הראיון עם רועי כ"ץ נפתח בבשורה רעה. "סדרת תכניות כמו 'תעודת עיתונאי' לא תרוץ עשור", הוא אומר ומסביר: "זו תכנית שעובדת על מאגר מוגבל של דמויות. ברגע שאתה מחפש עיתונאים בכירים עם עשרים עד שישים שנות ניסיון, שהחזיקו בעמדות בכירות, שהם יכולים ורוצים לדבר איתך, אנחנו מראש לא מדברים על משהו שירוץ לנצח. אני מעריך שיש לה פחות או יותר שנה".
איזה מרואיין היה לך ממש חשוב להשיג, ראיון שמסב לך גאווה?
"אני חושב שהתכנית עם נחום ברנע הייתה חשובה מאוד. אני גאה בראיון עם אורי אבנרי שהוא האיש היחיד שקיבל שתי תכניות".
למה?
"כי התחלנו את ההקלטה והבנו שהמגבלה הזאת של שעה פשוט לא רלוונטית לדמות כזו מכרעת בתקשורת הישראלית וזה פשוט יהיה עוול. היה לנו חשוב גם לתת במה לאנשים שלא מקבלים את הכבוד המגיע להם, ואלה צלמי העיתונות הגדולים של ישראל. מיכה ברעם, דוד רובינגר, אלכס ליבק, מיקי קרצמן. לא רק שהם כבר בעשורים מתקדמים של חייהם, לעובדה שהם מלווים ומתעדים גם את מושאי הסיקור וגם את העיתונאים המסקרים והייתה להם זוגיות עם צלמים אין תחליף בתכנית תיעודית. אנחנו תכנית דוקומנטרית, והם העניקו פרספקטיבה מאוד רחבה לתכנית. אלה היו תכניות מרגשות".
כך חולפת תהילת עולם
כבר שנה שרועי כ"ץ יושב מדי שבוע ברדיו תל אביב עם עיתונאי או עיתונאית בכירים לשיחה אחד על אחד. הדגש הוא לא דווקא על בכירות, אם כי על וותיקות. דרך השיחות איתם משרטטת "תעודת עיתונאי" את ההיסטוריה של עולם התקשורת מבפנים ומבחוץ, מתובלת באנקדוטות של אנשים שלפעמים ממעטים להתראיין למרות נקודות המבט הייחודיות והרחבות שלהם על מקצוע העיתונות והתהליכים שעברו עליו מאז נוסד בישראל. טרם חגגה התכנית שנה, כבר הוענק לה בכנס אילת האחרון פרס הרדיו של אגודת העיתונאים לתוכנית מלל שאינה אקטואליה. "לפעמים אני מרגיש שיצאנו אחרי שעה, ורק נפתח התיאבון", הוא אומר בתשובה לשאלה על היתרונות והחסרונות של הפורמט שיחה בת שעה. "זה לא ראיון של סאונד בייט. זה ראיון שאפשר לפתח בו טיעון, שיש בו פרספקטיבה היסטורית, אתה יוצא מהאישי את המקצועי וחוזר אל האישי חזרה. צריך לזכור שחלק ניכר מהמרואיינים הם אנשים מבוגרים, לפעמים מבוגרים מאוד, ולבקש מהם לצמצמם את הכל לאלו חוקי משחק טלוויזיוניים שיש לך בהם 'שלוש דקות ותן את זה או שעובדים לפרסומות' זה לעשות להם עוול".
בוא נדבר דווקא על האנשים שלא מתראיינים. אלי עזור, נוני מוזס, עמוס רגב, אבי ניר ואבי צבי הם רק דוגמאות לאנשים שמושכים בחוטים בישראל ולא מוכנים לדבר עם תקשורת על תקשורת. למה הם נוהגים כך לדעתך? ניסיתם לפנות אליהם או שוויתרתם מראש?
"לא פנינו אליהם. עם כל הכבוד לאנשים שציינת, אנחנו מחפשים פרספקטיבה יותר ארוכה מעשרים שנות קיומה של הזכיינית קשת. חלק מהאנשים האלה הפכו את הדיסקרטיות לכרטיס הביקור שלהם, למשל נוני מוזס. את עמוס רגב ניסינו, הוא בחר שלא להגיע אני מקווה שהוא יגיע. יש לאיש הזה מטען עצום מהדברים שהוא עשה לפני 'ישראל היום' ואנחנו יותר מאשר נשמח. היו אנשים שסירבו בהתחלה ואחרי זה נענו לנו בסופו של דבר. אני חושב שאני פחות מתעניין במשיכת החוטים בתקשורת אלא יותר בעיתונות".
אילו נושאים חוזרים על עצמם?
"סוגיות של צנזורה עצמית, מי המודלים שלך, סיפורים שאתה מצטער עליהם כי הרי סיפורים שאתה גאה בהם יש לכולם. אלה דברים שבאופן אישי גם יותר מעניינים אותי. אחד הדברים שעוברים כחוט השני הוא זו של 'כך חולפת תהילת עולם'. אני לא בטוח שתהילה חולפת למוזיקאי, לסופרים ואפילו לשחקני תיאטרון כמו שהיא חולפת לעיתונאים. יום אחד אתה איש שכל שר או איש ממשלה משחר לפתחו, יום אחד אתה יכול בכותרת לשלוח בנאדם לכלא ויום אחרי זה אף אחד לא ייקח את השיחה ממך".
"אנשים היו מוכנים לעבוד בשכר רעב רק כדי לעבוד לצדו של אורי אבנרי"
זו בטח לא בשורה נעימה לתלמידיך בחוג לתקשורת במרכז הבינתחומי שמשתעשעים ברעיון להיכנס לתחום. אתה מדבר איתם ברמה הזו על מצב העיתונות היום?
"כמובן. אני חושב שהדבר הזה מאפיין במידה רבה את היחס של החברה באופן כללי לאנשים אחרי יציאה לפנסיה. הכל כאן אינסטנט, אין לנו כבוד לשמוע מה היה פה בשנות החמישים והשישים והשבעים, למרות שאתה שומע את זה בתכנית ואומר לעצמך 'וואו, זה דומה להפליא למה שקורה היום'. גם אז כלי התקשורת היו במשבר עמוק, גם אז הייתה מעורבות של פוליטיקאים. צנזורה צבאית? וואו, איזו צנזורה".
אבל יש משהו בולט ושונה מאז והיום והוא מעמד העיתונאי. אתה לא מסכים?
"אני אגיד לך משהו עיתון 'העולם הזה' עלה המון בתכנית, גם כי המון עיתונאים עבדו שם וגם כי אורי אבנרי וסגנו התארחו בתכנית. 'העולם הזה' היה מקום שלא שילמו בו כסף. אנשים יצאו ממנו אחרי עשרים שנה בלי תנאים סוציאליים. האם זה היה בית הספר הכי מדהים שהיה לעיתונות בישראל? התשובה היא כמובן חיובית. אנשים היו מוכנים לעבוד בשכר רעב רק כדי לעבוד לצדו של אורי אבנרי שלא רק לא שילם להם, אלא מעולם לא חייך אליהם".
"אני באמת חושב, ולא חלילה כדי לזלזל במקצוע של שנינו, שהמון דברים לא אנחנו המצאנו. אחת הבעיות כאשר מדברים על שכר של עיתונאים זו סוגיית הממוצע. יכול להיות שבממוצע השכר היום אפילו עלה, אבל יש מי שמרוויח 70 אלף ועשרה שמרווחים 5,000. כן, מעמד העיתונאי היה אחר בשנות השישים והשבעים. ולראייה, למשל, יוסי קליין (העורך הראשי של 'חדשות', ד.א.) הביע חרטה בתכנית שהוא התארח בה על סוגיית החוזים האישיים שעמוס שוקן התחיל בה אז בעיתון".
"לא האינטרנט אשם"
לאנשים מבוגרים יותר יש לפעמים נטייה טבעית להיות נרגנים יותר. זה בא לידי ביטוי כשהם מדברים על מצב התקשורת היום, שזו כמובן לא התקשורת שהם נכנסו אליה?
"אני חושב שבאופן מפתיע אנשים לא נוסטלגיים. לחלק מהקולגות שלנו שאומרים שפעם היה זהב בעיתונות והיום נורא מסתבר שאולי היום נורא אבל פעם לא ממש היה זהב. הם כן מדברים על שני עניינים: הירידה במעמד העורך אותו עורך דומיננטי מהסוג של האבות המייסדים של העיתונות הם ככל הנראה כבר אינם, הדבר השני שהם מתייחסים אליו זו סוגיית השפה. המון חוזרים לזה שרמת העברית, הכתיבה, העריכה, הכותרת היא נמצאת בירידה חדה".
עבדת באינטרנט, אתה יודע איך פועלת מערכת חדשות. למה אתה חושב שזה קורה? אנחנו באינטרנט אשמים?
"לא האינטרנט אשם בזה. תמיד ראיתי בעצמי איש דיגיטל הקטע הזה שמאשימים את הדיגיטל בכל הרעות החולות, 'בגללכם הרמה ירדה', 'בגללכם משלמים פחות'. נו באמת, די. אני חושב שחלק מזה זו העובדה שנכנסו אנשים יותר צעירים עם פחות הכשרה, והיום זמן ההכשרה שלהם בדסק הוא יותר קצר. פעם אדם יכול היה להיות שוליה כמעט שנה עד שהיו נותנים לו לנסח כותרות. היום כמה זמן יעבור?"
נגיד, חודשיים?
"במקרה השמרני".
"הרגולציה מפגרת כאן אחרי עצמה"
כ"ץ מכיר את עולם החדשות מקרוב. בעבר שימש כראש מערכת החדשות של "וואלה!", וקודם לכן ניהל את מהדורות החדשות האזוריות בדרום שהיו אז בהפקת JCS. בשנתיים האחרונות הוא משמש כסמנכ"ל התוכן של רדיו תל-אביב 102FM. "באופן עקרוני, רדיו יותר דומה לדיגיטל במובן הזה שאין בו דד ליין", הוא אומר בהתייחס למעבר ממדיום למדיום. "האם אני מתגעגע לחדשות? כן, אבל העובדה שאני מנחה את 'שבתרבות' בבאר שבע ובעצם אני נמצא בעניינים האקטואליים ומייצר כותרות, ואם יורשה לי כותרות יפות, אני כן נמצא בתוך המשחק החדשותי. אבל כמובן שלא בקצב רצח של מערכת חדשות וכמי שעומד בראשה".
יש הרבה דברים שאפשר להחמיא לכם עליהם ברדיו ת"א, אבל אחד הדברים הפחות מחמיאים הם הקנסות והגינויים על התוכן השיווקי שכבר נהיו אצלכם עניין שבשגרה. תגובתך?
"מטבע הדברים אני מתקשה להתייחס לדברים קונקרטיים אבל כן יכול להגיד שהרגולטור הוא שבוחר לדחות את ההגדרה של תוכן שיווקי. למרות שוועדות כבר דנו בזה והיו המלצות ספציפיות הדבר הזה נדחה ונדחה, והוא עושה את זה מסיבותיו שלו. זה כמובן לא רק הרשות השנייה (המפקחת על שידורי רדיו תל-אביב, ד.א.) אלא גם מועצת הכבלים והלוויין ומקומות אחרים. אני חושב שתוכן שיווקי הוא חלק מהמודל הכלכלי העתידי של כל גוף תקשורת בישראל, כולל הפרינט הרדיו ובוודאי האינטרנט".
אתה בעצם אומר שהרגולציה מפגרת אחרי הכיוון שאליו הולכים המודלים הכלכליים של כלי התקשורת?
"בעיקר שהרגולציה מפגרת כאן אחרי עצמה, מפני שכבר הייתה וועדה שהתייחסה לדברים האלה והגישה את המסקנות שלה. אפשר לדחות את המסקנות ואפשר לקבל אותן אבל צריך להתייחס אליהן".
אבל כשאתם חוטפים קנס, ואלה הרי יכולים להצטבר למאות אלפי שקלים בשנה, ואז אתם יושבים עם שי באב"ד ואומרים לו 'זה האופן שבו אנחנו מסוגלים לפעול, בוא נגיע להסדר' מה הוא עונה לכם?
"אלה באמת קנסות כבדים בשנים קשות. אבל אנחנו לא מבקשים להגיע לשום הסדר, אנחנו רק מבקשים שהרשות השנייה תחליט מה המדיניות שלהם כלפי תוכן שיווקי. רק שיחליטו. מותר לבקש את הדבר הזה, זה לגיטימי".
ולמה הם מחכים, לתחושתך, כדי להסדיר את הנושא? שתקום ברית המועצות?
"יכול להיות. אבל הנה אנחנו, שמצויים בתוך הדבר הזה כמה שנים מדברים על ברית המועצות?".
עשר שנים לפחות, אולי כבר 15.
"בדיוק. אז הרגולציה מפגרת אחרי הרגולציה".
כנס אילת? "מרגיש כמו בגטו"
בוא נדבר על כנס אילת שהיה בחודש שעבר. זו הפעם החמישית או השישית שאתה מבקר בו, מה השתנה לטובה או לרעה באירוע הזה מאז הושק?
"אני חושב שכל כנס שהוא לפני בחירות תמיד יהיה משמעותי ועמוס יותר, כי הפוליטיקאים באים לוודא שיודעים מי הם. הכנס הזה מצליח להיות הבמה המרכזית של דיון על עיתונות בישראל, וזה אולי הישגו הגדול, אבל הוא לא מצליח בשני דבירם אחרים. ראשית, לא מצליח לטעמי לחבק את הסוגיה הטכנולוגית של ענייני הדיגיטל. תמיד יהיו שני פאנלים על דיגיטל, תמיד אני אנחה אחד מהם וזה מרגיש כמו איזה גטו למרות שאנחנו כבר כולנו רחוקים מלהיות הילדים החורגים. אם כבר, אנחנו חוד החנית של התקשורת".
והדבר השני?
"המותג. כנס אילת צריך היה להתפתח יותר. לא רק כנס אחד בשנה, אלא יכול להיות כמו סדרת כנסי הרצליה שיש אותה במהלך השנה כולה. המותג 'כנס אילת לעיתונות' יכול להתפרש על פני שנה שלמה ולכלול ימי עיון והרצאות".
אלה נקודות ביקורת מקוריות, בהתחשב בכך שמה שהתלונות העיקרית שאנחנו שומעים כל שנה על הכנס הן שהא לא אקטואלי מספיק ולא נגיש מספיק למרבית האנשים במקצוע.
"נכון וחלק כי זה באילת, וזה רחוק. התקשורת לא יושבת באילת היא יושבת בתל אביב ובירושלים. לכן אני חושב שהרחבת המותג תאפשר להרחיב את הכנס אפשר לעשות ארבעה ימים באילת, ובמהלך השנה לעשות דברים נוספים שאפשר לדבר עליהם. כך הכנס יהיה גם אקטואלי יותר, ואולי אפילו בחינם".
טרם התקבלה תגובת הרשות השנייה לדברים.