"התקשורת הייתה שותפה להפרטת המחשבה"

רק שנה חלפה מאז הוענק לגל גבאי, אולי העיתונאית החברתית ביותר בטלוויזיה, פרס "פרימור" היוקרתי על תחקיר "לאן נעלמו הילדים" ששודר בתוכנית שלה "ואקום" בטלוויזיה החינוכית. שנה חלפה, הטלוויזיה החינוכית נגררה לתוך הבעיות הסבוכות של רשות השידור והרפורמה בה – והתכנית המוערכת מצאה עצמה בקיפאון הפקתי. פרסים אינם ערובה לדבר, הסתבר, ומה לעשות שהעוולות החברתיות עדיין קיימות והרעיונות לתחקירים המשיכו להיערם על שולחנה של גבאי.

את הבית החדש היא מצאה בפריים טיים של זכיינית ערוץ 2 רשת, כאשר הערב (חמישי ב-21:00) ישודר סרט שלה ב"המערכת" של מיקי חיימוביץ'. "באתי לעשות סרט אחד, ונקלעתי", היא עונה על השאלה על החיבור לחיימוביץ''. "המצב בחינוכית קצת קפא, 'ואקום' הפסיקה, אז הבאתי את מרכולתי למערכת ומצאתי בית חם. מיקי פילסה דרך למשבצת פריים שלא יכולתי להגיע אליה. אני יודעת שמרכולתי לא הייתה מגיעה למקום הזה ומיקי הביאה את כל ההון הסימבולי שהיא צברה ואת המעמד שלה וסחבה את הנושאים והעיתונאים שעוסקים בדבר הזה אל הפריים".

אז העבודה ב"המערכת" תהיה גלגול של "ואקום"?

"עשיתי שלוש עונות ב'וואקום' בטלוויזיה החינוכית, שזו סדרה קונספטואלית שעוסקת במה שקורה כשמשאירים 'ואקום', והאם להשאיר ואקום זה אחראי או לא אחראי. הרי המדינה השאירה ואקום, ואקום טבעו להתמלא, אם מניחים לו להתמלא פרא הוא יתמלא בדברים מקולקלים. המנוע שלי, אם לומר בצורה מליצית, הוא תיקון עולם".

בשביל לתקן עולם צריך כוח. את מאמינה שב"המערכת" יהיה לך יותר ממנו?

"אני באה מהפריים טיים של חדשות ערוץ 2, עזבתי לפני שמונה שנים ואני שמחה להיות עצמאית ומחויבת לעיתונאית שאני רוצה להיות ולא לצרכים של מערכת. אני משקיעה את כל הזמן והמרץ שלי בעשייה שהיא מדויקת מבחינתי ואיפה שאני מוצאת שיש לי יתרון ויותר לתת. אני גם נהנית, שזה פרט שולי - אבל חשוב. 'המערכת' זה חיבור מאוד טבעי, ואני שמחה על כך שנושאים, חוויות ותופעות שנדחקו לתחתית מהדורות החדשות טיפסו אל הפריים. בשורה התחתונה, אם זו לא הייתה מיקי חיימוביץ' היה קשה להביא נושאים כאלה".

איפה את רואה את הקשר בין מה שאת מתארת, עלייה של נושאים חברתיים במעלה הליין אפ, לבין תהליכים שקרו בישראל בשנים האחרונות?

"אני אגיד דברים לא פשוטים: אני חושבת שבמובן מסוים גם 'ואקום' וגם 'המערכת' זה אקטיביזם מחשבתי, זה פונה אל התודעה. כי משהו בתודעה הולך ומשתנה. הלכנו בתלם מסוים עם תודעה מסוימת, עם סיפור מסוים על החיים, ובנקודה מסוימת רבים מאתנו התעוררו והרגישו שהסיפור לא מתאים למציאות החיים שלהם והתחילו לשאול שאלות. פתאום גילינו שמדדים כלכליים לא משקפים את החיים שלנו, שהכלכלה מדווחת לנו באופן מוגבל ואנחנו לא יכולים לחבר את חוויית החיים שלנו לקונטקסט הרחב".

כשאת מבקרת את האופן שבו "הכלכלה מדווחת" - את מאשימה את עבודת התקשורת?

"אני מסרבת לדבר במונחים של אשמה, אבל אני כן אדבר במונחים של אחריות. כן, אני חושבת שהתקשורת במשך שנים רבות הייתה שותפה למה שאני קוראת לו 'פרויקט הפרטת המחשבה'. אנחנו שותפים לתהליך שבו אמרנו 'סיפור אישי מוכר יותר', הפסקנו לשאול מה חשוב, לפעמים שאלנו מה מעניין ובעיקר התחלנו לשאול מה מוכר. ובזאת אני חושבת ששגינו".

למה?

"כי גרמנו לאנשים לראות כל סיפור כסיפור פרטי ולא כחלק מתופעות רחבות יותר. אם יש תכנית כמו 'המערכת' שנוגעת בתופעות והסיפורים שזורים בתוך תופעה רחבה, בתוך מבנה, ואידיאולוגיה ואינטרסים - אז עשינו צעד גדול והתקשורת הלכה כברת דרך עצומה. כן, משהו השתנה".

איפה אנחנו העיתונאים נמצאים בתוך השינוי הזה?

"אנחנו בנקודת שבה נצטרך לקחת החלטות אמיצות, למרות החולשה המובנית שלנו, העיתונאים, ולמרות שאנחנו תלויים בשלטון או בממון - אנחנו נצטרך להחליט אם אנחנו אנשי פרופסיה או שאנחנו נידפים על ידי הכוחות שמנווטים אותנו. האם אנחנו נאמנים נאמנות מוחלטת לציבור, או לכוחות שפועלים עלינו. או שאנחנו מתארגנים באופן כזה שאנחנו יכולים להגן על האתיקה והפרופסיה שלנו. אני מסתכלת ורואה הרבה עיתונאים שבקושי מתפרנסים וצריכים לחלטר ללא הרף - אז זה מקצוע בגסיסה. כמו ששופט פרנסתו מובטחת, גם אנחנו שליחי ציבור, הפרנסה שלנו צריכה להיות שאינה תלויה בדבר כדי שנוכל לעשות את מה שאנחנו מאמינים".

מפחיד להיות עיתונאית עצמאית?

"יש לי תקופות יותר טובות ופחות טובות. אבל אני מעדיפה את הפוזיציה הזו. אני תמיד עובדת המון, אני מאוד נהנית ואני מאוד אינטנסיבית ותודה לאל בורכתי בהפרעת היפראקטיבית ואני מצליחה לנצל אותה היטב וליהנות ממנה. אני מצליחה לעשות יותר וליהנות יותר, ויש לי יותר פירות".

אבל זה לא פטור מלחצים.

"במקום אנשי השלטון שמנסים לכופף את העיתונאים ואנשי הממון שרוצים להחזיק עיתון כדי שתהיה להם עמדה כדי שהם יוכלו לנווט טוב יותר את העסקים שלהם – אני הייתי חושבת פעמיים לפני שהייתי מרימה יד על העיתונות. משום שמי שמרים יד על העיתונות מרים יד על דור העתיד, כי אם נחנו מחליטים שהחירויות שלנו חשובות - אין דבר כזה בלי עיתונות חופשית. עיתונות חופשית שווה אזרח מיודע, שווה אזרח בוחר, שווה אדם חופשי וזו המשוואה בחברה דמוקרטית".

כלי התקשורת כל כך מסוכסכים בניהם, את חושבת שזה מה שמציב אותם בעמדת נחיתות מול גורמי לחץ?

"אני מצרה על כך מאוד. זו ההפרטה שמאפשרת לנטרל כוח ועוצמה. אבל העוצמה העיתונאית אפקטיבית רק אם אתה באמת שליח ציבור נאמן שבאמת מחויב לציבור. ואם אתה לא - תשאל את עצמך מה המקצוע שלך ועיתונות לא תהיה התשובה הנכונה. לצערי, הרוב המכריע הוא אנשי תקשורת, לא עיתונאים. הבלוף הוא גדול, יש הרבה אשליה של עיתונות חופשית ואנחנו הרבה פחות חופשיים ממה שמיוחס לנו".

באופן אישי, חווית צנזורה?

"פנימית בעיקר".

בסגנון "רוח המפקד"?

"אתה יכול לראות, גם בתוך המערכת שלך וגם אם תנבור בכנות אל תוך הלב, תדע שהרבה פעמים אתה לא תאתגר את מקום העבודה שלך או תאתגר אותו אחת לכמה פעמים. כלומר, אתה תכיר במערך האינטרסים שמעל הראש שלך בעוד שאתה אמור להיות מבודד לחלוטין. הדבר היחיד שצריך להיות מול עיניך זה טובת הציבור. ואנחנו כבר לא כל כך ככה. עצם כך שהשאלה התחלפה ממה חשוב ומעניין למה מוכר, זה כבר מעילה חריפה".

אבל שיקולים של רייטינג, או טראפיק, או מכירת גיליונות, תמיד היו חלק מסוים מה-DNA של כל כלי תקשורת. אנחנו לא יכולים להתכחש לזה, ואנחנו צריכים לנווט בתוך זה. לא?

"אני חושבת שרייטינג לא פותר אותנו מאחריות. העובדה היא שלא מעט תכנים בועטים בפרדיגמות הללו ולפעמים תכנים מאוד מורכבים מביאים רייטינג מאוד יפה. הסרט שעשיתי על המשכנתאות הביא 26.5 אחוזים ונתן פייט. 'המערכת' מביאה אחלה רייטינג, 'עושים סדר' עושה אחלה רייטינג. 'ואקום' שמשודרת בשבת בבוקר, בקיץ הביאה כעשרה אחוזים - זה אחלה רייטינג לרצועה, בקיץ! תקופת המלפפונים".

אז את בעצם אומרת, 'עורך יקר, אל תגיד לי שהנושאים שלי לא מעניינים את הצופים'?

"לא, אומרים לי תעשי את זה מעניין, תמצאי את הדרך שזה יהיה מעניין. ישבה באולפן שלי אישה עם חיג'ב והיה פיק ברייטינג. ישב הומלס מהרחוב עם ידיים נפוחות ודיבר - פיק ברייטינג. האנשים האלה מסקרנים. כמה אתה שומע 'ערבים ומסכנים זה לא רייטינג"?".

מה נראה הערב?

"את מה שהוא אחד האנומליות של הכלכלה הישראלית, וזה מצבם של העצמאים בישראל. אנחנו נגלה שהעסקים הקטנים והבינוניים הם 99.3 אחוזים מכלל העצמאיים בארץ, הם מעסיקים מחצית מהשכירים במשק, הם מייצרים 40 אחוז מהתוצר - אבל זוכים לעשרה אחוז בלבד מתוך האשראי העסקי. זה אומר שיש פחות מאחוז אחד זוכה לתשעים אחוז מהאשראי העסקי".

"מה זה אומר? שכולם מתחרים על הטייקונים. יש פה סיפור כל כשלון מבני. מראש הסיכוי של עסק לשרוד הוא נמוך, גם אם הוא יעשה הכל נכון, הוא עדיין פגיע ושביר. רבים מהם נפלטים ממעגל החיים, אני לא נתקלתי בכאלה שהצליחו לחזור למעגל העסקים".

איפה הסרט שלך מזהה את שורש הבעיה?

"זה מתחיל בתרבות התשלום, בשוטף פלוס. זו שיטה שמדינת ישראל חתומה עליה, טריק כחול לבן, רק פה זה נהוג. כאן זה שוטף פלוס משקפת, אתה לא רואה את זה מגיע".

בתקשורת זה ממש ממש רווח.

"נכון, אנחנו חלק משוק העבודה המקומי. צריך להבין, כשמישהו משלם לזכיין שוטף פלוס, הזכיין משלם לבית ההפקה שוטף פלוס, בית ההפקה משלם לנו שוטף פלוס, ואז אני משלמת לגננת שוטף פלוס ובמכולת אני קונה בהקפה. כל תרבות האשראי הזאת הופכת את כל העצמאיים לשבריריים. הייאוש מוזמן מראש, בתנאים הנוכחיים הסיכוי של אנשים רגילים לנצל את זה הוא קלוש".

אנחנו בתקופת בחירות, נגעת קצת בפוליטיקה בהקשר הזה?

"זה לא פרסונלי, עצמאים מאז ומעולם היו, אבל כן נוגע בכוחות הפועלים במשק הישראלי שלא מאפשרים לשום חוק שמיטיב עם העצמאיים לעבור כאן במשך דורות ושנים. מישהו צריך לפוצץ את המורסה הציבורית הכואבת הזו. לא ייתכן שהאנשים שנושאים בנטל המיסים הכבד ביותר לא זכאים לשום דבר. שמייצרים ארבעים אחוז מהתוצר וייהנו רק מעשרה אחוז מהאשראי העסקי".

את מרגישה חיבור אישי לזה, כי את עצמאית. חווית את הדברים שאת מתארת בסרט?

"אני מכירה את השבריריות הזו יום יום, אבל לי יש משפחה. כשאני נפלתי המשפחה שלי הצילה אותי, יש לי גב, זו לא חוכמה. אבל אני מודעת לשבריריות. זה ששפר עלי גורלי לא אומר שאני לא מבינה את מי ששלו שפר פחות ואת העיוותים המבניים - בעיקר בכלכלה. אני רואה את זה, אני רואה אותה מנווטת על ידי כוחות שמנווטים את כל כלכלת ישראל בצורה בלתי הוגנת, עם אפס אתיקה ומחויבות רחבה לקולקטיב שבתוכו ובזכותו הם חיים".