בשבוע שעבר עליתי לבניין מערכת "הארץ" כדי לפגוש את העיתונאי המפורסם בני ציפר, שכתב הסופ"ש על המפגש שלו עם שרה נתניהו. זה זמן רב שמתי לב לחרדה שאוחזת באנשי הברנז'ה כל אימת שהם מזכירים את כתובתיו של ציפר. "הוא השתגע לגמרי", הם מלעלעים כבמתוך התקף בהלה פסיכוטי, " מה זה הטקסט המוזר הזה שהוא פרסם על שרה, זה פארודיה בכלל? למה עדיין נותנים לו לכתוב ב'הארץ'? פשוט ביזיון" הם ממלמלים בעודם נמסים לתוך שלולית סלידה מבעבעת של תיעוב אפילפטי בעל ניחוח של דלוזיה פובייתית ועוד מילים שאני אוסיף אחר כך כשאהיה מול הוויקימילון.
זו תופעה מוכרת בעולם הברנז'ה, שבה אנשים מתקנאים בכישרון הכתיבה המיתי של עיתונאי בשיעור קומה כשל ציפר, ועל כן מקוננים עליו מיני ביקורות וטרוניות על מנת לקעקע את אמינותו. ולכן הלכתי להיפגש איתו, כדי להבין מיהו האיש שמאחורי הטקסטים השנויים במחלוקת. כדי להסיר מעליו את המסכות שקשרו לו בתקשורת, ולגלות מתחתן את המסכות האמיתיות שלו.
מצאתי איש קסום ומפעים, גברי באופן יוצא דופן, מושך באופן פראי ומשולח רסן, קדמוני כמעט. השהייה במחיצתו הייתה כמעין כישוף פגאני, מהסוג שגרם לאנושות בשלביה המוקדמים להשליך בתולות שטופות תשוקה לתוך הר געש רוטט. כזה היה בני ציפר, שהתגלה כאדם גדול אשר נדמה כי עולמנו הקטנוני והעלוב פשוט אינו מסוגל להכיל את מלוא תפארתו.
נפגשנו במשרדו, שהתגלה במלוא פשטותו וצניעותו. תשעים כדים של בדולח הובילו אותי לאורך מסדרון זכוכית מצופה בעורות כלבי ים, בקומה המאתיים של עיתון הארץ. ציפר עצמו ישב בתוך אפיריון מוזהב מפתיע בפשטותו בראש ערימה של כריות קטיפה, כשלרגליו הוא גורב שני ילדים מעולפים.
נוכחותו היפנטה אותי. בשעה ששוחנו על רוסיני ועל צ'כוב ועל וובה ואלה, יכולתי כבר לסכם לעצמי את הדיאגנוזה שלי לסיבת הסלידה של אנשי הברנז'ה מציפר: בתרבות העיתונאית הישראלית, החסרה כל פאתוס, פיוט וגוזמה, מנסה ציפר להיתפס כמשורר בארוקי של העיתונות, כדמות אקסטרווגנטית גדולה מהחיים שמסתובבת לכל מקום עם צעיף או פפיון או כובע של איפה אפי ולהתמוגג מדמויות קיצוניות שגורמות לו להרגיש כמו זמר ימי-בייניימי מפורכס עם נעלי אבזם וחליל המזנק בעליזות מתוך מרכבתו ומזמר "הסכיתו נא דוכסים ואצילים לסיפור עתיק יומין על אודות נסיכה מופלאה וכולי" ופסקאותיו נמשכות עד קץ הימים.
בשלב זה החל בני ציפר להפעיל עליי את כשפיו האירוטיים, כאשר לחלח את שפתיו ומשך בצעיפו כממתיק סוד. כששבה אליי הכרתי, כבר דפדף בספר של פרוסט בתנועה מתגרה. כל תזוזה שלו שידרה פיתוי ורצון בלתי מרוסן שמישהו יתפוס בו, יגלגל אותו עירום בתוך בצק עלים וימרח אותו על קירות העיר כמו נזלת של קבצן רעב. לא היה עוד ספק: לא כישרון כתיבה ולא אישיות ססגונית הביאו אותו עד הלום. כל גדולתו של ציפר נעוצה במיניותו העל-זמנית וביכולתו לסחרר נשים, גברים וטף במערבולת של תשוקה רותחת, ורק בגללה נטפלים אליו עמיתיו למקצוע. הם חשים, בוודאי, בכוח העל שלו למשוך כל אישה אל גופו התוסס. האירוטיקה של ציפר מאיימת עליהם, מציתה את קנאתם, מזכירה להם את בתוליהם המבויישים: הרי להם לעולם לא תהיה את כוח החיות הזה, המאפשר לציפר לכתוב טקסטים כה מפותלים ועסיסיים כשמתחת לשולחנו מתרפקים עליו עדת נערי שליחים תאוותניים עם סלסלת גליונות "הארץ" לחלוקה ולשונות משורבבות ללקיקה. כי הם, העיתונאים, ייאלצו להסתפק בלכתוב דיווחים יבשים וקריאים על ה"מציאות" עם תיאורים "הגיוניים" שבאמת "מתייחסים למה שאשכרה קורה במדינה ולא רק בדמיון שלהם". הם לא ציפר ולעולם לא יהיו.
עם רדת הערב נחלצתי מתוך ערימת התרנגולות הצלויים והסרתי מעליי את קונפטי השפיריות ואת הצעיפים העשויים פילים, ונפרדתי לשלום מציפר שישב באותו רגע בראשו של טוטם זהב בצורת לחמנייה. קראתי בשמו אך הוא לא ענה לי. הצצתי בו מקרוב וגיליתי שהציפר שלפניי מרוקן וחלול: לעת לילה, הוא השיל את קליפתו ונסתלק ממנה. כל שנותר הוא הציפוי החיצוני, ה"ציפר", האוחז בכוחות המאגיים של אל פריון נצחי. בני עצמו, סתם אדם רגיל ולא סמל תשוקה מצויץ, סתם אנוש פשוט עם מכלול תכונות שלא ראויות לאזכור ספרותי או לשירי הלל בפני דוכסים ומלכים, דידה משם בחשאי ונבלע באפלה. ומיהו אותו בני אמיתי מתחת לסמלים הספרותיים שקשרנו לו? מיהו האדם מתחת לפנטזיה הנוצצת של סובביו השונאים או האוהבים? למי בכלל אכפת.