וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"הראיון התנהל באופן המנוכר ביותר: שלוש הודעת טקסט"

ארנה קזין

18.2.2015 / 16:35

כתבת "הארץ" לשעבר, הסופרת ארנה קזין, קיימה בשמחה סבב ראיונות עם כתבי תרבות כדי לקדם את צאת ספרה החדש "לטפס על ההר, או: איך לכתוב". אולם אז היא גילתה איך באמת עובדים היום עיתונאים ומה הן השיטות - והתמלאה עצב. ויש גם תגובה

ארנה קזין. "12 דקות", יוטיוב, צילום מסך
ארנה קזין/צילום מסך, "12 דקות", יוטיוב

תראו, קורה דבר משונה – שלא לומר מעציב עד העצם. אני מתכוונת לתופעה תרבותית, שאולי הכל יודעים זה כבר על קיומה, אבל אני מבחינה בה כעת לראשונה. הדבר מתחוור לי בעיצומו של סבב ראיונות משמח לכבוד צאתו לאור של ספרי "לטפס על ההר, או: איך לכתוב".

בשבועיים-שלושה האחרונים זכיתי להתראיין בכמה במות עיתונאיות – שלושה ראיונות בתוכניות רדיו, אחד בבלוג ספרותי, אחד במדור ספרותי של עיתון אינטרנט מרכזי ושניים בעיתונים בדפוס. זה אינו עניין של מה בכך. אני מכירה טובה לכל מי שפתח את הדלת לפני. קשת הראיונות נעה בין שני קצוות טובים: בצד אחד, ראיון עם רונה גרשון בתוכנית הספרותית שלה, שהתקיים באולפן של רשת א'. שיחה נעימה של כרבע שעה, פנים אל פנים, שקדמה לה שיחת היכרות קצרה. המראיינת קראה ואהבה ושאלה שאלות וציטטה והקשתה. לא ברור כמה מאזינים יש לתוכנית הזאת, ברשת הזאת, שאיום של סגירה מרחף עליה כל העת.

בצד השני של הקשת, ראיון עם ירין כץ שכותב בלוג פרטי, בהתנדבות, "קורא בספרים". השאלות שלו ביטאו סקרנות ומחשבה והתלהבות מעצם העניין, וכולו נדיבות. בתווך בין שני הקצוות הטובים, היו עוד ראיונות טובים – בהם שאלות מעניינות, חלקן יותר מאחרות. הרוב עסקו בשאלה אם בכלל אפשר ללמד כתיבה, ולא התקדמו הרבה מעבר לכך – לא נגעו בשאלה איך אנחנו לומדים לכתוב – אבל זה אינו הדבר שעליו אני מבקשת להצביע ברשימה זו.

גלי צה"ל, גל"צ. נמרוד סונדרס
"ביקש שאקליט את עצמי בטלפון החכם ואשלח לו את ההקלטה במייל". אולפן גלי צה"ל/נמרוד סונדרס
השיא המטלטל בשבילי היה כאשר כתב בתחנת רדיו שלח לי שלוש שאלות בהודעת טקסט וביקש שאקליט את עצמי בטלפון החכם ואשלח לו את ההקלטה במייל

ובכן, הדבר המשונה שקרה הוא זה: חוץ מהראיון ברשת א', וחמש דקות עם כתבת של עיתון מרכזי בדפוס, לא נפגשתי פנים אל פנים, ולא דיברתי בטלפון עם אף לא אחד מהמראיינים. ראיון אחד התנהל בחילופי אי-מיילים – בלי שום התכתבות של היכרות ושום שאלות רקע; האימייל הראשון היה בן שורה אחת, ובו השאלה הראשונה, ולא נשלח אימייל אחרון בתודה או בסיכום, פשוט נגמרה ההתכתבות באחת.

בשני מקרים אחרים שלחו לי את השאלות מראש בכתב, כשאלון מוכן. ואני הכנסתי תשובות לשאלות במייל חוזר. במקרה אחד פגשה אותי עיתונאית לחמש דקות בדיוק, ושמטה את העט ברגע שהיו לה שלוש השורות שבשבילן באה (זה היה מה שנקרא – בהשאלה מתחום הרדיו – אינסרט לכתבה). התיאור הזה מדויק ואני לא מגזימה. התחקירניות של תוכנית רדיו מרכזית המשודרת בשידור חי לא דיברו איתי בטלפון לפני השידור. הן ביקשו בהודעת טקסט שאשלח להן נקודות לשיחה בכתב בדואר אלקטרוני. שלחתי להן את הראיון שהתפרסם באתר האינטרנט המרכזי, והמראיינת בתוכנית הרדיו המרכזית פתחה את הראיון בשידור חי בקריאת דברי הפתיחה של הראיון האינטרנטי.

אבל השיא המטלטל בשבילי היה כאשר פנו אלי לראיון בתוכנית רדיו מרכזית בתחנה צבאית. הפעם, לא זאת בלבד שלא דיברו איתי בטלפון, ולא פגשו אותי פנים אל פנים, ואפילו לא התכתבו איתי לצורך רקע והיכרות, הפעם הראיון התנהל באופן המנוכר ביותר שאני יכולה להעלות על דעתי: הכתב שלח לי שלוש שאלות בהודעת טקסט (אס-אם-אס). וביקש שאקליט את עצמי בטלפון החכם ואשלח לו את ההקלטה במייל.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

קק"ל מעודדת לימודי אקלים באמצעות מלגות לסטודנטים צעירים

בשיתוף קק"ל
אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
"כשכתבתי בהארץ, היה זה בבחינת כישלון קטן אם לא השגנו ראיון פנים אל פנים עם מרואיין מבוקש"./מערכת וואלה, צילום מסך
משלמים להם מעט מדי, מעמיסים עליהם יותר מדי משימות, מריצים אותם בתחרות אינסופית על בלעדיות וקדימות ודד ליין ואון ליין. אין פלא שאין להם זמן להיפגש לשיחה על כוס קפה

אני חייבת לספר לכם: גוש של דכדוך ירד לתוך לבי באותם רגעים. התרציתי. סגרתי את דלת חדר השינה, שבקצהו פינת העבודה שלי, התיישבתי על הכיסא, והקלטתי בבדידות גמורה תשובה לאחת השאלות שנשלחו באס-אם-אס; דמיינתי את עצמי עונה לאדם שאת קולו כלל לא שמעתי. האפליקציה נענתה עד מהרה ללחיצות המקלדת הקטנה, והקול שלי נשלח לתחנה הצבאית דרך מערכת הדואר האלקטרוני. לא היה שום הקשר לדברים שהקלטתי. לא היה לי – אין לי – מושג מה ייעשה איתם. לא היתה לי אפשרות לדייק, לתקן, להתריס, לצחוק, לכחכח, להשתעל, להתרעם או להקשיב. השאלה נשלחה כהודעת טקסט. התשובה הוחזרה בהודעה מוקלטת. השיחה מתה.

לא קשה להסביר מה קורה לעיתונאי התרבות במוסדות העיתונאיים המסורתיים – עיתוני הדפוס והרדיו. משלמים להם מעט מדי, מעמיסים עליהם יותר מדי משימות, מריצים אותם בתחרות אינסופית על בלעדיות וקדימות ודד ליין ואון ליין. אין פלא שאין להם זמן להיפגש לשיחה על כוס קפה, ואין להם זמן לראיון רקע, ואין זמן לקרוא את הספר שבגללו מקיימים ראיון. הכל נעשה בשירות היחצ"נות, כי היחצ"נות היא המקור הכי זמין לחומרי סיקור, ואין זמן לעשות עבודה עיתונאית. אני נזכרת שלפני כעשר וחמש עשרה שנים, כשכתבתי ב"הארץ", היה זה בבחינת כישלון קטן אם לא השגנו ראיון פנים אל פנים עם מרואיין מבוקש – גם אם היה באותה עת בחו"ל. ראיון טלפוני נחשב ראיון בדרגה שנייה. ראיון בכתב – מוצא אחרון, וצריך היה לציין בטקסט, במבוכה מסוימת, שמדובר בראיון נחות שכזה.

יחד עם זאת, לא אתייהר. אני זוכרת גם שלפני כשמונה שנים, כשכתבתי ב"גלריה" ב"הארץ", לקחה אותי לשיחה העורכת הנהדרת איריס מור והעירה לי: "ארנה, נראה לי שהפסקת להתעניין באנשים. את רוצה לכתוב רק על תופעות. אין תופעות בלי אנשים". היא העירה לי על כך משום שבאמת העדפתי אז להמעיט בראיונות ולעבור לכתיבה של מאמרים. ההתמסרות שנדרשה לקיום ראיונות אישיים עם מרואיינים מעניינים התישה אותי אז. יותר מדי עבודת רקע. יותר מדי זמן למפגש. יותר מדי קשב וקשר. איריס מור עלתה על משהו עקרוני, ולא רק על העצלות שלי.אני חושבת שהתופעה הזאת – מותה של השיחה – חורגת מהעניין הכלכלי של העיתונות הגוועת.

נעלם כל מה שאינו לתכלית מסוימת מאוד: תכלית השיווק והמכירה

מלותיו של תיאודור אדורנו, ב"מינימה מורליה" מ-1951, מהדהדות כעת בראשי: "האמירה הישירה, בלי סטיות מהנושא, היסוסים או הרהורים, שזורקת אל האחר את העובדות ישר בפנים, נראית בדיוק, בצורה ובמהות, כמו פקודה פשיסטית שפוקד האילם על השותק". אדורנו דיבר על תופעה שרווחה בימיו: אנשים הפסיקו להקפיד על נימוסים מופלגים, הליכה בפתח השיחה סחור סחור, החלפת רשמים על מזג האוויר, מלות כבוד ופלפול, לפני שהגיעו לעניין עצמו. הכל נעשו ענייניים וישירים. "כביכול המרחק בין אנשים הפך לקו ישר, כאילו היו רק נקודות", כתב אדורנו.

כן, זה אינו דבר חדש. אבל משהו בחוויית הראיונות הללו – שנפקדו מהם המפגש, השיחה, הבירור, ההיכרות, מחוות הנימוס והעניין והסקרנות – הפיל אצלי את האסימון. פתאום כל סימני הסמיילי והלבבות והלייק ושאר האמוטיקונים (הרגשונים בעברית), הציורים הקטנים שמסמנים רגשות, וכל האס-אם-אסים והווטסאפים ואפשרויות ההקלטה העצמית והסלפי – כל התקשורת הזאת שמתקיימת כל העת וכביכול מוודאת שלא נהיה לרגע לבד – פתאום אני מבחינה במובן מאליו: מאחוריהן נעלמה השיחה.

נעלמו מחוות הקול, והקשב בעיניים, וההפתעות, וחילופי הדעות, והתעוררות הרגשות, וההפלגה לעניינים שאינם העניין עצמו. נעלם כל מה שאינו לתכלית מסוימת מאוד, קבועה מראש, עירומה. תכלית השיווק והמכירה.

הרשימה התפרסמה במקור בבלוג "מחשבות על כתיבה". ספרה החדש של ארנה קזין נקרא "לטפס על ההר, או: איך לכתוב"

כתב גל"צ עומר ולדמן מגיב: "האייפון פותר לי את הבעיה"

  • עוד באותו נושא:
  • ארנה קזין

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully