מיוחד: מי המקור שהדליף את פרשת המניות של דן חלוץ

"על פניו של אמנון דנקנר החל להתפשט בהדרגה חיוך גדול. מתברר שחלוץ לא עמד בלחץ, נמנע מלשקול עד הסוף את כל האפשרויות שניצבו בפניו ואת השלכותיהן, והתקשר מיד לצעוק עליו". וואלה! ברנז'ה עם פרק מספרו החדש של אורי רוזן "העורך העירום"

אורי רוזן
מידת הבררנות של העורך הטיפוסי היא גבוהה יותר בבוקר ובצהריים, כאשר הוא מאמין ומקווה שבהמשך יגיעו סיפורים טובים יותר. אורי רוזן (צילום: ברני ארדוב)
במשחק התקשורתי העיתונאים אינם היחידים שנדרשים לקבל החלטות. גם המסוקרים הם צד במשחק המלחיץ הזה, והחלטה לא נכונה שלהם עלולה לעלות להם ביוקר, כפי שמעידה פרשת מניות הרמטכ"ל

(פרק מלא מתוך הספר "העורך העירום")

בכל יום מתקבלות בכל כלי תקשורת בעולם מאות ולפעמים אלפי החלטות. ספרתי פעם ומצאתי שראש דסק חדשות בעיתון יומי נדרש לקבל החלטה בממוצע כל 6 שניות בתוך משמרת של כ-6 שעות. עורך מהדורת חדשות בטלוויזיה צריך לקבל החלטות בקצב מהיר עוד יותר, וכך גם עורך עמוד בית באתר אינטרנט נפוץ.

אלא שלקבלת החלטות תחת לחץ זמן יש מחיר, לעתים כבד. מקרה שאזכור כל ימי חיי יהיה זה של קובי אלכסנדר, מייסד ומנכ"ל קומברס. זה קרה בשנת 2006, לאחר שאלכסנדר הסתבך בפרשה של מעשה מרמה במניות ובמקום להגיע לחקירה אצל שלטונות מדינת ניו יורק, נמלט ונעלם אי שם ברחבי העולם. ה-FBI פירסם את תמונתו של אלכסנדר ברשימת המבוקשים ביותר, כבוד מפוקפק שרק ישראלים מעטים זכו בו, ונפתח מצוד אחריו. ואז, בערב שגרתי אחד בדסק החדשות של "מעריב", שבועות אחדים לאחר שהאיש נעלם, קיבלתי טלפון מכתב "מעריב" באזור השפלה, מאיר סוויסה (אין קשר לקומיקאי בעל השם הזהה). סוויסה סיפר לי כי הגיע לידיו סקופ אדיר: קובי אלכסנדר אותר בסרי-לנקה על ידי חוקר פרטי בשם משה בולר, שלמזלנו הרב נמצא בקשרי ידידות מקצועיים איתו (עם סוויסה) ומוכן לתת לו את הסיפור באופן בלעדי. אני הרגשתי שזהו יום המזל שלי. זה קרה פחות משבועיים אחרי שהתחלתי בתפקידי כראש מערכת החדשות, והייתי צמא לסיפורים בלעדיים ומהדהדים. כדי לוודא את אמיתות הסיפור ביקשתי לדבר באופן אישי עם בולר.

סוויסה הסביר שבולר נמצא בסרי-לנקה במעקב אחרי אלכסנדר ושהוא יתקשר אלי, וכך אכן היה: כעבור כמה דקות קיבלתי שיחה בינלאומית ועל הקו היה בולר, שהסביר לי כיצד הצליח לעלות על עקבותיו שלאלכסנדר בשל טעויות שעשה האחרון כאשר קיים שיחת סקייפ מקולומבו בירת סרי-לנקה לביתו בקיסריה ואף ביצע העברה בנקאית דרך בנק ברומניה. בולר סיפר שלצורך אימות הפרטים טס בעצמו לסרי-לנקה ולבסוף איתר את אלכסנדר בעיירת דייגים בשם נגומבו.

עוד בוואלה!

הכירו את ה-Wonder החדש שלכם בבנק הפועלים

לכתבה המלאה

בשעה חצות וחצי, שעת הדד-ליין, הווידאו עדיין לא היה בידי

לדבריו, הוא צילם סרטון וידאו באורך של כ-45 דקות דרך חלון ביתו של אלכסנדר, שבו נראה אלכסנדר מסתובב בבית, מקליד על מחשב נייד ומנהל שיחות טלפון. אני לא ידעתי את נפשי מרוב אושר: לא רק שאלכסנדר אותר – יש גם תיעוד ויזואלי חד משמעי שלו. ביקשתי מבולר לשלוח לי את הסרטון מיד במייל ולהתקשר לסוויסה כדי לספר לו באופן מסודר את כל פרטי מבצע האיתור, לצורך כתיבת הכתבה. בינתיים פיניתי מקום נרחב בעמוד הראשון, ניסחתי את הכותרת, והמתנתי לסרט הווידאו. אך הסרט לא הגיע. לאחר כשעה ביקשתי מסוויסה להתקשר שוב לבולר ולשאול אותו מה קורה עם הסרט. סוויסה עשה זאת, וחזר עם התשובה שהקובץ כבד מאוד והמשלוח כנראה לוקח זמן. אני התחלתי להילחץ, מאחר שהשעה כבר היתה מאוחרת, כ-20 דקות לפני הדד-ליין, ועל אף שהכתבה כבר היתה כמעט מוכנה וכך גם הכותרת, היה חסר הווידאו שממנו גם היינו אמורים לגזור "פ?ר?יים" אחד שישמש כתמונת העמוד הראשון. הדקות חלפו והמייל עדיין לא הגיע. הפעם התקשרתי בעצמי לבולר, אך הוא לא ענה. לאחר כדקה התקשר בחזרה ואמר ששלח את הקובץ כבר כמה פעמים, ואולי בכך דווקא גרם נזק כי הקבצים הכבדים חוסמים זה את זה בשליחה מקפה האינטרנט המיושן שבנגומבו. הוא הציע בינתיים לשלוח תמונת סטילס של הווילה שבה מסתתר אלכסנדר (שבה אמנם הוא לא נראה בעצמו, אך רואים היטב את הבניין מבחוץ). התמונה אכן הגיעה במהירות ושובצה בעמוד הראשון. בשעה חצות וחצי, שעת הדד-ליין, הווידאו עדיין לא היה בידי. ביקשתי מבולר להוריד בעצמו פריים אחד מתוך הווידאו ולשלוח רק אותו כתמונה, אך הוא הסתבך טכנית ולא הצליח לעשות זאת, ואני נאלצתי לקבל החלטה קשה.

הדבר הנכון לעשות היה ברור: לדחות את הפרסום ביום, לקבל בנחת את הווידאו, ולפרסם אותו מחר בגדול. אלא שלא היינו ערוכים להשלכות האפשריות של החלטה כזו. לא היה לנו סיפור אחר בגודל ובחשיבות דומים שיוכל למלא את המקום שייפער בעמוד הראשון, שלא לדבר על שני עמודים שלמים בתוך העיתון, שלא הוכן להם שום תחליף. במצב שכזה, דחייה של הסיפור והחלפתו בכתבה אחרת משמעותם איחור של כשעה בהדפסת העיתון, דבר שיסב נזק כלכלי ניכר וייחשב כחוסר מקצועיות מצידי. בנוסף, בולר לחץ עלינו לפרסם מהר את הסיפור, והיה חשש ממשי שאם נסרב הוא לא ישמור לנו את הבלעדיות ליממה נוספת. לבסוף נכנסתי למשרדי, הסתכלתי על העמוד הראשון המוכן עם תמונת הבית שבו מסתתר אלכסנדר, הכותרת המפוצצת והחותמת "חשיפה" המתנוססת לידה – והחלטתי ללכת על זה ולפרסם. שלחתי את העמוד לדפוס וביקשתי מתורן הלילה בדסק לעדכן אותי כאשר המייל עם הווידאו יגיע במהלך הלילה, מתוך הבנה שכל ערוצי הטלוויזיה בישראל ורבים בעולם, שלא לדבר על ה-FBI, ישמחו לקבל אותו.

"מעריב" חושף: קובי אלכסנדר מסתתר בסרי-לנקה (צילום: mako, אורי רוזן)

מבול של סמסים מברכים

למחרת בבוקר התעוררתי למבול של סמסים מברכים. כצפוי, כל כלי התקשורת ציטטו את הסיפור בהרחבה. בולר שבינתיים המריא חזרה לישראל התראיין לערוצי הטלוויזיה מיד עם נחיתתו בנתב"ג, ועד מהרה ה-FBI הגיש בקשה רשמית לשלטונות סרי-נקה להסגיר את אלכסנדר לידיהם. אבל בין שלל הברכות הדאיג אותי סמס אחד מעיתונאי צעיר ששמו אורי יבלונקה, אשר ביקש שאתקשר אליו בהקדם. עשיתי זאת, ויבלונקה שאל: "תגיד, עד כמה אתה בטוח בסיפור הזה על סרי-לנקה?" "למה אתה שואל?" אמרתי, כשחשש מתחיל להתנגב לליבי (קטע הווידיאו ששלח בולר באמת עדיין לא הגיע, נזכרתי). יבלונקה נאנח אנחה עמוקה, והחל לספר לי כיצד בעבר הערים עליו בולר במקרה אחר, שבו התפרסם כשסייע להסגרת העבריין עופר מקסימוב מבולגריה לישראל, לאחר שזה האחרון הסתבך בפרשת הבנק למסחר וסיבך בה גם את אחותו, אתי אלון. לדברי יבלונקה, לאחר שבולר הוצג בתקשורת כמי שאיתר את מקסימוב ואירגן את הסגרתו, הוא גילה שלאמיתו של דבר לבולר לא היה שום קשר להסגרה. "נו, ופירסמת את זה?" שאלתי. "לא," ענה יבלונקה, "התביישתי, כי גם אני נפלתי כמו כולם. לא רציתי להביך את עצמי."

ברגע אחד נפלו עלי השמים. כל הספקות שהדחקתי במשך הלילה פרצו במלוא הבהירות, ולא היה לי ספק שהו?לכתי שולל. כמה מסובך לשלוח וידאו במייל או לפחות להוריד ממנו פריים אחד? למה בולר חזר מיד לארץ ולא נשאר בנגומבו להשגיח על מושא המעקב שלו? מדוע בחר אלכסנדר להסתתר דווקא בסרי-לנקה, אשר לה דווקא יש הסכם הסגרה עם ארצות הברית?

העיתונאים שנפלו בפח פשוט התביישו להודות בכך

בלב כבד נסעתי לבניין המערכת, נכנסתי לחדרו של העורך הראשי אמנון דנקנר, הסברתי לו את המצב ובו במקום הצעתי את התפטרותי. הוא סירב לקבל אותה, ואמר לי שאני עוד צעיר ולפני קריירה ארוכה וככל הנראה רצופת נפילות חמורות לא פחות. במקום זה החלטתי לטפל בעניין

בלב כבד נסעתי לבניין המערכת, נכנסתי לחדרו של העורך הראשי אמנון דנקנר, הסברתי לו את המצב ובו במקום הצעתי את התפטרותי. הוא סירב לקבל אותה, ואמר לי שאני עוד צעיר ולפני קריירה ארוכה וככל הנראה רצופת נפילות חמורות לא פחות. במקום זה החלטתי לטפל בעניין באמצעות מהלך כפול של הודאה באשמה ונקמה בבולר. קראתי לסוויסה והודעתי לו שכעונש חינוכי נתחיל מיד שנינו לעבוד על תחקיר על בולר שבו נחשוף את כל המקרים שהערים על עיתונאים. וכך עשינו. פתחנו את תיק הארכיון של בולר, עברנו על כותרת אחר כותרת, והתחלנו להרים טלפונים. התוצאות היו מדהימות. כמעט כל הסיפורים שבולר היה מעורב בהם התגלו כמפוברקים: הסגרת עופר מקסימוב, המעקב אחרי המאהבת של דייוויד בקהאם, חשיפת הכספים של סוהא ערפאת, ועוד ועוד. התברר, למשל, שלבולר היה קרוב משפחה שעבד בבזק, וכך היה החוקר הפרטי כביכול יכול להתקשר אלינו מראשון לציון כשעל צג הטלפון מופיע מספר מחו"ל – הוא כנראה לא עזב בכלל את הארץ במהלך "החקירה" בסרי-לנקה! ולמרות זאת, באף אחד מהמקרים לא יצאה התרמית לאור, על אף שהתפרים שבהם נרקמו הסיפורים היו גסים למדי. העיתונאים שנפלו בפח של בולר וגילו זאת פשוט התביישו להודות בכך.

באחד המקרים התקשרתי לכתב פלילים ותיק ומוערך, ושאלתי אותו על הסיפור הבלעדי שפירסם, כיצד בולר נשכר על ידי ויקטוריה בקהאם וגילה סמסים מרשיעים של בעלה הכדורגלן שבגד בה. הכתב, שבילדותי כחולם לעבוד בעיתונות היה מושא הערצה שלי, התפתל קשות. "שמע, הוא עבד גם עלי," אמרתי לו, ואז הוא הסכים להודות שייתכן שהפרטים שפירסם לא היו בדיעבד מדויקים במלואם, אך לא יותר מזה.

לאחר כשבוע סיימנו את התחקיר ופנינו לבולר בבקשת תגובה. הוא כמובן הגיב באגרסיביות והגיע לפגישה איתנו מלווה בעורך דין מאיים ובשלל הסברים, טענות ומסמכים, שהנחתי שכולם מפוברקים. "למה חזרת לארץ במקום להישאר במעקב אחרי אלכסנדר?" שאלתי למשל, ובולר הסביר שאביו גוסס ושהיה חייב למהר ולבקר אותו בבית החולים וולפסון. "אני מצטער לשמוע," אמרתי, "יפה שבדרך הבהולה לבית החולים הספקת לעצור בנתב"ג ולהתראיין באריכות לרפי רשף. אז הנה ההצעה שלי: בערב הפרסום שוחחת איתי בטלפון מנגומבו בשעת חצות שעון ישראל, ולמחרת בשעה חמש אחר הצהריים כבר היית בישראל. אני לא הצלחתי למצוא אף צירוף של טיסות שבאמצעותו אפשר היה להגיע מנגומבו לתל אביב תוך 17 שעות, אז בוא נסכם, שאם עד היום בחצות תציג לי את הדרכון שלך ובו חותמות של משטרות הגבולות של ישראל וסרי-לנקה שמעידות על טיסתך – אני אשכח מכל הסיפור. ואם לא, נפרסם מחר את התחקיר עליך." בולר הביט בי בזעם, הבטיח לעשות זאת, ויצא מהחדר. הדרכון לא הגיע אלינו עד היום. ליתר ביטחון ביררתי את מספר הטלפון בבית הוריו המבוגרים של בולר והתקשרתי לשם. "שלום, אפשר לדבר עם מר בולר?" שאלתי ואשתו העבירה אליו את השפופרת. כנראה שחל שיפור מפתיע במצבו הבריאותי והוא שוחרר מבית החולים לביתו. למחרת פירסמנו את התחקיר תחת הכותרת: "החוקר הפרטי שעבד על כולם (וגם עלינו)". בולר, מיותר לציין, לא תבע אותנו על הוצאת דיבה. ואלכסנדר? הוא חי באושר ובעושר עד עצם היום הזה, אבל בנמיביה, לא בסרי-לנקה.

"מעריב" מכה על חטא (צילום: mako, אורי רוזן)

שיטות הטטריס ובעיית הטרמפיסטים

ככל שלחץ הזמן עולה, מקבלי ההחלטות בכלי התקשורת מתקשים להקפיד על שיקול דעת מקיף והשימוש בשיקולים רציונליים פוחת לטובת שימוש באינטואיציה וב"כללי אצבע". שתי דרכים נפוצות שעורכים נוקטים כדי להתמודד עם קבלת החלטות תחת לחץ זמן הן "שיטת הטטריס", ומה שמכונה "פתרון בעיית המזכירה" (המכונה גם "בעיית הטרמפיסטים").

נתחיל ב"טטריס". במשחק המחשב שהיה פופולרי בשנות ה-80 היה על השחקנים להתאים במהירות קוביות בעלות צורות שונות לחריצים בעלי צורה תואמת. ככל שלחץ הזמן היה גדול יותר, כך הסכימו השחקנים להתפשר ולוותר על התאמה מוחלטת בין החריץ לקובייה, גם אם הדבר הזיק להם בהמשך המשחק. עורכי חדשות נוטים לנהוג באופן דומה כאשר הם נדרשים לבחור, בלחץ זמן, מקום ראוי לאייטם. בעיתונים, למשל, הדבר בא לידי ביטוי בשני מצבים הפוכים: הראשון, כאשר בשעה מאוחרת הסמוכה לדד-ליין מגיעה ידיעה חשובה או מעניינת במיוחד, ויש למצוא לה מקום במהירות רבה על חשבון אחת הידיעות שהיו אמורות להיכנס לעיתון. מאחר שבשעה כזו רוב הידיעות כבר ערוכות ומוכנות לדפוס, ייטו העורכים לזרוק את הידיעה הראשונה שתיקרה על דרכם מבין אלו שעדיין לא נערכו, תוך התחשבות מועטה יחסית בשיקולים העיתונאיים והתוכניים. במילים אחרות: מה שעדיין לא מוכן הוא גם מה שיישאר על שולחן העריכה. למחרת בבוקר, כאשר משקיף מבחוץ יסתכל על המוצר המוגמר, הוא יתקשה להבין מדוע הושמטה דווקא הידיעה הספציפית הזו, ואילו ידיעות מעניינות וחשובות פחות נשארו בפנים.

המצב השני שבו נוקטים עורכי העיתון את "שיטת הטטריס" הוא כאשר בשעת ערב מאוחרת מתבטלת אחת הידיעות שהיו אמורות להתפרסם, למשל כאשר עולה ספק לגבי אמיתותה. במצב כזה נוצר חלל שיש למלא ללא דיחוי והעורכים ישאפו למצוא מהר ככל האפשר ידיעה אחרת, לעתים תוך כדי הורדה דרמטית של הסטנדרטים העיתונאיים. כאשר לחץ הזמן גדול, עלול אפילו לקרות מצב אירוני שהידיעה החדשה תהיה בעייתית יותר מבחינת אמינותה ומהימנותה מאשר הידיעה שאת מקומה מילאה, ואשר בוטלה בגלל שהיה ספק אם עמדה בקריטריונים אלה.

המכנה המשותף לתיאוריות: שוביניזם בוטה

את השיטה השנייה להתמודד עם קבלת החלטות בלחץ זמן נהוג לתאר באמצעות שורה של דוגמאות צבעוניות למדי, המכונות בשמות "בעיית המזכירה", "בעיית הטרמפיסטית" ועוד, שהמכנה המשותף לכולם הוא שוביניזם בוטה: בכולן מקבל ההחלטות הוא גבר העומד מול שורה של נשים המתפקדות כאובייקטים, מה שרומז כנראה שהסטטיסטיקאים וחוקרי תורת המשחקים של פעם לא ממש הפנימו את רעיון הפוליטיקלי-קורקט. אנחנו לעומתם נצעד עם רוח הזמן ונהפוך את הסיפור ל"בעיית הטרמפיסט":

מעשה בנהגת שנוסעת לביתה ובדרכה מבחינה בשורה של בחורים צעירים הממתינים לאורך הכביש ומחפשים טרמפ. היא מחליטה לאסוף אחד מהם למכוניתה, אך אינה יודעת את מי. אמנם מתחשק לה לאסוף את הטרמפיסט החתיך ביותר, אך המלכוד הוא שהנתיב הוא חד סטרי, כך שכל טרמפיסט שעליו תוותר – יאבד לה לנצח והיא לא תוכל לחזור לאחור. כלומר, אם תאסוף את אחד הטרמפיסטים הראשונים, היא עלולה להתחרט על כך מאוחר יותר כשתגלה בהמשך הדרך בחור נאה יותר ולא תוכל לאסוף אותו, כי לצידה כבר ישב מישהו. אך אם לעומת זאת תדחה את ההחלטה עוד ועוד היא עלולה להגיע לסופה של שורת הטרמפיסטים ואז תיאלץ לבחור בין נסיעה עם הבחור האחרון (שעלול להיות מכוער למדי) לבין נסיעה ארוכה, בודדה ומשעממת הביתה.

אז מהי, אם כן, השיטה הנכונה ביותר לקבל את ההחלטה? ובכן, הפתרון הוא די פשוט: נניח שישנם 30 טרמפיסטים לאורך הכביש. במקרה כזה על הנהגת להסתכל היטב על 15 הבחורים הראשונים, מבלי לאסוף אף אחד מהם – ואז לבחור מבין 15 הבאים את הטרמפיסט הראשון שיראה לה חתיך יותר מה-15 שעליהם הסתכלה בתחילת הדרך. במילים אחרות, הפתרון לבעיית הטרמפיסטים מבוסס על התייחסות אל החלק הראשון של "האוכלוסייה" הרלוונטית כאל קבוצת מדגם, שממנו מסיקה מקבלת ההחלטה מהי הרמה הממוצעת של האוכלוסייה כולה. ואז, לאחר שסיימה לעבור על המדגם, היא בוחרת את הפרט הראשון שהוא טוב יותר מהפרט הטוב ביותר בקבוצת המדגם.

אבל רגע, למה דווקא חצי, למה 15 מתוך 30? הרי הנהגת שלנו לוקחת פה סיכון לא קטן, משום שאם הטרמפיסט שנראה הכי טוב הוא אחד מ-15 הראשונים שמחכים לאורך הדרך, אלה המשמשים כקבוצת המדגם, הרי שהיא תפסיד את כל הקופה ותגיע אל סוף תהליך הבדיקה מבלי שתבחר אף אחד. זה יקרה משום שהיא תעבור בזה אחר זה על 15 הטרמפיסטים הפוטנציאליים האחרונים כשהיא מחכה לשווא למצוא מישהו שיתעלה על הטרמפיסט הטוב ביותר מבין 15 הראשונים (קבוצת המדגם). במילים אחרות, יש לנו 50% סיכוי לכישלון טוטאלי. אז מדוע באמת שקבוצת המדגם תהיה דווקא חצי מגודל האוכלוסייה? למה לא שליש או רבע או חמישית? ובכן, מתברר שנקודת האיזון האופטימלית עומדת בערך על 1/3 מגודל האוכלוסייה, סיכון לא קטן אבסולוטית אבל טוב יותר מכל אלטרנטיבה, כפי שהוכיחו המתמטיקאים גרדנר, מוזר ופאונדר. כלומר, במקרה שלנו על הנהגת לבחון את עשרת הטרמפיסטים הראשונים ואז לבחור את הראשון מבין 20 הבאים שמתעלה עליהם. אגב, למי שממש מתעניין נאמר רק שגודל קבוצת המדגם האמיתי אינו בדיוק שליש מגודל האוכלוסייה, אלא אחד חלקי 2.71828182845904523536028747135266249775724709369995 ממנה (המספר הארוך הזה הוא הקבוע המתמטי e, שמשמש כבסיס הלוגריתם הטבעי). אל דאגה, לצרכינו אפשר בהחלט להשתמש ב-1/3 כגודל מדגם מספק.

ניתק את השיחה, ופרץ בצחוק מתגלגל. אמנון דנקנר ז"ל (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

שעות הערב? ישנם עורכים שתולים שלט "סגור"

מעניין לראות שדוברים ויחצ"נים למדו עם השנים לזהות את אופי ההתמודדות של מערכות החדשות עם סיפורים שמגיעים בשעות שונות, והתאימו את עצמם לכך. הדבר נכון בעיקר לסיפורים שלכאורה נראים מפתים במיוחד, אך יש בהם עוקץ כלשהו שעלול להתגלות בבדיקה קפדנית מדי

הפתרון של בעיית הטרמפיסט יעיל גם בחיפוש מזכירה או עוזר אישי וגם למציאת בן או בת זוג, דירה מושלמת, עבודה מתאימה ועוד. ומה בתקשורת? הזכרתי את הבעיה הזו בגלל הדמיון שלה לאופן שעורך חדשות של מהדורה או של עיתון מתמודד עם הסיפורים החדשותיים שמגיעים אליו לאורך היום. הניסיון מלמד שיחסם של עורכי החדשות לאייטמים פוטנציאליים שמגיעים אליהם משתנה במשך שעות היממה. מידת הבררנות של העורך הטיפוסי היא גבוהה יותר בבוקר ובצהריים, כאשר הוא מאמין ומקווה שבהמשך יגיעו סיפורים טובים יותר, ובדומה לאופן שבו הנהגת מבעיית הטרמפיסט מתייחסת לשליש הראשון של הבחורים שהיא רואה לאורך הכביש – כך גם עורכים רבים "חשים את השטח" באמצעות הסיפורים שמגיעים אליהם בשעות הראשונות של המשמרת, מגבשים דעה אם זהו יום חדשות חלש או חזק, ובהתאם לכך פוסלים או מאמצים את הסיפורים שמגיעים בהמשך.

המשמעות היא שלעתים קרובות גדלים סיכוייו של סיפור חדשותי להיכנס לעיתון או למהדורה אם יגיע לדסק בשעה מאוחרת, בדרך כלל בשעות אחר הצהריים המאוחרות או לקראת הערב (תלוי אם מדובר בעיתון או בטלוויזיה). חשוב לומר: לסיפורים טובים תמיד יימצא מקום בחדשות. אך סיפורים בינוניים תלויים יותר במידת הלחץ שהעורך המקבל את ההחלטות נתון לה. אם הם יגיעו למערכת בשעה מוקדמת מדי של היום הם עלולים להיתקל באדישות מצד העורך, שעדיין מקווה בשלב זה לקבל משהו מוצלח יותר. מנגד, קיים גם סיכון הפוך: אם יגיעו בשעה מאוחרת מדי, ייתכן שהעורך כבר מצא לאותה משבצת סיפור טוב יותר או טוב במידה דומה, והוא יוותר עליהם כי בשלב זה הוא כבר נמצא בלחץ זמן לקראת הדד-ליין.

חשוב גם לזכור שלעורכים שונים יש יכולת התמודדות שונה עם לחץ זמן. ישנם עורכים שונאי לחץ ואי ודאות, שכאילו תולים שלט "סגור" על דלפק החדשות החל משעה מסוימת, נועלים את הליין-אפ ומגלים יחס חשדני ופוסל מראש כלפי כל סיפור פוטנציאלי חדש שמגיע למערכת. עורכי המשנה, המשכתבים, המפיקים ויתר בעלי התפקידים אוהבים בדרך כלל לעבוד תחת ניהולם של עורכים כאלה, משום שהמשמרת מתנהלת על פי רוב באופן נינוח, יעיל וללא הפתעות מיותרות. אבל כמו שאומרים בגלי צה"ל: "שמח באולפן, עצוב בבית". כלומר: מטרתו של כלי תקשורת אינה להקל על חיי המערכת אלא ליצור מוצר תקשורתי מצוין. לעתים קרובות העורכים הנינוחים ושונאי השינויים מייצרים תוכן טוב פחות ומעודכן פחות מזה של עורכים בעלי אופי הפוך, כאלה שאינם נרתעים משינויים קיצוניים בליין-אפ עד הרגע האחרון, ושקשובים לכל אירוע חדשותי בלי קשר לשעת התרחשותו.

מעניין לראות שדוברים ויחצ"נים למדו עם השנים לזהות את אופי ההתמודדות של מערכות החדשות עם סיפורים שמגיעים בשעות שונות, והתאימו את עצמם לכך. הדבר נכון בעיקר לסיפורים שלכאורה נראים מפתים במיוחד, אך יש בהם עוקץ כלשהו שעלול להתגלות בבדיקה קפדנית מדי. סיפורים כאלה מגיעים בדרך כלל זמן לא רב לפני הדד-ליין – ארוך מספיק כדי שגם עורכים פחות הרפתקנים ישנו עבורו את הליין-אפ, אך קצר מספיק כדי שלא יוכלו לבדוק את מידת הדיוק שלו וכך יפספסו פרטים קטנים שאולי אינם מדויקים לחלוטין. בדיוק כמו השיטה המוכחת להעביר אוטו ישן טסט במכון הבדיקות: להגיע בסביבות השעה 15:40, בערך 20 דקות לפני הסגירה, כאשר עובדי המכון כבר עייפים ורוצים ללכת הביתה.

שתי ההחלטות הרעות של דן חלוץ

זה המקום לגלות שאין זה מקרה שעד היום לא נתגלה המקור שהדליף את הפרשה, מהטעם הפשוט שלא היה מקור כזה. למען האמת, היה זה צירוף מקרים מוחלט

מה שכן, במשחק התקשורתי העיתונאים אינם היחידים שנדרשים לקבל החלטות בלחץ זמן. גם הגורמים המסוקרים הם לעתים קרובות צד למשחק המלחיץ הזה, והחלטה לא נכונה שלהם עלולה לעלות להם ביוקר, כפי שמעיד מקרה פרשת המניות של דן חלוץ.

את סיפור פרשת המניות פירסם הכתב הכלכלי הוותיק והמוערך של "מעריב" יהודה שרוני בבוקר 15 באוגוסט 2006, בדיוק יממה לאחר סיום מלחמת לבנון השנייה. על פי החשיפה, בצהרי יום פרוץ המלחמה, פחות משלוש שעות אחרי שהחיילים אהוד גולדווסר ואלדד רגב ז"ל נחטפו ובזמן שבצה"ל ובצמרת המדינית עדיין גיבשו את מהלכי התגובה הצבאית, מצא הרמטכ"ל דן חלוץ זמן להתקשר לפקיד הבנק שלו ולהורות לו למכור את תיק המניות שברשותו, מתוך הנחה שהבורסה תצלול במקרה של מלחמה.

החשיפה של שרוני, שחוללה סערה תקשורתית גדולה וביקורת ציבורית קטלנית על הרמטכ"ל, הביאה עד מהרה גם להאשמות כלפי בנק לאומי, שם ניהל חלוץ את חשבונו, מתוך הנחה שגורם בבנק הוא שהדליף לעיתונות את המידע על הפעולה שביצע חלוץ בחשבונו – הדלפה שהיא הפרה של החיסיון הבנקאי. הרמטכ"ל לשעבר תבע את הבנק על סכום של 700 אלף שקל, ובלאומי נלחצו והחלו בבדיקה פנימית קדחתנית כדי למצוא את המדליף. כל המקורות של יהודה שרוני בבנק לאומי נכנסו לכוננות ספיגה. עובדי סניף "לב תל אביב" שבדיזנגוף סנטר, שבו נוהל חשבונו של חלוץ, אף נשלחו לבדיקות פוליגרף, אך יצאו כולם דוברי אמת. בסופו של דבר התייאש הבנק ממציאת המדליף ופיצה את חלוץ בסך של 150 אלף שקל, אותם תרם הרמטכ"ל, שבינתיים התפטר מתפקידו, לרווחת הקהילה.

אלא שזה המקום לגלות שאין זה מקרה שעד היום לא נתגלה המקור שהדליף את הפרשה, מהטעם הפשוט שלא היה מקור כזה. למען האמת, היה זה צירוף מקרים מוחלט: ימים אחדים לאחר פרוץ המלחמה ניהלו להן שתי פקידות בסניף הבנק שיחה תמימה, ופקידה א' שאלה את פקידה ב' מה דעתה על כך שעמיתן גדעון (יועץ השקעות בסניף) קיבל ביום פרוץ המלחמה שיחת טלפון מהרמטכ"ל ובה התבקש למכור את כל תיק המניות שלו בסך 160 אלף שקל. ולא ידעו השתיים שמעבר לדלפק יושב מישהו ואוזניו כרויות. מקרה קלאסי של האיש הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון (או הלא נכון, מנקודת המבט של חלוץ). לא פלא, אם כן, שכל פקידי הבנק יצאו דוברי אמת כאשר נשאלו בפוליגרף אם הדליפו את הסיפור. הם אכן לא הדליפו.

חשיפת פרשת המניות של דן חלוץ (צילום: mako, אורי רוזן)

כך השגנו את ההצלבה

"היי, מירי", אמרתי, "ברכות על סיום המלחמה. אני צריך תגובה על כך שהרמטכ"ל מכר את תיק המניות שלו בסך 160 אלף שקל ב-12:00 בצהריים ביום פרוץ המלחמה". רגב גיחכה: "אתם עם השטויות שלכם, זה נראה לי קשקוש מוחלט"

אלא שפיסת רכילות משרדית הנאמרת בין שתי פקידות בנק אינה יכולה לשמש בסיס מספיק לפרסום ידיעה עיתונאית, בוודאי בעלת משמעות כה נפיצה. לא היתה כל הצלבה לסיפור, ולא היה לנו גם שום רעיון איך להשיג הצלבה כזו. וכאן בדיוק אנו מגיעים לעניין קבלת ההחלטות של הרמטכ"ל חלוץ בלחץ זמן. בעצה אחת עם העורך הראשי אמנון דנקנר החלטנו להמר על כל הקופה ולפנות לתגובת דובר צה"ל. מי יודע, אולי הם יאשרו את הסיפור.

מאחר שדנקנר החליט לדחות את פרסום הסיפור עד סיום המלחמה, כדי לא לפגוע במורל הלאומי, המתנו עד לערב 14 באוגוסט, היום שבו נכנסה הפסקת האש עם חזבאללה לתוקף, ואני, שהיה זה, במקרה, יומי הראשון כראש אגף החדשות של העיתון, התקשרתי אחוז התרגשות לדוברת צה"ל מירי רגב. "היי, מירי", אמרתי, "ברכות על סיום המלחמה, אבל יש לי שאלה קצת מוזרה. אני צריך תגובה על כך שהרמטכ"ל מכר את תיק המניות שלו בסך 160 אלף שקל ב-12:00 בצהריים ביום פרוץ המלחמה. אם את צריכה עוד פרטים, אז החשבון הוא בבנק לאומי, הסניף הוא 'לב תל-אביב' וליועץ ההשקעות שאליו הוא התקשר קוראים גדעון". רגב גיחכה: "אתם עם השטויות שלכם, זה נראה לי קשקוש מוחלט, אבל תן לי לחזור אליך." לא עברו חמש דקות ודנקנר, שישב מולי, קיבל שיחת טלפון. "הלו? שלום, כבוד הרמטכ"ל", ענה, האזין בקשב לדברים, ועל פניו החל להתפשט בהדרגה חיוך גדול. מתברר שחלוץ לא עמד בלחץ, נמנע מלשקול עד הסוף את כל האפשרויות שניצבו בפניו ואת השלכותיהן, והתקשר מיד לצעוק על דנקנר: "מה זה השטויות האלה? אלה בכלל לא היו 160 אלף שקל, זה בקושי היה 120 אלף, ולא הרווחתי מזה כלום. להפך, הפסדתי 25 אלף שקל על התיק הזה!" דנקנר הבטיח לדייק ולתקן את הסכום בידיעה, ניתק את השיחה, ופרץ בצחוק מתגלגל. השגנו את ההצלבה שלנו.

* הכותב משמש כעורך והראשי וכמנכ"ל אתר מאקו
** הספר "העורך העירום" מאת אורי רוזן ובהוצאת "כנרת זמורה ביתן דביר", מחבר לראשונה בין תורת המשחקים לבין עולם התקשורת, ומשלב בין הסבר פשוט ובהיר של תיאוריות מדעיות הנוגעות לחיי היומיום לבין סיפורים שלא פורסמו מעולם על מאחורי הקלעים של התקשורת הישראלית.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully