פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אדוני עושה תעמולת בחירות? אז עושה

      לפני שהמגישים מתחילים לדקלם את המנטרה "תעצור, תעצור. תעצור ח"כ בנט/ ליבני/ כבל/ דרעי. אסור לנו!" - אבנר הופשטיין מציע לאלו הקוראים מעל כל במה לחופש ביטוי ושקיפות לא לרוץ כל דקה לשופט להתבכיין, ואפילו מביא סקופ: באינטרנט מותר הכל. דעה

      נאומו של בנימין נתניהו בקונגרס , מאי 2011 (רויטרס)
      עדיין יכול להניע אוגדות שלמות צפונה ודרומה בהבל פיו. נתניהו בקונגרס (צילום: רויטרס)

      אוטוטו זה מתחיל. אפשר כמעט לשמוע את קול שיקשוקם המתקרב של הקטרים. כלומר של המגישים. הם יהלמו על השולחן ויזעקו מלוא גרונם הניחר: "תעצור, תעצור. תעצור ח"כ בנט/ ליבני/ כבל/ דרעי. אסור לנו. אסור לנ...לא, לא, אני מבקש ממך. אני אצטרך לקטוע את הראיון הזה. אדוני עושה תעמולת בחירות! אדו...טוב, אני מצטער תודה רבה, תו... לא אני לא אתן לך להשלים משפט כי חוק תעמולת הבחירות אוסר עליך לה...זאת כן תעמולת בחירות. זאת כן. זאת כן!".

      האמת שלו הייתי מגיש בתוכנית אקטואליה, נניח נדב פרי או רזי ברקאי (אושרת קוטלר כבר לא אהיה בסיבוב הזה של החיים) הייתי נעלב. חוק מדינה בעצם קובע שאין לאנשים האלה את הסמכות, שיקול הדעת או אפילו האינטלקט המספיק בכדי להתייצב מול פוליטיקאי ולנווט אותו בראיון פוליטי אל מחוז חפצם, תוך שירות קהל הצופים או המאזינים שלהם. משום כך הם זקוקים לסיוע חוקי מיושן הקובע כי אסורה תעמולת בחירות בטלויזיה וברדיו בשישים הימים שלפני הבחירות. אלא שאיש אינו יודע להגיד מתי מתחילה תעמולה ומסתיימת מדיניות, מתי תשובה היא כנה ומתי היא עוד שקר פומפוזי מדף המסרים המפלגתי של התועמלנים המגלחים מאות אלפי שקלים בשביל לעצב תדמיות-שקר. משום כך יש לקיים דיאלוג פתוח בין עיתונאים לפוליטיקאים ובין פוליטיקאים לציבור, מתוך תקווה שמתוך תועפות המוץ נצליח לבור גם קצת תבן (או לפחות לדעת לאיזה מוץ לא להצביע).

      סקופ: באינטרנט הכול מותר!

      המצב כיום מגוחך: מעכשיו ועד הבחירות אמורים המועמדים העולים לשידור בטלויזיה וברדיו לדבר על דיור ובריאות, בטחון ומדינאות, כלכלה וחברה, תרבות ורווחה. אם יגלשו מהנושאים האלה אל "תעמולת בחירות" יחטפו את כפתור המפלט בפרצוף. אלא שהמועמדים מעוניינים לדבר רק על עצמם, והשדרנים, ברובם, מעוניינים שידברו על יריביהם (כלומר, יטנפו את יריביהם). במשוואה הזאת אין אף גורם שבאמת רוצה לדבר תכלס. אופס, זאת סיסמת הבחירות של ליברמן... עברתי על חוק תעמולת הבחירות! בעצם לא עברתי עליו. כי באינטרנט הכול מותר.

      החל מהשבוע האחרון נהיינו עדים לדיון הזה, מה נכלל תחת ההגדרה "זכות הציבור לדעת" ומה מהווה ניצול ציני של "תעמולת בחירות", מדי יום ביומו. אמש מיהר אלדד יניב, מקום 30 בעבודה, לועדת הבחירות המרכזית בדרישה לאסור את "נאום התעמולה" של בנימין נתניהו בקונגרס בעוד חודש. יניב מסתמך על חוק תעמולת הבחירות, וטוען שנתניהו מנצל את קשריו בקונגרס עם "החברים הרפובליקאים של שלדון אדלסון", שהתגייסו להצלתו ומסדרים לו זמן מסך חינם לתעמולה צינית, "בכדי להציל אותו מתבוסה בבחירות".

      אלדד יניב בפתיחת הקלפיות לבחירות במפלגת העבודה, בית סוקולוב תל אביב ינואר 2015 (ראובן קסטרו)
      צודק אבל טועה. אלדד יניב (צילום: ראובן קסטרו)

      את החדשות האלה צריך לראות ולשמוע

      יניב, מן הסתם, צודק. נתניהו, עם מעט עזרה מידידיו, מנסה לקושש לעצמו נאום שיחזיר לו את הילת המנהיג הביטחוניסטי הנחוצה לו כל כך כדי להשכיח את בעיות הפנים. עם זאת, למקרא זעקות החמס של החבר החדש ב"עבודה" יניב נגד שידור נאום ראש הממשלה קשה שלא להיזכר בבדיחה מסיינפלד על "מאם אנד פאפ" (כינוי לאמא ואבא) – זוג סנדלרים קשישים שהשלטונות מנסים לסגור את חנותם הישנה בגלל תשתיות רעועות וקרמר מזדעק לסייע להם במאבקם. אלא שבסוף מתברר שהם נעלמים עם נעלי הסניקרס הישנים של סיינפלד וקרמר טוען שבסך הכל מדובר בצמד נוכלים. האירוניה לא פוסחת על איליין: "אז מאם אנד פאפ עברו לעיר, יצרו לעצמם שם כבית עסק לאורך 48 שנה, רק כדי לברוח עכשיו עם הנעליים המרופטות של ג'רי"?

      מה שמחזיר אותנו לנתניהו. כן, הוא יפמפם תעמולה בנאום. כן, זהו תרגיל בחירות. כן, יש מצב שהקונגרס הימני משחק משחק כפול: מקדם את נתניהו ודופק את אובמה והכל בסיבוב הרולטה האדלסוני על הגב שלנו. ולמרות זאת, רשתות הטלויזיה צריכות לשדר קטעים מהראיון. כי "מאם אנד פאפ" לא מחכים 48 שנים כדי לגנוב את הנעל יים של קרמר, ונתניהו לא הפך לראש ממשלה כדי לגנוב נאום מהקונגרס. נתניהו הוא ראש הממשלה שלנו. רבים מאיתנו לא מרוצים מכך, ויש מצב שאחרי ה- 17 במרץ הוא כבר לא יהיה (במקומכם לא הייתי מוכר את כל הסניקרס שלי על הז'טון הזה). אבל עד שזה יקרה, אם זה יקרה, נאומו של נתניהו בקונגרס הוא חדשות. ואת החדשות האלה צריך לראות ולשמוע. ואחר כך להתעמת, להתווכח או לתקוף את תוכנן, במקומות הנדרשים.

      המטה (צילום מסך)
      לו הייתי מגיש הייתי נעלב. מתוך "המטה" (צילום מסך)

      מה יקרה אם נתניהו בכל זאת יתן כותרת?

      אני יכול לתת הרבה נימוקים מדוע ההצעה של יניב היא בלתי-דמוקרטית בעליל, אבל אסתפק בשלושה. נימוק ראשון, תועלתני: בהחלט יתכן שהנאום של נתניהו יהפוך לאירוע חשוב בבחירות האלה ויספק נשק ליניב וחבריו, עליו יוכלו לרכב בשלל טיעונים. זה יקרה אם נתניהו יסלף עובדות, יעוות את ההסטוריה או סתם יתנהג כלץ וירים ציור מוזר של פצצה. די בטוח שתוכניות הסאטירה יקבלו תחמוש טרייה ואמני הדאחקות בפייסבוק יוציאו לנו את הנשמה. כך שלהניח מראש שהנאום בהכרח ישרת את נתניהו זה להניח שהטקטיקות של נתניהו תמיד עובדות – כלומר שהיריבים שלו אינם חזקים דיו ושמסריהם אינם עוברים. מי שחפץ להחליף את השלטון חייב להדגים את רוע השלטון בכל פורמט. אם יניב וחבריו מפחדים מנאומיו של נתניהו, סימן שהם מכירים באפקטיביות של נאומים אלה, כלומר הם מודים שלא ניתן להחליף אותו כלל.

      הנימוק שני הוא חדשותי-עיתונאי: מה יקרה אם נתניהו בכל זאת יתן שם כותרת? נשדר אותה בדיעבד? ואז זה כבר לא יהיה תעמולה? ואם הוא יגלה שהמתקפה על סוריה נעשתה בכל זאת בידיעה שהגנרל האיראני היה בשיירה שחוסלה בסוריה? האם יניב לא יתייחס ל"תעמולה" הזאת בעמודי התעמולה הפרטיים והחופשיים שהוא מתחזק בפייסבוק – מקום שלא מחויב באף חוק ניאנדרתלי ומיושן? זכות הציבור לדעת יכולה רק להרוויח משידור נאום של ראש ממשלה אשר בדרך כלל ספון בלישכתו או במעונותיו ולא מקיים קשר נורמלי עם הציבור או התקשורת. נכון, עדיפים ראיונות פתוחים עם ראש הממשלה, בהם אפשר לשאול שאלות, אבל כזכור, נתניהו יודע להזריק תעמולה בכיף גם בראיונות.

      אבל הנימוק העיקרי, תתפלאו, הוא דווקא מתחום ההגינות: אם הקונגרס האמריקאי מארח את ראש הממשלה שלי, אני לא מחרים את האירוע. חברי הקונגרס אולי זבלים, לשיטתו של יניב, אבל הם עדיין חברי הקונגרס האמריקאי. זה מריח לי כמו שילוב בין סתימת פיות לסינדרום בת-היענה. נתניהו לא ייעלם אם אני אתעלם ממנו, והבעיות של מדינת ישראל לא ייפתרו אם אני אחרים אותו. הוא עדיין יכול להניע אוגדות שלמות צפונה ודרומה בהבל פיו, והדברים שיש לו לומר לקונגרס, גם אם מכוסים בשכבות עבות של תעמולה, הפחדה, מניפולציות ועיוורון מדיני – ראויים לפחות להקשבה חלקית ולויכוח.
      אני לא מכיר אף מדינה, דמוקרטית או לא, שמחרימה נאום של מנהיגה בקונגרס האמריקאי. מוטב לאנשים הקוראים מעל כל במה לחופש ביטוי, לחשיפת שחיתויות ולשקיפות שלטונית מקסימלית לא לרוץ להתבכיין לשופט נגד יריביו הפוליטיים כל אימת שאלה מבקשים לדבר, גם אם האכסניה והשכנים לא נאים בעיניהם. חוק הוא חוק, אבל יש גם חוקים מטופשים שראוי להם שיעברו מן העולם הזה.