בתוך פחות משבועיים היו לנו תוצאות – הבדיקה שלפיה הסרטן חזר אל-ל', הייתה לא שלה

בתחילת ינואר התקשרה אליי ל', אישה בשנות ה-40 לחייה, וביקשה לשוחח איתי. כבר בתחילת השיחה היה ברור לי שהאישה שמעבר לקו נמצאת במשבר נפשי. היא סיפרה שבשנת 2007 חלתה בסרטן השד, עברה כריתה מלאה של שני השדיים, עברה טיפולים כימותרפיים, הקרנות וטיפולים ביולוגיים. היא תיארה בפרוטרוט כיצד שיערה נשר, איך סבלה מבחילות ומעייפות וחשה שגופה בוגד בה. הפחד מהמוות, החשש שלא תראה את ילדיה גדלים ומתפתחים, לא תשתתף בשמחות שלהם, לא תזכה לראות את נכדיה, דרבנו אותה לקבל את כל הטיפולים הקשים - אבל החרדה הייתה גדולה. אחרי שכבר היה ברור שהצליחה לגבור על הסרטן, החליטה ל' לעשות שחזור של השדיים משרירי הבטן. מדובר בניתוח ארוך ומסובך שלא דומה כלל לניתוח שבו מחדירים לגוף שני שתלים. אבל ל' העדיפה ניתוח של 11 שעות שיעניק לה מצד אחד תחושה של שד אמיתי ומנגד היא לא תזדקק לניתוחים נוספים של החלפת השתלים בכל כמה שנים.

מיוחד: כתבי חדשות 10 בוחרים לוואלה! ברנז'ה את הסיפורים שעשו את השנה

שלושה חודשים לפני שיחתנו, בזמן שהתקלחה, הרגישה ל' גוש בשד. היא מיהרה לבית החולים רמב"ם שבחיפה ונבדקה. במקרים של חולים אונקולוגיים בעברם, הרופאים לא מסתכנים ול' עברה סדרה של בדיקות והדמיות שכללו אולטרה סאונד ואם.אר.איי של השד. כל הבדיקות יצאו שליליות, כלומר לא ראו גידול בשד אולם בשל הרגישות, הוחלט לעשות ביופסיית מחט של השד. מדובר בהליך רפואי שבו מחדירים מחט לכמה אזורים בשד ונוטלים דגימה זעירה שאותה מעבירים למעבדה כדי לבחון אם יש בדגימה תאים סרטניים. ל' הגיעה לבית החולים בבוקר בחששות גדולים.

לאחר עשרה ימים הודיעו לה שהחשש שלה היה מוצדק ואכן נמצאו תאים סרטניים.

מרוסקת לחלוטין מהידיעה פנתה ל' לכירורג בכיר במרכז הרפואי שיבא ואל המנתח הפלסטי שעשה את השחזור, סיפרה להם על תוצאות הביופסיה והוחלט על כריתת השדיים המשוחזרים כשלכולם ברור שאי אפשר לחזור על ניתוח שחזור כזה בשנית. את הניתוח עברה ל' בבית החולים אסותא והשדיים שנכרתו נשלחו למעבדה. הבעיה העיקרית הייתה שבמעבדה הפתולוגית לא נמצא כל זכר לתאים סרטניים.

החדשה הזאת לא נתנה לל' מנוח. היא שוחחה עם המנתחים שלה, פנתה לעורך דין שעוסק ברשלנות רפואית ושאלה איך יכול להיות שבביופסיה נמצאו תאים סרטניים אבל בשד עצמו לא נמצא דבר. כל הנשאלים אמרו לה לטענתה כי הגוש יצא כנראה אל מחוץ לגוף בתהליך הביופסיה. בשיחתנו שאלה אותי ל' האם יכול להיות שכל הגוש נשאב בביופסיה. תשובתי הייתה ברורה: אין סיכוי. הדבר צריך היה לעורר את חשדו של הרופא המנתח שלא ברור למה העדיף שלא להתעמק בסוגייה.

הדבר גם נוגד כל היגיון. הסברתי לה שגם אם הגוש היה קטן ביותר, בגודל של אפון, לא ניתן הרי לשאוב אפון במחט ולכן שיערתי שיש שתי אפשרויות: או שנעשתה אבחנה שגויה במעבדה הפתולוגית בבית החולים רמב"ם או, במקרה הגרוע יותר, שהחליפו בין שתי בדיקות ואז ל' קיבלה תוצאה חיובית של אישה אחרת ואותה אישה קיבלה את התוצאה השלילית של ל'. כלומר במקרה הגרוע, ישנה אישה עם סרטן שד שקיבלה הודעה שאין לה סרטן כשהסרטן ממשיך לקנן בה. לכן הייתה כאן חשיבות גדולה לפתור את התעלומה הזאת כמה שיותר מהר.

הצעתי ל-ל' לפנות לעורך הדין יאיר סקלסקי שעוסק ברשלנות רפואית. התקשרנו אל סקלסקי וסיפרנו לו את הסיפור. גם הוא חשב שיש כאן רק שתי אפשרויות ופתח עם ל' בסדרה של בדיקות. בתחילה נשלחו הבדיקות הפתולוגיות שעשתה ל' ברמב"ם לרביזיה (בדיקה חוזרת) במעבדה הפתולוגית של בית החולים הדסה – התשובות היו זהות, כלומר הן פוענחו מלכתחילה נכונה. כעת היה ברור לנו שיש אישה חולה שקיבלה תשובה שלילית ולא יודעת על דבר מחלתה. עורך הדין סקלסקי שלח את ל' למעבדת הדנ"א במרכז הלאומי לרפואה משפטית באבו כביר. הרעיון היה להשוות בין הרקמות שנשלחו למעבדה הפתולוגית - לבינה. אם הדנ"א שונה, הרי שלא מדובר בבדיקות שלה.

בתוך פחות משבועיים היו לנו תוצאות – הבדיקה שלפיה הסרטן חזר אל-ל', הייתה לא שלה.

פניתי לבית החולים רמב"ם עם כל התוצאות שהיו בידיי, הם החלו בבדיקת המקרה, דיווחו למשרד הבריאות, זימנו לבית החולים את כל הנשים שנבדקו באותו יום לבדיקה חוזרת, מינו ועדה שתבדוק איך קרתה הטעות והכי חשוב, הצליחו למצוא את האישה שבמשך אותם חודשים הסתובבה בידיעה שאין לה סרטן, כשלמעשה חלתה בסרטן השד והחשיפה גרמה לכך שאותה אישה תתחיל לקבל את הטיפול המתאים למחלתה.

ועדת הבדיקה בראשותו של סגן מנהל בית החולים קבעה כי היו כאן שתי בעיות מרכזיות: הרופאה שקיבלה לידיה שורה של בקבוקונים שמכילים את הביופסיה וקלטות בדיקה, אמורה הייתה להשוות את הברקוד שעל הבקבוקון ועל הקלטת (שאמורים להיות זהים) אלא שעפ"י הדוח הדבר נעשה באמצעות ראייה בלבד. מסקנות הוועדה הן כי יש להשתמש גם בקורא ברקודים וכך לעשות וידוא כפול של ההתאמה שבין הבקבוקון לקלטת.

דבר נוסף שנמצא הוא שהכלים שבהם השתמשו לא הוחלפו ולא נוקו כראוי בין הדגימות של שתי הנשים והכילו שאריות דנ"א. מסקנת הוועדה במקרה זה היא כי יש להקפיד על ניקיון הציוד שבו משתמשים לביופסיות. אילו הקפידו על הניקיון, אומרת הוועדה, אפשר היה לשים לב להחלפה שבין הדגימות.

אני מבקשת לפרגן לעמיתותיי כתבת הבריאות של "דה-מרקר" רוני לינדר-גנץ וכתבת המשפט של "הארץ" רויטל חובל שעקבו במשך חודשים אחר פרשת ד"ר מאיה פורמן-רזניק, הרופאה המשפטית שהעידה לטובת רומן זדורוב במשפט רצח תאיר ראדה ז"ל. בעקבות עדותה של ד"ר פורמן-רזניק ועדותו של רופא משפטי נוסף מארצות הברית המייעץ לאף.בי.איי, החליט בית המשפט העליון להעביר את תיק זדורוב בחזרה לבית המשפט המחוזי שבנצרת בערעור על גזר דינו. ד"ר פורמן-רזניק כמו גם עמיתה האמריקני טענו שהחתך בצווארה של תאיר ראדה לא יכול היה להיעשות על ידי סכין חד אלא בוצע על ידי סכין משונן, דבר שסותר את עדותו של זדורוב.

בית המשפט דחה את חוות דעתם ומתח ביקורת קשה על עדותה של פורמן-רזניק. בעקבות זאת ביקשה פרקליטות המדינה לבטל את מינויה למנהלת יחידה במכון הלאומי לרפואה משפטית וזאת אף שלפרקליטות אין סמכות לעשות זאת.

הסיקור העקבי והבלתי מתפשר של השתיים הביא להתערבותן של שרת הבריאות יעל גרמן, השופטת הילה גרסטל, לשכת עורכי הדין וההסתדרות הרפואית ולחשיפה שלפיה הפרקליטות ניסתה להתערב גם בכתיבת התצהיר של מנהל המכון לרפואה משפטית ד"ר חן קוגל שסבור גם הוא כי החתך בצווארה של ראדה נעשה על ידי סכין משונן.