שוב עלתה השאלה: מהם שיקוליו של דובר צה"ל? על מי בדיוק הוא מגן?

הדיווחים הראשונים ביום שישי 12 ביוני בשעות הבוקר על אודות נערים נעדרים באזור חברון היו שגרתיים להחריד. מה שהתרחש בשעות הצהריים כבר טלטל את מערכות התקשורת ועד הערב כבר היה ברור שאנחנו בתוך מערכה מורכבת וארוכה שקשה יהיה להאריך את סופה. אבל מעבר למישור הביטחוני-מדיני שקשה להפריז בערכו פתחה חטיפת הנערים שורת דילמות ביחסי התקשורת ומערכת הביטחון.

מיוחד: כתבי חדשות 10 בוחרים לוואלה! ברנז'ה את הסיפורים שעשו את השנה

את יעילותה של הצנזורה במדינת ישראל עדיין מוקדם להספיד אבל בעוד שאפשר למנוע לאורך שנים את פרסומו של מידע מוכמן על חימוש מסוכן שהגיע לידי האויב או על צוללת גרעינית שנחשפה מול חופי סוריה, התמונה באירועים דרמטיים הנוגעים לאזרחים רבים - שונה לחלוטין. כך, בבוקר החטיפה שלחו מערכות התקשורת צוותים לאזור חברון, המגישים נקראו לאולפנים והגל הפתוח חיכה רק לאור הירוק של הצנזור שגם הוא כבר ישב בחדר הבקרה. מי שלא המתינו לאישור הנדרש הם צרכני הוואטסאפ, כלומר יתר אזרחי ישראל. רכבת הרים של אינפורמציה דהרה אל הסמארטפונים, הסיפור כולו כבר היה בחוץ והשמועות השתוללו. רק לשם השוואה, בספטמבר 2005 נחטף סוחר הממתקים ששון נוריאל לרמאללה ובמשך שבוע ימים - עד למציאת גופתו ברמאללה - הוטל צו איסור פרסום על החטיפה, בלי פייסבוק ובלי וואטסאפ. סביר להניח שגם הפעם היו שמחים במערכת הביטחון לפעול בלי סיקור.

חצי שעה לאחר פרוץ השידורים בחדשות 10 דיווחתי על שיחת הטלפון שהוציא אחד החטופים למוקד 100. אחרי הפעם השלישית שבה חזרתי על הפרטים, התקשר הצנזור ודרש שלא נחזור על הדיווח. המחדל של מוקד 100 הותר כעבור יומיים לפרסום במלואו והמרוץ אחר ניסיונות עיצוב התודעה שניהלו גורמים במשטרה היה צפוי, שקוף ומביך: הקלטה ובה רעשי רקע הופצה לבכירים במערכת המדינית שמיהרו להכריז מול המצלמות כי בלתי אפשרי להבין מההקלטה דבר. עד היום נותרו סימני שאלה מטרידים בשאלת ההקלטה הזאת: איזו גרסה הושמעה לחברי הקבינט? על איזו גרסה ידע מפכ"ל המשטרה כשחזר מחו"ל? איזה מידע נמסר למשפחות (מצונזר בוודאות) וגם למי היה אינטרס להשאיר את הזרקור מכוון כל הזמן הזה רק לעבר משטרת ישראל?

צה"ל לדוגמה. מאחורי כל ההצהרות על "שיתוף הפעולה יוצא הדופן, המקסים והרומנטי בין זרועות הביטחון" מסתתרים הרבה רעשי רקע. בסיקור התקשורתי של התנהלות צה"ל והמשטרה במבצע "שובו אחים" נתפס צה"ל במשך שלושה שבועות כמי שנאלץ "לתקן" את הטעות הקשה שנגרמה ע"י מחדל מוקד 100 של המשטרה, עמדה שהייתה בהחלט נוחה מאוד לאנשי דובר צה"ל. איש לא ידע ואיש לא שמע עד אז על קורותיה העגומים של חטיבת עציון במהלך הלילה הראשון לחטיפה. רק כשהובאו גופות הנערים לקבורה פרסמנו בחדשות 10 את ההקלטות שהביכו מאוד את הקצינים האחראים בחטיבה ודחפו את צה"ל אל סירת המחדלים של משטרת ישראל. גם הם תפקדו רע מאוד בשעות הראשונות של החטיפה. לא רק החבר'ה של דנינו.

יחסי דובר צה"ל ומערכות התקשורת ראויים למאמר נפרד. "מדיניות הענישה" כלפי כתבים – שבדו"צ אפילו לא טורחים להסתיר אותה, השימוש במידע צבאי כבמשאב פרטי שקצינים בכירים מסוימים בדובר צה"ל עושים בו כבתוך שלהם - ושיכרון הכוח מול המערכות לא החלו בחטיפת הנערים אבל בהחלט הציפו שוב את השאלה מהם שיקוליו של דובר צה"ל? על מי בדיוק הוא מגן?

לפני שנה פרסם איתמר פליישמן שמאז עבר ל"מעריב" והיום הוא דוברו של השר נפתלי בנט באתר Ynet כתבה על תפוצת הסמים מעבר לקו הירוק. על הקלות שבה אפשר להשיג שם את הקנביס, על שיתוף הפעולה ועל האינטרסים החופפים שבין מתנחלים לבין פלסטינים בנושא ועל התופעה שהציגה את השטחים באור "ירקרק" ושונה מכל הכתבות העוסקות בצד המזרחי של הקו הירוק. סיפורים מסוג זה כל כתב שמח להביא ובאופן אישי אני מעריך יותר כתבות שמאחוריהן לא עומד איש יחסי ציבור. גם בלי להכיר את מקורותיו של איתמר פליישמן אני מנחש שלדובר מועצת יש"ע, דובר מחוז ש"י או ועד מתיישבי השומרון אין יד ורגל בכתבה. בימים שבהם לכל מאחז יש יחצ"ן ומאחורי כל סיפור מסתתר אינטרס גלוי או סמוי, זה בדיוק סוג הכתבות הרצוי.