מי נגד, ומי נגד?

מי אמר שעיתונאים לא יוצאים יותר לשטח? מי אמר שעיתונאים לא עוסקים במשימות חקר מעבר לקוי האויב? בכל יום יוצא צוות כתבים נועזים מ"ישראל היום" אל המשימה העיתונאית של חייהם: "משאל העם". כן, כן. בגשם ובשמש, בקור ובשרב. מעיר לעיר ומכפר לכפר. לא ינום ולא ישן כתב ישראל (היום). "היום באר שבע ותל אביב", מבשרת לנו הכותרת; "היום רעננה". אל דאגה, חברים. גם אליכם הם יגיעו.

שאלה הרת גורל בודקים העיתונאים של "ישראל היום" והמערכת כולה מגויסת למשימה: "האם אתה בעד או נגד החוק שמטרתו לאסור את חלוקת העיתון בחינם"? והתשובה? זאת חוזרת על עצמה במונוטוניות, כמו פיכפוך המזרקות במלונות הפאר של וגאס, פעם אחר פעם אחר פעם: "כולם!". כולם נגד החוק! כל העם! רעננה, תל אביב, באר שבע, רמת גן – לא נמצא ולו אדם אחד שמהסס אפילו לרגע, שמעז לשקול אפילו לתמוך בחוק הנורא. אני משוכנע שאפילו איתן כבל, יוזם הצעת החוק ש"דגל שחור מתנוסס מעליה", כהגדרת החינמון, לו היו מגיעים אליו כתבי "ישראל היום", היה מוצא דרך להתנגד לחוק שהוא עצמו יצר.

ולא סתם נגד. כל המשתתפים במשאל העם שוטמים את החוק האכזר הזה (שרוב הציבור כלל לא מכיר, לא מבין ולא אכפת לו ממנו כלל) עם תשוקה יוקדת, בליבידו המאפיין בדרך כלל את שינאת החמאס או שיטמת מחירי המילקי. מאיה ארז, למשל, אומרת לכתבים יעל ברונובסקי וגדי גולן שהיא "עובדת בבית חולים ועובדת קשה", ולכן "נהנית מעיתון ללא תמורה". במילים אחרות: כשהיא חוזרת הביתה ממשמרת מצילת חיים בבית החולים, לא באמבטיה חמה ובכוס קפה מהביל היא חפצה – אלא רק את המאמרים של דרור אידר היא רוצה, ובחינם; ששון אבי מתוודא בפני הכתב יהודה שלזינגר ש"הכל יקר פה" ו"עד שנותנים משהו בחינם רוצים לקחת אותו"; ריטה יגבס סיפר לכתבת נצחיה יעקב ש"אני הכי בעדכם" ובכלל, "רוצה שכל עם ישראל יהיו מבסוטים"; ורות אדם רוצה עוד ועוד מהדורות חינמיות של ישראל היום, "בבוקר ובערב".

וכן הלאה וכן הלאה. אשכנזים ומזרחים, צעירים ומבוגרים, משכילים ונבערים מדעת. חשבנו שיש שסע חברתי בעם, פערים קשים הקורעים אותנו מבפנים. כמה טוב לדעת שיש כלי תקשורת אחד שמאחד את כולם, כמו בימים הטובים ההם שמשפחות שלמות הצטופפו מתחת לאותה שמיכת הפוך כדי לצפות בתחקיר הקוליפורמים של "כלבוטק".

כך נראית הזניה של עיתונות, אך גרוע מכך – כך נראית הזניה של עיתונאים. אני לרגע לא מדמיין, חס ושלום, שחבורת הכתבים הזאת המציאה משהו. לרגע אינני מפנטז בחלומות הבלהות השחורים ביותר שלי שהם נתקלו באנשים שדווקא כן תומכים בחוק, ונמנעו מלכלול את תשובותיהם ב"משאל העם" בגלל שהתשובות הללו לא משרתות את האג'נדה בשמה נשלחו. נהפוך הוא: משוכנע אני שהכתבים קיבלו הנחיה ברורה: "ביחרו אקראית וחיזרו עם מגוון רחב של דעות". מה הם אשמים, נעבעך, שכל העם נגד? אם הרימו כל אבן ותרו אחר כל נקיק, וכל מה שהצליחו למצוא הם אנשים שמתים על ישראל היום ומתעבים את ידיעות אחרונות עד כדי גועל נפש – מה לנו כי נלין עליהם?

כל כך קל להפוך כתב לאסקופה נדרסת של המו"ל. מי שחשב לתומו שצריך מישטור מערכתי, כללים המונחלים מלמעלה, רשימות עלומות של "בכירים מוגנים", ואיומים גלויים וסמויים בפיטורין – שיתעורר מההזיה שלו. כל מה שצריך לעשות זה להטיל על עיתונאי משימה עיתונאית תמימה שמשרתת את האינטרסים של הבעלים. הוא כבר יבין לבד מה מצופה ממנו, ו"יזרום". למה, מה יעשה, יסרב? יבקש פטור? ילך נגד הזרם? ואז מה? יפלט לשוק העבודה? ילך לחלטר כתבות ב- 200 שקל החתיכה? ילמד עיתונות בבית ספר תיכון? לא, לא. הזמנים קשים, אין פרנסה, ובגטו העיתונאי צריך לברך על כל הזדמנות שנקרית בפנינו. מי יודע מה יהיה מחר? בשטעטל של העיתונות אומרים יפה תודה כשבעל הבית משלם יפה ובזמן.

שם אחד מתוך רשימת הכתבים של "משאל העם" קפץ לי לעיניים. הוא צילצל לי מוכר. "יעל ברונובסקי", "יעל ברונובסקי". איפה נתקלתי בה? נזכרתי. ברונובסקי היא הכתבת שעמדה בשקט ליד שלדון ומרים אדלסון בראיון הקצר הזה שהעניקו השניים ל"גלובס" ובו התוודא אדלסון שהרעיון למדור יומי נגד ידיעות אחרונות ב"ישראל היום" היה שלו. אחרי הגילוי המדהים (שעבר ככה, בשקט מופתי) הבינה גברת אדלסון שצריך לתקן את הרושם שעלול להיווצר כאילו המו"ל של החינמון הוא הקומיסר בדסק החדשות, והבחינה בזוית העין בברונובסקי. "אנחנו לא אומרים לכתבים מה לכתוב... הם העיתונאים החופשיים ביותר בישראל", הצהירה ופנתה אל הכתבת: "האם אי פעם אמרתי לך מה לכתוב?" ברונובסקי הושיטה לזוג את ידה בהכנעה והציגה את עצמה. סצינה מקפיאת דם.

אל תטעו. משטר דיקטטורי המסלף את האמת והמציאות מתחיל מאנשים טובים שבסך הכל ממלאים פקודות. הם יכולים לקרוא לעצמם "עיתונאים" עד מחר בבוקר וממש לא חייבים לאהוב את האח הגדול אותו הם משרתים. הם פשוט צריכים "לזרום" איתו.