"המפה התקשורתית לא הייתה דומה היום בלי אורבך"

בעולם העיתונות זוכרים את אורבך כנושא דגל, מראשוני העיתונאים הדתיים שתקעו טריז במעוזי התקשורת החילונית - ומי שיצא כבר לפני עשורים בקריאה לאחיו למגזר להשתלב בתקשורת המיינסטרים הישראלית ולא להסתפק בעיתונים המגזריים. אורבך כתב בעבר לעיתונים "חדשות", "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" והחל משנת 1998 הגיש באופן קבוע את "המילה האחרונה" בגלי צה"ל יחד עם עירית לינור. בין לבין פרסם טורים במקומות נוספים, בהם בתוכנית "פיוס בעם" בטלוויזיה בחינוכית והתארח ב"שבע וחצי" של ערוץ 1.

עורך "מקור ראשון" חגי סגל הכיר את אורבך כשלושה עשורים. "המאמר שלו 'הטובים לתקשורת" אותו פרסם בעיתון 'נקודה' ובו קרא לציונית הדתית להצטרף לתקשורת - זה מאמר שנחשב לצו גיוס שלא מעטים נעתרו לו", הוא אומר בשיחה עם וואלה! ברנז'ה.

מתי זה היה, ועד כמה המאמר הזה השפיע על מפת התקשורת?

"זה היה בסוף שנות אם אני לא טועה. למאמר הזה הייתה השפעה מכרעת על מפת התקשורת כפי שהיא היום, שונה מהתקופה ההיא. הוא היה מהראשונים לעשות את זה, עד אז זה לא היה מקובל. הרי לא הייתה נוכחות של כיפות סרוגות בתקשורת".

ההצטרפות שלו לתקשורת החילונית שינתה אותו? עד כמה העבודה בגופי תקשורת חילוניים השפיעה עליו?

"זה היה החידוש בעצם - פה ושם היו כיפות סרוגות קודם לכן בעיתונים, אבל אלה היו עיתונאים רגילים שפשוט חבשו כיפה סרוגה. הוא נותר נאמן לדעותיו, ואצלו זה התבטא גם בכתיבה וגם בתוכן הרדיופוני. הוא היה מוכשר, מוכשר מאוד, ואי אפשר היה להישאר אדיש לכשרון שלו. היה לו כשרון שכנוע ומהירות מחשבה, וברדיו התכונה הזו מאוד בולטת".

איזה פובליציסט הוא היה? במה אהב לעסוק ועל מה הביע את עמדותיו?

"הוא לא אהב פובלציסטיקה כבדה, 'מצד אחד' או 'יחד עם זאת' היו ביטויים שעוררו בו גיחוך. הוא כתב פובליציסטיקה מודרנית, עם הרבה חוש הומור וקלילות. הוא כתב נגד אוסלו ונגד מדינה פלסטינית וכמובן נגד ההתנתקות - למרות שאני מכיר קיצונים ימניים ממנו, אך יחד עם זאת כתב נגד סירוב פקודה. זו הייתה פובלציסטיקה שהתאימה יותר לעיתונות מודרנית ולכן הוא תפס בה מקום בולט - בידיעות אחרונות, במעריב, ובגלי צה"ל כמובן".

אפשר לומר שהוא איש שלא ידע להתלהם?

"הוא היה נגד התלהמות, הוא הבין שאם אתה מתלהם וצועק אז זה לא משרת בסופו של דבר את הרעיון. אתה צריך להתחבב על הקוראים והמאזינים שלך, על אלה שלא מסכימים איתך, אחרת אין לך סיכוי לשכנע אותם. את זה הוא הבין היטב".

הוא היה כזה גם ברמה האישית?

"המון חברים יש לו, לאורי, ולא במקרה. הוא איש מאוד מאוד אהוב. למרות שהוא היה ציניקן היה בו המון חום, ואנשים אהבו את זה".

"אורי היה בעצם הראשון שעשה את הקרוס ושמר על תפיסת עולם שלו", מסכים איש "גלי ישראל" ומעריב אראל סג"ל. "הוא לא הפנים את רוח המפקד. הוא שנא פאתוס וקיטש, הוא היה הראשון לדבר ישראלית ולא יהודית בפנייה לציבורים אחרים".

כלומר תהליך הכניסה של עיתונאים דתיים לתקשורת החילונית - מיוחס לו?

"לגמרי, זה תהליך שעוד נמשך, ואורי אורבך הוא נושא הדגל. והוא לא עשה את זה בהתבכיינות והתמסכנות. הוא הבין את המשמעות של זה, והמפה התקשורתית מהבחינה הזו לא הייתה דומה היום בלעדיו. הוא היה עיתונאי טוב, מתווה דרך להרבה מאוד אנשים".

מה אתה זוכר מהתקופה שלו בגלי צה"ל?

"יש כאלה שיגידו שהוא גייר את עירית לינור ואת אברי גלעד. בדרכו המשופמת והשקטה, יותר מאשר שהוא התקרב לדעות שלהם הם התקרבו לדעות שלו בהרבה מאוד תפיסות. הייתה לו השפעה. זו תכנית מיתולוגית שנולדה בצלמו ודמותו עם שיח לא מתלהם, לא היסטרי ותוקפני. מנגד, יש שיגידו שזה לא מספיק, שהיום אם אתה מדבר בשקט לא ישמעו אותך".

והוא לקח את הסגנון הזה גם לפוליטיקה, נכון?

"הוא סלד מביטויי התלהמות ובוטות מיותרת, הוא היה הפוליטיקאי הכי 'אנגלי' בפוליטיקה. הומור מעולה, נקי ויבש. האיש לא עישן, לא שתה, לא עשה סמים, לא נאף - באמת, ילד טוב ירושלים במובן הטוב של המילה ותראה, עזב אותנו בגיל כזה צעיר - עוד לא עשה חצי מהיכולות שלו".

בתחנת גלי-צה"ל פרסמו הודעה בהמשך לידיעה על דבר מותו של אורבך, ומסרו: "אורי יזכר על ידי כל מכריו כאדם חריף, יצירתי, אחד שלא מפחד אף פעם להביע את דעותיו. אורבך הגיש במשך שנים את התכנית "המילה האחרונה" שעם הזמן הפכה לאחת מהתוכניות המזוהות ביותר של גלי צה"ל וסחפה אחריה מאזינים רבים".

"למרות שליד המיקרופון התחלפו מגישים רבים, נראה שהתכנית לעד תהיה מזוהה עם קולו הייחודי של אורבך. בתוכנית הצליח אורבך לגשר ולאחד בין קטבים שונים בחברה הישראלית תוך שהוא עושה זאת בהומור ייחודי שאפיין אותו. איבדנו היום, פוליטיקאי, עיתונאי ואיש תקשורת, חכם ושנון שייזכר לעד בקרב מיליוני המאזינים שליוו אותו במשך השנים. בשעה קשה זו, מחשבותינו נשואות אל משפחתו וחבריו הקרובים. יהיה זכרו ברוך".