"השאלה עכשיו היא האם העיתונות תוכל לבקר את הטמטום של הפונדמנטליזם הדתי"

"למרות הפיגוע, המסורת שלו חייבת להישאר. השאלה עכשיו אם הם לא ירסנו את עצמם - מה שיהיה ניצחון של הטרור", אומר לוואלה! ברנז'ה עיתונאי ערוץ 1 עמנואל הלפרין בעקבות הפיגוע אתמול (רביעי) במערכת השבועון הצרפתי "שרלי הבדו" בצפון המדינה בו נהרגו 12 בני אדם, בהם עורכו.

אתה חש שהסיקור כאן היה מוגזם?

"ברור שמדובר כאן בסדר עדיפויות. אנחנו תמיד מסקרים באופן יחסי. אם הסופה בירושלים הייתה יותר חריפה, אני מאמין שהפיגוע היה מגיע למקום השני. אין מה לעשות, זה סיפור חשוב מאד כי הוא חושף את חוסר האונים של משטרת צרפת אל מול הטרור הזה. צריך להגיד: הם בעצם לא יודעים מה לעשות. למעשה אין למשטרה הרבה כלים אלא אם אתה משנה את החוק ונותן למשטרה סמכויות רשמיות כדי להתמודד עם התופעה הזו".

למה בעצם הפיגוע הזה מעורר כאן כל כך הרבה אמוציות. רק משום שבין רגע הצרפתים הפכו "אחים לקורבנות הטרור"?

"אני לא בטוח שיש כאן בהכרח קשר לצרפת. אני חושב שאם הפיגוע הזה היה קורה בלונדון או ברומא או במדריד זה היה מעורר תגובה דומה משום שלא מדובר רק בפיגוע טרור אלא באירוע טרור נגד חופש הביטוי. ככזה הוא הוגדר מלכתחילה. פה ממש הולכים על הראש של זה. והשאלה עכשיו היא מאד פשוטה, אם קריקטוריסט אנגלי או צרפתי או אמריקאי שירצה מחר לפרסם קריקטורה נגד הג'יהאדיזם ישאל את עצמו האם זה כדאי. ברגע שהשאלה עצמה נשאלת, הפיגוע אתמול השיג את שלו. זהו ניצחון של הטרור על חוסר האונים של הדמוקרטיה. את המבצעים יתפסו ביום מין הימים, אבל מה זה משנה, יבואו אחרים. אין תרופה בעניין הזה. תראה, לפני 300 שנה כתב הסופר, המחזאי והפילוסוף צרפתי וולטר מחזה בשם "מוחמד", המציג את הנביא כאנס ורוצח. אם תשאל היום כל מנהל תיאטרון בצרפת אם הוא מוכן להעלות הוא יענה לך 'השתגעת?'. כלומר, השאלה אחרי מה שקרה אתמול האם ניתן יהיה מעכשיו למתוח ביקורת על האינפנטיליות של הג'יהאדיזם האיסלמי. הרי אם תכתוב על רבנים או על קאתוליים, לא תהיה סכנה שיבואו להרוג אותך. השאלה עכשיו, ואני חושש שזו שאלה אוניברסלית, אם עכשיו העיתונות תוכל לבקר את הטמטום של הפונדמנטליזם הדתי. הנה, שמעתי שה"דיילי טלגרף" בלונדון כבר אתמול פרסמו את הקריקטורות בצורה מטושטשת".

האם הפיגוע עשוי לשנות במשהו את הסיקור הצרפתי אודות המלחמה בטרור האיסלאמי?

"אני חושב שזה יביא להתפכחות של חלק מכלי התקשורת. אולי עכשיו הם יבינו את מה שראש ממשלת צרפת מנואל ואלס אמר לפני כמה ימים – ש'הבעיה העיקרית שלנו היא מלחמה בטרור'. אולי הם יבינו שזה לא מהשפה אל החוץ אלא שזו בעיה אקוטית יותר חשובה מאבטלה או רווחה או בריאות משום שהיא פוגעת ממש ברקמת החיים. עכשיו זה לא פולקלור. פגעו לא רק בבני אדם אלא ביסודות הנפש של הנשמה הצרפתית".

מה בעצם סוד ההצלחה של ה"שרלי הבדו"?

"חשוב להבחין. זהו לא עיתון סאטירי, זהו עיתון אנרכיסטי. הסאטירה שם הרבה יותר חזקה מסאטירה רגילה. הוא נוסד במטרה לעצבן את הקוראים שלו, במובן החיובי כמובן. באותה מידה הוא צוחק על מוסד נשיא המדינה הנחשב קדוש בצרפת, או על הצבא. השבועון הזה קיים הרבה שנים ויש המון צרפתים שגדלו איתו. לפני מלחמת העולם השנייה הופיע בצרפת עיתון עם הסיסמה "בעד כל מה שנגד, ונגד כל מה שבעד". ה"שרלי הבדו" הוא יורש הגישה הזו. הקו שלהם הוא לתקוף את הטיפשות והרשעות בכל מקום. כלומר בכל מקום בו הם חושבים שהיא נמצאת, שזה כמובן בממסד. זה חסר טעם, טעם טוב כמובן, אבל זה משחרר את הפורקן".

מדוע בעצם בארץ אין עיתון כזה?

"אני חושב שאנחנו מבחינה זו קצת נרתעים מקיצוניות. אנשים נעלבים כאן, יכולים להגיד שזו הסתה לשנאה. ה'שרלי הבדו' עמד לא מעט במשפטים ראוותניים שנטען בהם שהוא מסית לשנאה, אבל ניצח בהם. חוץ מפעם אחת הם אף פעם לא מצאו את עצמם במצב שבו הם הפרו את החוק הצרפתי".

להערכתך, נראה בקרוב שינוי בסיקור של התקשורת בצרפת את המאבק של ישראל בטרור?

"אני לא חושב שבצרפת רואים את הקשר בין מה שקורה שם לכאן. רוב כלי התקשורת שם רואים את הסוגיה הישראלית כבעיה של זכויות מיעוטים. הם מבינים את הייאוש של הפלסטינים, אבל הם לא יכולים להבין את הייאוש של המוסלמים בצרפת. כמובן שהם נגד טרור, אבל הם רואים אצלנו את הבעיה קודם כל כבעיה פוליטית, הם לא רואים את אשף או החמאס כתנועות איסלאמיסטיות, אלא כתנועת התנגדות. התנגדות לכיבוש. אבל אולי בשוליים יהיו כלי תקשורת שיבינו אותנו יותר".

ברמה האישית, הכרת מישהו מהנרצחים?

"לא. הכרתי אותם כיוצרים. הם מלווים אותי 50 שנה. התחלתי לקרוא את העיתון בגלגול הקודם שלו בשנות ה-60. בתיכון, באופן טבעי, נורא אהבנו את הסגנון האנרכיסטי-ניהיליסטי שלו. יש לי בבית כמה מאות גיליונות של העיתון הזה. אני שומר עליהם כי הם נכס יקר. קניתי את העיתון הזה בנאמנות במשך שנים, וכמו שנהוג לומר, גדלתי עליו. אבל לא רק אני. דור שלם של צרפתים גדל עליו, גם בלי לאהוב אותו אולי. הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות שם. אין בצרפת איש שלא מכיר את שני המאיירים המבוגרים שנהרגו בפיגוע. הם קריקטוריסטים שמפרסמים גם בעיתונות הכללית".