיעה בו ביקורת על אבו מאזן ועל הרשות הפלסטינית.

פלסטין – עיתון יומי היוצא לאור ברצועת עזה החל מ-3 במאי 2007. העיתון מזוהה עם ארגון חמאס וכל עורכיו וכתביו נחשבים למזוהים עם הארגון האיסלאמי. כתבי העיתון פרוסים הן ברצועת עזה והן בגדה המערבית. "פלסטין" הוא היומון הראשון היוצא לאור ברצועת עזה, ולמעשה מדובר בעיתון היומי הראשון השייך לחמאס. העיתון מסקר באהדה רבה את פעילותו של חמאס, את המדיניות שהוא מקדם, מצטט בהרחבה את מנהיגיו, מעניק במה נרחבת לפעילותיהם - ועוסק גם בנושאים דתיים ואיסלאמיים. מטרתו של העיתון היא להגדיל את השפעת חמאס בכל חלקי החברה הפלסטינית ולהתחרות עם שלושת העיתונים הוותיקים הנתפסים כמזוהים עם פתח ואבו מאזן. באוקטובר 2009 פרסם חמאס קלטת של החייל החטוף גלעד שליט, שבה הפנה למצלמה עותק של העיתון "פלסטין" מתאריך 14 בספטמבר 2009, וזאת על מנת להוכיח שמדובר בקלטת עדכנית.

פלסטין – הערוץ הציבורי של הרשות הפלסטינית השייך לרשות השידור המקומית. מסיבות רבות ומגוונות אין דרך טובה יותר מלתאר אותו מאשר "הערוץ הראשון, גרסת הרשות הפלסטינית": גם ערוץ "פלסטין" סובל מתחלואים דומים לאלו של ערוץ 1, מפוליטיקה פנימית מתישה, מעובדים ותיקים רבים שלא מוכנים לפנות את כיסאותיהם, מ"שומנים" רבים בכוח האדם, מתכנים משמימים, מרייטינג נמוך וממאבקי כוח מכל ניסיון להפריט אותו ולפרק אותו. בשנת 2009 מינה יו"ר הרשות אבו מאז את מזכיר הוועד הפועל של אש"ף, יאסר עבד רבו, למפקח על רשות השידור. בכך הפך עבד רבו לסוג של "השר הממונה" על הערוץ מטעם הרשות הפלסטינית.

עבד רבו הכניס כוח אדם צעיר, קידם יוזמה להפריט את הרשות והוציא לפנסיה עובדים ותיקים. צעדים אלו עוררו זעם רב בקרב העובדים הוותיקים בערוץ. בנוסף התעמת עבד רבו עם אנשי פתח, אשר האשימו אותו (עבד רבו אינו איש פתח) בצמצום נוכחותם של אנשי פתח בתכניות הערוץ והבאת אורחים מארגונים אחרים על חשבונם. עבד רבו הסביר ואמר כי כל מה שהוא עושה נעשה מתוך תפיסה מקצועית. למותר לציין שעדיין רוב רובם של עובדי הערוץ הם אנשי פתח היודעים לדקלם מתוך שינה את הסיסמאות של אבו מאזן ואת המסרים של הרשות.

אל-אקצא – ערוץ הטלוויזיה של ארגון חמאס שהוקם ברצועת עזה בתחילת 2006. הערוץ, הנחשב לשופרו הרשמי של חמאס, מזכיר בעיקר את ערוץ הטלוויזיה "אל-מנאר" של חיזבאללה: רוב הזמן מוקדש לתעמולה פוליטית, ובנוסף יש לא מעט תכניות דת, צילומים רבים של מבצעים צבאיים ואימונים של חמאס, שירי ניצחון, תכניות אירוח, בידור וילדים שכל כולן עוסקות בהאדרת ה"מוקאוומה" (ההתנגדות) ובפולחן אישיות לראשי חמאס, בדיוק כפי שעושה "אל-מנאר" למזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה. כל צופה שעולה לשידור מהלל את חמאס, את המאבק בציוניים – ולא פעם נשמעות שם אמירות בעלות גוון אנטישמי. אחת התכניות הזכורות משידורי הערוץ הייתה תכנית ילדים שהציגה בובת מיקי מאוס שכונה "פרפור", ואשר עודדה את הילדים הפלסטינים להתנגד בכל כוחם לכיבוש הישראלי. בסופו של דבר הפך "פרפור" לשהיד כשדמותו הוכתה למוות על ידי קצין ישראלי. מאז השתלטות חמאס על רצועת עזה הוגבלו שידורי הערוץ בגדה המערבית. גם ישראל הפציצה לא פעם את בניין התחנה ברצועת עזה, בין השאר במהלך מבצע "עופרת יצוקה" ובמבצע "צוק איתן", אולם הדבר לא מנע מהתחנה להמשיך את שידוריה ממקום אחר.

מען (פירוש השם: "יחד") - ה"וואלה" של הרשות הפלסטינית: האתר הגדול ביותר, הפופולרי ביותר, המעודכן ביותר, האמין ביותר, המצליח ביותר והמוצלח ביותר. זהו אתר חדשות עצמאי ופרטי ששומר על קו מאוזן, עצמאי, רציני ונטול פניות. הוא הוקם בשנת 2005 כחלק מרשת "מען", הכוללת בין השאר תחנות טלוויזיה ותחנות רדיו מקומיות, ומשרדיו המרכזיים נמצאים בבית לחם. עם זאת, יש לאתר משרדים נוספים בשטחי הגדה המערבית וברצועת עזה. בשל הפופולריות האדירה שלו בקרב תושבי הרשות, נוטה חמאס להאשים אותו בהיותו שופר של הרשות הפלסטינית. בשל כך סגר חמאס פעמים רבות את משרדיו ברצועת עזה ומנע מהכתבים שלו לפעול ברצועה.

עורכו הראשי של "מען" הוא העיתונאי נאסר לחאם. לחאם מקפיד שלא לחשוף את השתייכותו המפלגתית ודואג להציג את עצמו כעיתונאי בעל דעות עצמאיות ופרטיות (השמועות העקשניות טוענות שהוא איש 'החזית העממית' – נ"י). לחאם, הדובר עברית רהוטה, נחשב לאחד המומחים הפלסטינים הגדולים לישראל ולתקשורת הישראלית – ועובדי "מען" אכן מבצעים מעקב מקרוב אחר תכניות החדשות בכלי התקשורת הישראלים. במהלך מבצע "צוק איתן" הגיש לחאם תכנית יומית המציגה לציבור הפלסטיני את הנאמר בתקשורת הישראלית.

פלסטין אל-יום (פירוש השם: "פלסטין היום") – אתר חדשות המזוהה עם הג'יהאד האיסלאמי. האתר מהווה חלק מרשת תקשורת רחבה יותר, הכוללת בין השאר גם ערוץ טלוויזיה מצליח באותו שם. האתר, ההולך ותופס בשנים האחרונות תאוצה, מציג בעיקר את הנעשה ברצועת עזה וכל מה שקשור לסכסוך הישראלי-פלסטיני. רוב הבכירים שזוכים לקבל כותרות הם ראשי הג'יהאד האיסלאמי, הן ברצועה והן בחו"ל, אך גם חמאס ומנהיגיו זוכים שם ליחס סימפטי. משרדיו של האתר ושל הערוץ נמצאים ברצועת עזה, אך הוא מפעיל גם כתבים באזורים נוספים בגדה המערבית ואפילו כמה בישראל (תושבי מזרח ירושלים). לעיתים ניתן להיתקל בכתב של "פלסטין היום" באירועי תרבות באחת הערבים בישראל. בניגוד לכלי התקשורת של חמאס, המתמקדים כמעט ורק בנושאים מדיניים וביטחוניים, מקפידים כלי התקשורת של הג'יהאד – ובראשם "פלסטין היום" – להעניק הצצה גם לנושאי תרבות ואמנות ולהיות פתוחים וליברלים יותר מחמאס. על אף הקו המדיני הבלתי מתפשר שלהם, בכל הנוגע לתפיסה חברתית הם נוטים להתעניין גם בנושאי תרבות, חברה, כלכלה ואמנות.

"דוניא אל-ווטן" (פירוש השם: "עולם המולדת") – אתר חדשות פופולרי מרצועת עזה שזכה לאהדה רבה בשל צורת עבודתו ובשל פעילותו הענפה ברשתות החברתיות. האתר לא מפעיל צוות גדול של כתבים שיוצאים לשטח ומביאים אייטמים, אלא בעיקר מלקט את האייטמים המעניינים ביותר מאתרים אחרים. בכך הוא מזכיר במידת מה את האתר הישראלי "רוטר", האוסף את הסקופים המעניינים ביותר מכל כלי התקשורת ומציג אותם במקום אחד. אחת הסיבות שבגללן הפך האתר לפופולרי במיוחד היא הניוזלטר המאסיבי שנשלח כמה פעמים ביום למאות אלפי בני אדם. האתר לא עוסק רק בנושאים פוליטיים ומדיניים, אלא גם בנושאים כלל-ערביים, ספורט, לייף סטייל, כלכלה וילדים. האתר הוקם בשנת 2003, עורכו הראשי ומנהלו הוא עבדאללה עיסא, והכתבים הבודדים העובדים עבורו פרושים בעיקר רשות הפלסטינית אך גם באיחוד האמירויות, אוסטריה, בלגיה, ירדן ותימן.

"א-ריסאלה" (פירוש השם: "המסר") - אתר חדשות מרצועת עזה המזוהה עם חמאס. האתר, הפועל כזרוע האינטרנטית של העיתון היוצא לאור בשם דומה, הפך פופולרי בשנים האחרונות. האתר עצמו הוקם באוגוסט 2004. במהלך מבצע "צוק איתן" – כמו ביתר המבצעים הישראלים ברצועת עזה – הפך "א-ריסאלה" לאחד הכלים המרכזיים שדרכם היה ניתן להבין מה חושבים ומה רוצים מנהיגי חמאס. בנוסף היה אפשר להתעדכן באמצעותו על הפגזות, ירי, הרוגים ופצועים ברצועת עזה. על אף התמקדות רבה בנעשה בעזה, האתר כותב גם על העולם הערבי, ספורט וכלכלה. מיותר לציין שהוא מאדיר את ראשי חמאס, את עמדותיהם ופעילותיהם, ומעניק כר נרחב לכל ציטוט של אחד מהם.