מדיניות היא דבר מתעתע מאוד. המילים תמיד גבוהות מאוד ונחרצות, הטון תקיף וסמכותי, החליפות נקיות ומגוהצות והעניבות ענובות היטב. אבל מאחורי הקלעים יושבים בני אדם רגילים שהרחק מהמצלמות והמיקרופונים גם מתנהגים כמו בני אדם רגילים. לכן אנחנו העיתונאים תמיד חולמים להיות ה"זבוב על הקיר" שיוכל להסיר את המסכות ולחשוף את האמת. או לפחות לראיין זבוב כזה. כל השנה אנחנו מחזרים אחרי הזבובים האלה. השנה התמזל מזלי והצלחתי להושיב מול המצלמה זבוב שכזה. מה זה זבוב, פיל.
מיוחד: כתבי חדשות 10 בוחרים לוואלה! ברנז'ה את הסיפורים שעשו את השנה
דוקטור רוני ברט התרחק כל חייו מאור הזרקורים: כאלוף משנה בחיל השריון, כחוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי ובעיקר בחמש השנים האחרונות שבהן שימש ראש חטיבה באגף הביטחוני במטה לביטחון לאומי המל"ל. זהו למעשה הצומת המרכזי שבו מתבצעת עבודת המטה המדינית לשם גיבוש חלופות אסטרטגיות - או לפחות אמורה להתבצע עבודת מטה כזאת.
כי הסיור המעמיק (והמפחיד) שערך לי ד"ר ברט בתוך הקרביים של גיבוש מדיניות הביטחון הלאומי של ישראל הוכיח את ההפך. ביושר ובבהירות נדירים תיאר ברט את הקיבעון המחשבתי ששולט בגוף שהוקם בעיקר כדי לשבור את הקיבעון המחשבתי. ברט סיפר איך במשך חמש שנים לא התקיים ולו דיון אסטרטגי אחד בשאלה מהי מדיניות ישראל מול עזה. ברט וחבריו דווקא הכינו דיון מקיף בחלופות שונות לטיפול בנושא אך הדיון הזה סורס "בהוראה מגבוה". למעשה, לפני השרים הוצגו שתי חלופות-קש מול האפשרות של שמירת המדיניות הקיימת. לדברי ברט, ראש המל"ל הקודם יעקב עמידרור אפילו לא התבייש. הוא פשוט אמר לו לטענתו שלעולם לא יהיה בישראל מצב שבו גוף אזרחי יחלוק על עמדת הצבא וכי תפקידו של המל"ל הוא "לתת שקט לסביבת ראש הממשלה". כן, קראתם נכון.
יורים על אוטומט כבר 40 שנה
מיד לאחר שידורו של הריאיון ב"מגזין" עם אושרת קוטלר, עורר הפרסום עם ברט הד רב הן בכלי התקשורת והן במערכת הפוליטית: ח"כ מיקי רוזנטל פנה למבקר המדינה כדי שיפתח בבדיקת טענותיו של ברט, משרד המבקר זימן את ברט למסור לו את ממצאיו בנדון וחברי כנסת כמו שלי יחימוביץ ועמרם מצנע קראו להידוק הפיקוח של המערכת הפוליטית על מערכת קבלת ההחלטות המדינית.
אבל ניכר שדבריו של ברט זעזעו משהו לא רק אצל רודפי הכותרות האוטומטיים אלא גם בקרב הציבור הרחב. הם חיזקו את התחושה הרווחת כי ישראל נגררה למבצע בעזה בלי אסטרטגיית-על סדורה ובלי אתגור החשיבה הקיימת גם הצבאית וגם המדינית.
רוני ברט הוא בעיניי איש אמיץ. הוא לא עזב את המל"ל כיוון שלא קודם בתפקידו. הוא לא נזרק החוצה. למערכת לא היו שום טענות על תפקוד לקוי שלו. מוזר ככל שזה יישמע, ברט הלך הביתה מרצונו. הוא פשוט הרגיש שאין שום טעם להמשיך ולשרת מערכת שצועדת באותו נתיב ואינה מעוניינת לשמוע דעות אחרות ולבצע את התפקיד שלשמו הוקמה. הריאיון שנתן ודאי לא יקל עליו למצוא עכשיו עבודה. ברט החליט כנראה שהנושא חשוב מספיק כדי לשלם את המחיר הזה.
באופן גס, ברט שייך לסוג המרואיינים המכונים "וויסל בלוואר". חושפי שחיתויות. אבל בעיניי ברט חשף משהו הרבה יותר חשוב משחיתות נקודתית של אדם יחיד. הוא החליט להסיט את הווילון ולהדליק את האור, כדי שהציבור הישראלי יבין כמה לקוי ומאובן הוא תהליך גיבוש המדיניות בישראל - אם בכלל קיים תהליך כזה. כאילו לא הייתה ועדת אגרנט או ועדת כאהן או ועדת וינוגרד.
הרובה שלנו מצוין. למעשה, אחד הרובים הטובים והמדויקים בעולם. הבעיה היא שהוא יורה על אוטומט. כבר 40 שנה.
ובפינת הפרגון: אמיר תיבון ובן בירנבאום
אני חושב שכתבת העומק המקיפה שערכו הכתב המדיני של וואלה! אמיר תיבון ובן בירנבאום, כתב המגאזין ?ניו ריפאבליק על "אחורי הקלעים" של המשא ומתן הישראלי-פלסטיני שפורסמה ביולי במגזין, הייתה חשובה ויוצאת דופן. בתוך זמן קצר לאחר קריסת השיחות הצליחו אמיר ובירנבאום להביא ?אינסייד סטאף? ולתאר מה קרה שם באמת כולל ניסוחים מתוך "הסכם המסגרת" שג'ון קרי גיבש מול נתניהו. עבודה עיתונאית מצויינת.