"בושה", סינן ראש הממשלה נתניהו דקה לאחר שנכשל נסיונו לטרפד את "חוק ישראל היום", שאושר אתמול בקריאה ראשונה בכנסת. נאמנו, השר יובל שטייניץ, קרא בציניות מעל דוכן הכנסת לצפון קוריאה ולאיראן לבוא וללמוד מישראל איך סוגרים כלי תקשורת. "אני מזהיר לא ללכת בקו הזה, בלי קשר לזהות העיתון, הבעלים או האיכות והעמדות", הוסיף. שניהם צדקו. "החוק לקידום ולהגנת העיתונות הכתובה בישראל" נוסח בצורה כל כך נקייה ויפה, שכמעט שכחנו מה מטרתו האמיתית. "לא יוציא לאור אדם עיתון יומי שהוא אחד מארבעת העיתונים היומיים בעלי התפוצה הרחבה ביותר, המיועד לציבור הרחב ומופץ למרבית חלקי המדינה, לתקופה העולה על שישה חודשים, בחינם". ובכן, כמה עיתונים בישראל מצליחים לעמוד בהגדרה הכל-כך משפטית הזו? אחד ויחיד, "ישראל היום" שמו.
43 חברי כנסת מהאופוזיציה ומהקואליציה, מהליכוד ומישראל ביתנו ומהתנועה ומהעבודה, התגייסו למען החוק ונגד העיתון. הם דיברו בשם ההגנה על העיתונות הכתובה, והצביעו על ההרס שזרע החינמון במערכות "ידיעות אחרונות", "הארץ" ו"מעריב", אבל את הנימוק המרכזי הם לא השמיעו: "ישראל היום", העיתון הנפוץ במדינה, בבעלות המיליארדר שלדון אדלסון, מסייע למקורבו ראש הממשלה נתניהו, ואת הסיוע הזה הם נחושים להפסיק. ולכן ראינו את נתניהו אץ רץ לכסאו במליאה כדי להספיק ולהצביע נגד החוק, ולכן ראינו אותו זועם כל כך לאחר שנכשל.
מי שנגד ערוץ 10, ירים את ידו
אבל מה עשה אותו נתניהו, רק כמה שעות לאחר שסינן "בושה" על החוק לסיכול "ישראל היום"? הוא הגיש לממשלה ערר, שיעכב את חקיקתו של חוק אחר: החוק לפיצול ערוץ 2. החוק כבר אושר בוועדת השרים לחקיקה, והיה אמור לעלות לקריאה ראשונה בכנסת ביום שני הקרוב. אך כעת יועבר לשליטתו של ראש הממשלה, ויש חשש כבד שבכוונתו לקבור אותו. העניין הוא שהחוק לפיצול ערוץ 2 מעניק לערוץ 10 את הסיכוי האחרון שיאפשר לו להמשיך לשדר בשנת 2015. בלעדיו, ערוץ 10 יירד מהאוויר בסוף השנה, וערוץ 2 יהפוך למונופול בשידורי טלוויזיית הברודקאסט בישראל.
האם גם בעקבות הצעד הזה של רה"מ יקרא השר שטייניץ לצפון קוריאה ללמוד מאיתנו איך סוגרים כלי תקשורת? האם נשמע אותו מזדעק בתכניות הרדיו "לא ללכת בקו הזה, בלי קשר לשידורי הערוץ ולעמדותיו"? האם גם בעיניו של נתניהו הפסקת שידורי ערוץ 10 תהיה "בושה"? סביר להניח שלא. ראש הממשלה ודאי אינו רווה נחת מהקו הביקורתי המאפיין את חדשות 10, ובמיוחד סבל מתחקיר ביביטורס ששודר בערוץ. לעומת זה סביר להניח שהוא ורעייתו שרה דווקא כן נהנים משידורים מסוימים בערוץ 2.
אבל השאלה איזה עיתון צריך לסגור ואיזה ערוץ טלוויזיה חובה לחסל אסור שתהיה מושפעת משיקולים פוליטיים ומאינטרסים אישיים. במדינה דמוקרטית ומתוקנת השלטון מושך את ידיו מעיסוק בתקשורת. איך אמר פעם שר האוצר: "בין השלטון לתקשורת צריכה להיות חומה סינית". בעולם אידיאלי, לכל אדם צריכה להיות האפשרות החופשית להוציא לאור עיתון, לשדר רדיו וטלוויזיה ולהקים אתר אינטרנט. במדינה מתוקנת, האסדרה (רגולציה) בכל ענפי התקשורת היא מינימליסטית. זה אינו המצב במדינת ישראל. בישראל אין גוף אחד מרכזי דוגמת FCC בארה"ב, אלא שלל גורמים רגולטוריים ושרים ממונים ששולחים ידיהם בכלי התקשורת. בישראל גם יש כידוע תופעות אנומליות שאין להן אח ורע בעולם (תחנה צבאית שמשדרת "אקטואליה אזרחית" ועיתון המחולק בחינם ומשרת את ראש הממשלה).
והאינטרס הציבורי מחייב שערוץ 10 ישרוד
החוק לפיצול ערוץ 2 ודאי לא יפתור את הבעיות הללו, והוא ודאי רחוק מלהסדיר את תחום התקשורת האלקטרונית בישראל. אבל חקיקתו תיתן לערוץ 10 את הסיכוי היחיד שלו לשרוד. והאינטרס הציבורי מחייב שהוא ישרוד. כי האינטרס של אזרחי ישראל הוא שיהיו כמה שיותר כלי תקשורת, מכל סוג וצבע, על אף כל בעיותיהם וכשליהם (והתנהלותו הכלכלית של ערוץ 10 רחוקה מלהשביע רצון).
בישיבת ממשלה שהתקיימה בעבר עם הרשות השנייה קרא נתניהו להרחיב את התחרות בתחום החדשות וטען כי הטיפול החדשותי בטלוויזיה אינו מגוון מספיק. אם נתניהו באמת מאמין בדברים שאמר, עליו לחזור בו מהערר שהגיש ולאפשר לחוק שיציל את ערוץ 10 לצאת לדרכו.
* הכותב הנו עורך החדשות ב"קול ישראל"