התקוות של אנשי חדשות 2, ושלנו עמם, לראות את בנימין נתניהו ויצחק הרצוג ראש בראש בעימות בחירות כמו באמריקה - נגוזו בינתיים עם הודעת החברה על כך ששניהם סרבו להגיע. ובכל זאת, העימות אשר הוקלט מוקדם יותר היום (חמישי) בנווה אילן בהשתתפות בנט, כחלון, לפיד, ליברמן, דרעי, ישי, גלאון ועודה צפוי להיות שינוי מרענן בין תשדירי הבחירות בטלוויזיה, הספינים בעיתונים והממים בפייסבוק שמאפיינים את מערכת הבחירות הנוכחית. "כל דבר שלא קרה 16 שנים ויש בו דרמה הוא עניין מרגש, כי הוא לא ברוטינה", מסכים אורי שנער. "המילה מרגש אולי קצת גדולה, אבל יש בזה משהו מאוד מסקרן".
כמעט שלושים שנה שאורי שנער מעורב בערוץ 2, כיום כדירקטור ויועץ של רשת ובעבר ובמשך עשור כמנכ"ל קשת וכדירקטור בחברת החדשות של ערוץ 2. וגם הוא יישב היום לצפות בעניין בעימות של חדשות 2 "בבחינה של המרכיבים הטלוויזיונים, או האינטרנטיים - המילה 'עימות' בהגדרה מקפלת בתוכה סוג של דרמה וכל מי שלומד מבוא שנה א' לטלוויזיה יודע שכשיש גיבורים וכשאתה מכניס אותם לסיטואציה של עימות אתה מייצר דרמה".
ומה בדבר הציפייה?
"במונחי פרומו - אמנם נתנו לנו 16 שנה לחכות לזה, אבל יכול להיות שכגודל הציפיה כך גודל האכזבה. אבל יש תכונה, והתכונה הזו הופכת את זה ל'אירוע מדיה', משהו שאתה חייב לראות אותו. 16 שנה ניסו להתחמק מהעימותים האלה. הדיבורים האלה על האם ביבי יבוא או לא, על הכתבת התנאים, על תגובת המחנה הציוני - היה פה בילד אפ קלאסי של קמפיין. אם אתה מנתח את הצד הטלוויזיוני של זה אתה רואה שיש פה את כל המרכיבים של דרמה טלוויזיונית טובה".
"סימולציות לא יכולות לייצר מאה אחוז מהמקרים"
אתה אומר "דרמה טלוויזיונית"' - עד כמה זו דרמה שחורגת את גבולות הטלוויזיה?
"אם אתה מסתכל אחורה על עימותים, גם בישראל וגם באמריקה - יש עימותים שהכריעו בחירות. העימות הראשון הקלאסי הידוע הוא זה משנת 1960 בין ג'ון קנדי לריצ'רד ניקסון. הסיפור הוא מעניין כי היו מחקרים אחרי העימות הזה, שמי שהקשיב להם ברדיו, כי אז לא לכולם היו טלוויזיות, היה חד משמעי בדעה שניקסון ניצח, ומי שראה את זה בטלוויזיה אמר שחד משמעית קנדי ניצח. למה? כולם שמעו את אותו סאונד, אבל מי שראה, ראה את הזיעה של ניקסון".
הפצע של ביבי ואולי במידה רבה הסיבה שלא היו עימותים בבחירות האחרונות, הוא מה שקרה בעימות האחרון שהתקיים בשנת 1999. אהוד ברק לא הסכים להגיע וכולם ירדו עליו, ומי שהתעמת אז היה נתניהו מול איציק מרדכי. מה שקרה שם זה שכולם דיברו על שפת הגוף של ביבי, הם לא דיברו על התוכן. כך גם בעימות שפרס השתתף בו, וכולם דיברו אחרי זה על כמה שהוא היה מנומנם. כל העניין שמדובר במה שאוהבים לכנות 'פוליטיקה של דימויים' או מה שיוצא תקשורתית, שהוא לא התוכן - הוא שפת הגוף".
אבל היום המועמדים מגיעים אולי יותר מתמיד מתודרכים על ידי שורת יועצי תדמית ושפת גוף. הם באים יותר מוכנים, לא?
"כל מה שאנחנו חשופים אליו עד היום בקמפיין הנוכחי אלה מועמדים בשתי קונפיגורציות: הראשונה היא סרטונים ויראליים בהם הם פרזנטורים, הם שחקנים. נתניהו הבייבי-סיטר, גלאון בחגיגות החתונה או בנט שלא מתנצל. המקום השני שלהם הוא כשהם מרואיינים, לא משנה אם זה ב'פגוש את העיתונות' או ב'מצב האומה', כלומר כשהם נכנסים לתחום הבידורי. מתי זה לא בא לידי ביטוי - בתשדירי הבחירות, שם הם אמורים לגעת בנושאים מהותיים. ברור שהם יעשו הכנות קדחתניות עם יועצי התקשורת והתדמית, אבל בסוף כמו שקרה גם עם איציק מרדכי וביבי זה שאתה נתקל בסיטואציות בלתי צפויות. עשו סימולציות, אבל גם הן לא יכולות לייצר מאה אחוז מהמקרים".
"פוליטיקאים מיומנים בשני מצבים. האחד הוא מתוסרט, שזה המצב של התשדירים, והשני הוא מצב שבו הם בפאנלים וראיונות פוליטיים בהם הם יודעים להתחמק משאלות והם מיומנים בזה. אבל מה עושים במקרה כמו זה שאיציק מרדכי הטיח בפניו של ביבי את מה שהוא הטיח בפניו? בטלוויזיה הטקסט יכול לשקר אבל שפת הגוף לא משקרת".
נתניהו מול פרס, בעימות 1996:
"ההומפייג' של מדינת ישראל זה ערוץ 2"
יש פורמט מסוים של עימות, למשל לעומת זה הנהוג בארצות הברית, שמתאים יותר למערכת הבחירות הישראלית?
"מנקודת המבט של בעלי העניין, המתמודדים, הם יודעים שאת הגרעין הקשה שלהם הם לא יזיזו ושהוא שלהם. הגרעין הקשה של מועמד שמנגד גם הוא כזה. אבל יש לפחות עשרים אחוז שיקבלו את ההחלטה שלהם למי להצביע בשלושת הימים האחרונים לפני הבחירות. המתמודדים יעמידו לנגד עיניהם מי קהל המטרה שלהם, והשאלה היא כמה בפורמט יצליחו לעסוק לא רק בדימויים ולא רק בהאשמות אלא גם בנושאים מהותיים. מבחינת סדר היום, החלוקה ברורה: יש מי שרוצה לשים את סדר היום הבטחוני ויחסי ישראל העולם ויחסי יהודים ערבים, ומי שרוצה להעלות נושאים חברתיים כלכליים. השאלה בפורמט האם הוא נבנה כך שידברו בו גם על הנושאים המהותיים שעל אג'נדת מערכת הבחירות".
גם בחדשות 10 ובערוץ 1 היו או עדיין יש ניסיונות להקים עימות כזה במועד מאוחר יותר - ואלי אפילו בהשתתפות נתניהו והרצוג. להערכתך, יש סיכוי שנראה שידור משותף בשלושת הערוצים?
"צריך להגיד שני דברים: ההומפייג' של מדינת ישראל זה ערוץ 2, בין אם אוהבים את זה או לא, ומי שיזם את העימות הזה זו חברת החדשות של ערוץ 2. הזמן היחיד שהיה סיכוי לאיחוד רשתות היה במלחמת המפרץ, אז אני כמנהל ערוץ 2 הניסיוני נאלצתי לעשות איחוד רשתות מטעמים בטחוניים שצה"ל ומשרד הבטחון דרשו מערוץ 1. ביום של רצח רבין פנינו למנכ"ל רשות השידור אז, מוטי קירשנבאום, והצענו לו לעשות איחוד רשתות. הוא חזר אלינו ואמר 'זה המקום שיש לנו יתרון יחסי'. הוא לא ידע בדיעבד שזה האירוע שיהפוך את ערוץ 2 לדף הבית של ישראל. הניסיון מראה שכל הניסיונות לעשות איחוד רשתות נכשלו".