על העיוורון

אילנה דיין פתחה בשבוע שעבר את מגזין "נכון להבוקר" בגלי צהל עם פתיח נרגש על נחיצות הישרדותו של מגזין "העין השביעית": "העין השביעית היה לתקשורת הישראלית לשומר סף", היא אמרה, בקול מעט נרגש. "בודק כל אגנדה נסתרת וכל מניע זר...העין השביעית תובע מכולנו העוסקים בעיתונות לתת דין וחשבון לעצמנו ולקוראים ולצופים ולמאזינים, ובמקום שבו שומרי הסף נשחקו כל כך... אולי את העין השביעית אפשר להציל, אתר אחד צנוע וחשוב כל כך".

לא תמיד שבעה דיין קיתונות של נחת אישית מאתר ביקורת התקשורת במהלך 19 שנות קיומו. לא אחת חטפה תוכניתה חיצים של חומץ מכותביו, האחרון שבהן במאמר שנכתב בסך הכל לפני שבוע, שניה וחצי לפני שהודיע צוות הכותבים הקבועים של האתר (הבנוי מארסנל עתק של שניים וחצי אנשים בדיוק) שהעין עוצמת עין, ותיסגר בחודש מרץ אם לא ימצא מקור מימון חליפי.

אם לא קל עם "העין השביעית", מדוע דווקא דיין, בכירת העיתונאיות בישראל (בוודאי בטלוויזיה) מרגישה צורך עז לפתוח את תוכניתה בפניה המייחלת למציאת המשקפיים שיסייעו לעין השביעית להמשיך ולהתבונן במציאות התקשורתית באופן חד וחודר? התהיה הזאת החזירה אותי 16 שנה אחורנית, אל אחת הכתבות הראשונות שעשיתי עבור "העין", אז עוד מוסף פרינט מוקפד שיצא לאור פעם בחודשיים וחולק לתיבות הדואר. רוני אליס, כיום אשת היי-טק ואז חברתי לספסל הלימודים בבית ספר "כותרת" (כן, עוד מוסד שנסגר, אתם מוזמנים להכניס כאן את כל בדיחות הקבורקיאן שלכם) ואנוכי יצאנו לתחקיר משותף על אחורי הקלעים של הפקת הסרט שתיעד את "תינוק הפונדקאות הראשון בישראל".

הפרטים המדויקים של הסיפור "רחם ושעשועים" פחות חשובים כעת – ואתם יכולים לקרוא אותם כאן אם אתם סקרנים. בגדול, שרטטנו משל על "עיתונאות של פנקסי צ'קים" (עיתונות המשלמת עבור סיפורים) וביקשנו לבחון את מסעו השיווקי של סיפור אנושי בין חברות הפקה, ואת הטרנספורמציה (המטרידה) שהוא עובר בדרך. דיין ואנשיה שידרו ב"עובדה" סרט קנוי מחברת הפקה פרטית שתיעד את תהליך הפונדקאות מנקודת מבטם של ההורים חשוכי-הילדים שרכשו את רחמה של אישה קשת-יום. דיין וצוות "עובדה" עצמם הסתפקו בעמדת ה"רוכשים" של הסרט, אשר אינם חייבים בבדיקה בציציותיה של חברת ההפקה. זו שילמה כסף להורים עבור התיעוד, וכתוצאה מכך התקבל סרט חד-צדדי, שמתעלם מהסבל העז והטראומה המורכבת שעברו על האם הפונדקאית. ביקשנו להבין איפה מתחילה ונגמרת האחריות של מערכת "עובדה" לסרטים שהיא רוכשת מגורמים חיצוניים ומעמידה לרשותם את משבצת השידור היקרה שלה. דיין ועורכה באותם ימים, אבי ברזילי, קיבלו אותנו במשרדי טלעד (כאמור, היו זמנים) במאור פנים ובפתיחות, לשיחה און-דה-רקורד.

בשלב מסוים של השיחה (אוקיי, אחרי חמש דקות) התפתח ויכוח עז בינינו לבין מגישת עובדה והעורך הראשי שלה. הצעקות הקפיצו למסדרון כמה מתחקירני התוכנית שהציצו מבעד לחרך הדלת, לראות מי הסטודנטים שהעזו להחציף ל"ברזי" (כינויו של ברזילי). הראיון כמעט הסתיים בהשלכתנו מהמשרד, ואינני בטוח שלא היינו מתנהגים באופן דומה בסיטואציה מהופכת. אנחנו היינו צודקים מדי והם התחפרו מדי, או שמא הם היו צודקים מדי ואנחנו התחפרנו מדי, באמת שאינני זוכר. מה שכן זכור לי היטב (ועם חיוך) זה שדיין, כיאה לארגנטינאית, יודעת להתעצבן כמו שצריך, ושאני, כיאה לדרום-אמריקאי בנשמה, יודע להשיב בעצבים לא פחות טוב.

יצאנו ממשרדי טלעד מתוסכלים במקצת. אבל כשהתיישבנו לכתוב הבנו שזכינו: לא תמיד מוכנים מושאיו של תחקיר עיתונאי להתעמת ולהגן על מרכולתם בתשוקה. בדרך כלל הם משגרים תגובה לקונית ולפעמים מלווים אותה באיומים. הבנו שגם אם הויכוח אינו פתיר, סיפקנו שירות אדיר לציבור: סיקור חף מפניות ועיוותים של עבודת מאחורי הקלעים של התקשורת. הבנו גם ש"העין השביעית", אז מותג חדש וזר בנוף התקשורתי, מתחיל לקלף אט אט את מדיניות הבונקר של העיתונות, אשר אינה יודעת באמת כיצד להתמודד עם ביקורת שמופנית אליה פנימה, מתוך האוהל.

את דיין פגשתי כמה שבועות מאוחר יותר בהרצאת אורח שהעניקה. בשלב ההפסקה-קפה-עוגיות ניגשתי אליה בחשש מה. שאלתי אותה אם היא עדיין כועסת על המפגש ההוא מאז. היא הגיב בצחוק, הציתה סיגריה ואמרה: "ואי, איזה ויכוח היה לנו, אה? נכון היה כייף?".

את ה"כייף" הזה – שמשמעותו האמיתית היא חדוות העיסוק הפנימי של התקשורת בכשלים ובאתגרים של עצמה – רוצים לקחת מאיתנו עכשיו, ודיין מספיק בטוחה בעצמה וביכולותיה כדי להבין זאת היטב. אני ממש לא בטוח שנשארו לנו הרבה נכסים אחרים כברנז'ה. כאשר עוזי בנזימן הקים את "העין השביעית" ב-1996 עיתונאות עדיין נחשבה לפרנסה סבירה, עיתונאי נחשב מקצוע מבוקש, חוגי תקשורת במכללות החלו לצוץ כמו פטריות אחרי הגשם, והמושג "תחקירים" לא הוקדש לכתבות-שמועתי.

באותם ימים לא היה, בעצם, אינטרנט, לא "אחראי על האינטרנט" ולא עיתונות באינטרנט. גם לא היו בלוגים, פייסבוק, טויטר, תוכן שיווקי (להוציא כתבות ממוסגרות כ"ידיעה פרסומית" בעיתונים), "ישראל היום", ערוץ 10, ועוד כמה דברים. אילי העיתונות שוקן ומוזס נדמו כמעט בלתי מעורערים, עופר נמרודי נחשב לנבל הגדול של התחום (היום אנשי מעריב פוסט-נוחי נזכרים בו בשרעפי ערגה), ומי חלם בכלל על חינמון של טייקון הימורים בחסותו של ראש הממשלה.

באותם ימים רחוקים מקומונים התקיימו כעסק ריווחי, ועורכיהם חיפשו לייצר אולקוס לראשי עיריות שלהם, לא לינוק מלשדם חמצן פירסומי. הדבר הכי שטני ומזיק לבריאות שערוץ 2 שידר היה, שומו שמיים, "המעגל", "האח גדול" היה הבחור ההוא שקיבל רישיון לרכב בזמן שאתה עדיין התמודדת עם פצעי בגרות, ודודו טופז צבט לנטלייה אוריירו לקול נשימותינו הנעתקות. כשראש ממשלה זומן לחקירה במשטרה פתחו עם זה מהדורות והלסת נפלה.

במובן הזה, אפשר לומר שבנזימן, והמכון הישראלי לדמוקרטיה שהעמיד לרשותו את המימון, חזו את העתיד: את התפוררות המערכות, את עידן הטייקונים, את ביטולו של המו"ל-האחראי, את "הם מפחדים", את הזניית העיתונאי הקטן, את בריונות העיתונאי הגדול, את התרסקות השידור הציבורי, את מותה של העיתונות המקומית, את הפריחה של אתרי האינטרנט ואת הפורנוגרפיה של הריאליטי. את אדלסון ולאודר, מאקו וואלה, אסי עזר ושי גולדן, דנה ספקטור וההוא שהיא כותבת עליו, גדעון וגאולה, אורלי וגיא.

כבר שלושה ימים אני יושב ומנסה להסביר לעצמי למה סגירתו הצפויה של "העין השביעית" עוכרת את שלוותי ופוצעת את נשמתי בכל רמה: אישית, ציבורית, חברית ועקרונית. אני כבר אמור להיות די מחוסן. נסגר עלי עיתון רגע אחרי שהפכתי להיות עיתונאי, בעיתון אחר לא שילמו לי פיצויים (עד שהלכתי לבית משפט), את בית הספר שלמדתי בו עיתונות סוגרים, הערוץ שבו עבדתי נכנע לטייקון שרכש אותו והתנצל על כתבה מדויקת ששידרתי (ובכל זאת, למרות ההשפלה, איבד את אותו הטייקון) וכבר שלוש שנים אני עיתונאי עצמאי, שמדלג מפרח לפרח, שותה לגימה מהצוף, ומסרב לחבור לאף נחיל של דבורים באופן קבוע.

אז מה הענין? סוגרים את העין, עוצמים את העין – אתר בא, ואתר הולך. מה הביג פאקינג דיל? הרי רק לפני רגע בקושי הצילו ערוץ שלם על 500 עובדיו לחצי שנה. כמה אנשים כבר מתפרנסים מהעין השביעית?

אולי התשובה היא שאפילו בדוחק, בסללום, בצוקהרה, באיפון – לא תצליחו למצוא תירוץ אחד סביר להצמיד להחלטה של המכון הישראלי לדמוקרטיה לקצץ את מרבית תקציבו של "העין השביעית" – צעד שיביא לסגירתו בתוך פחות משלושה חודשים. בדרך כלל לכל סגירה של כלי תקשורת מתלווה לפחות רבע-נימוק הגיוני-למחצה: "דבר" נסגר בין היתר בגלל שהחברה הישראלית שינתה פניה וההסתדרות התפרקה מנכסיה; את "חדשות" סגר שוקן כדי להתרכז בהצלת המפעל העיתונאי המרכזי שלו, "הארץ"; מקומונים נסגרים כי אין מספיק פרסום או כי נהיה יקר להדפיס אותם; רשות השידור נסגרת כדי לעשות רפורמה ואולי להקים רשות טובה יותר.

אלא ש"העין השביעית" לא מרקד לחלילו של אף אחד מהפורמטים המוזכרים לעיל. לא מיסחור, לא פרסום, לא אידיאולוגיה שפסה מהעולם, לא רפורמה, לא כספי ציבור, לא אגרה, לא מיקרו פיימנט ולא דאון פיימנט. העין השביעית הוא הקונספט של העיתונות העתידנית, רק שהוא כבר כאן וכבר מדמם: נישתי, ממוקד-מטרה, קטן וקומפקטי, מפולח-יעד, וחדור משימה. לא פלא שאנחנו לא עוזבים אותו כל השנים האלה. פשוט, אין לנו ארץ אחרת.

זהו כלי התקשורת הפיצפון הענק ביותר שאי פעם נולד כאן. הוא לא מפיל ממשלות ולא מספק עבודה למאות עיתונאים ואם נשווה את עולם התקשורת למסעדה, הרי שהעין השביעית, במימדיו הזעירים (שניים וחצי עובדים קבועים פלוס עורך ראשי וכמה פרילנסרים שכותבים טורים) לא יהיה אפילו המתאבן או הקינוח, בקושי סורבה אשכוליות שמחטא את החיך בין המנות.

אלא שלי יש תחושה כבר די הרבה זמן שהחיך הזה מלוכלך. וקשה לי לראות את הגוף שיעשה לו קלנזינג במקום "העין השביעית". "לכל אדם יש תחליף", היא קלישאה שקרית שאנשים אומרים לעצמם כדי להתמודד עם מוות של איש יקר או עזיבה של קולגה אהוב, וכמו שלא באמת לכל אדם יקר יש תחליף, כך אפשר לטעון שקיימים מוסדות דמוקרטיים ותרבותיים שהיעלמותם תכחיד עוד אי קטן של שפיות במאגר הפטפטת של חיינו המתוקשרים, המחוברים והמתוסרטים לעילא.

כן, אני משוחד. כמה מטובי חבריי עובדים שם ומדי חודש אני מרויח כמה מאות שקלים בכתיבה שם. בחודשים טובים זה אפילו עובר את האלף. משפחתי תסתדר בלי האלף האלה – אבל העיתונות הישראלית לא. העין השביעית הוא מבקר הפנים במישרה מלאה היחיד שקם לה, וכמו כל מבקר פנים הנלחם בשחיתות ובריקבון מתוך האוהל – הוא נחשב על ידי עיתונאים רבים ליצור מאוס וממורמר שיושב בפינה ומעביר ביקורת על "העשיה" של כל השאר. זה תפקידו – להתמרמר עליכם. ולפקפק בכם.

ולסיום, אני רק שאלה: ל"עין השביעית" יש, כאמור, מו"ל, קוראים לו "המכון הישראלי לדמוקרטיה". הדעת נותנת שמדובר במוסד פרטי לחלוטין, שאינו נסמך על המדינה, לא מבקש פריסת חובות, ולכן מותר לו לחלק משכורות גבוהות לעמיתיו הבכירים כראות עיניו, לבטל פרויקטים שעייף מלממנם, ולשנות את סדרי העדיפויות המנחים את עבודתו מבלי לתת דין וחשבון לאיש.

ובכל זאת, אני מבקש לתהות כיצד משרתת סגירתו של "העין השביעית" את ערכי ביסוס הדמוקרטיה בישראל כפי שהם מוגדרים ב"אני מאמין" שמופיע באתר האינטרנט של המכון: "משילות יעילה, יציבה ומשרה כבוד המושתתת על ביזור, השתתפות, אחריותיות ושקיפות". איך נאפשר "אחריותיות" בתקשורת, הרשות הרביעית, ללא ביקורת אמיצה ובלתי תלויה? איזה מן "ביזור" נקבל ללא גוף עצמאי המנותק מאילי ההון, שאינו נסמך על פוליטיקאים? האם "יעילות" בממשל אפשרית ללא תקשורת חופשית ונשכנית? האם לתפקודה של התקשורת אין חשיבות ב"משילות" של ממשלותינו, והאם תפקודם הנאות של העיתונאים אינו מעיד על היציבות והחוסן של הדמוקרטיה הישראלית?