דחוף לנער, לנקות ולחטא: וואלה ברנז'ה עושה סדר

שמנו ככפות גומי, קנינו שקיות עבות וחישבנו מסלול אל פח המחזור הקרוב ביותר. לוסי אהריש, טיים אאוט, כתבים כושלים בטוויטר, אבי ניר ואחרים - כמה כתמים קשים הצברו על דפנות תעשיית התקשורת בשנה האחרונה, והגיעה העת עבור וואלה ברנז'ה להתחיל ולשפשף אותם

וואלה! ברנז'ה
איור: עידו הירשברג

לשטוף (את הדמעות) מלוסי אהריש

כדאי שנפסיק לחשוב שהנוכחות שלה על המסך הופכת אותנו לאנשים טובים יותר. למעשה, הנוכחות שלה מסייעת בטשטוש הגזענות: החברים שלכם בפייסבוק בטוחים שחיבתם ללוסי אהריש הופכת אותם לנאורים. הם טועים

גם החברים שלכם בפייסבוק מתים על לוסי אהריש? גם הם שיתפו בהמוניהם את הקטע שלה נחנקת מדמעות ב"פגוש את העיתונות" אחרי שחזתה בנתניהו מלין על הערבים שמצביעים בכמויות? הם צפו כמוכם בקטע הוויראלי של המגישה המצודדת מתעמתת עם בנצי גופשטיין מ"להבה"? הם התרגשו כשהתבשרנו שתדליק משואה? אם כך קרה, זו דווקא הסיבה העיקרית לכך שערבים-ישראלים רבים דווקא מסתייגים מהדרך שעשתה הילדה מדימונה ללב המיינסטרים הישראלי.

שלא במקרה, אהריש היא ערביה-ישראלית שיהודים-ישראלים אוהבים. היא תסתייג מגזענות – מי לא מסתייג מגזענות, בינינו – אבל לא תמנע מהעורך שלה להזמין לאולפן את בנצי גופשטיין ואז תתפלא לגלות שהוא לא הדלאי למה. היא תדמע מול הקליפ המקומם של נתניהו, אף שכבר נתקלה בו בעבר, אך גם תנזוף באנשי חמאס בזמן עופרת יצוקה, כאילו זה יסייע במאמץ המלחמתי. שהרי זה שמפא"יניקים עושים: שוכחים מעמדותיהם הליברליות כביכול בזמן מלחמות ומצטרפים למקהלת הקונסנזוס.

מובן שאהריש גם ממלאת תפקיד מרכזי בערוץ טלוויזיה שמטרתו העיקרית היא להסביר את עמדות ישראל בעולם. אגב, זה בסדר גמור: אף אחד לא הכריח אותה להיות פעילת בל"ד רדיקלית, וסביר להניח שלו הייתה כזו לא הייתה מגישה תוכנית בערוץ 2. גם זוהיר בהלול לא היה נבחר לכנסת בזכות הישגיו כאיש אקטואליה – כי עמדותיו הקיצוניות הותירו אותו תמיד במשבצת של רדיו א שאמס, בערבית. לא, הוא בכנסת בזכות הכדורגל, ושם כולנו התרשמנו מהעברית המצוחצחת שלו, שעוקפת בסיבוב את היהודים. רק כדאי שאהריש תפסיק להזדעזע כל כך מהגופשטיינים של העולם או להתאכזב מראש הממשלה שלה.

במקביל, כדאי שנפסיק לחשוב שהנוכחות שלה על המסך הופכת אותנו לאנשים טובים יותר. למעשה, הנוכחות שלה מסייעת בטשטוש הגזענות: החברים שלכם בפייסבוק בטוחים שחיבתם ללוסי אהריש הופכת אותם לנאורים. הם טועים.

טוב לדעת (תוכן מקודם)

איסטנבול פתוחה - מרחק שעה מפתרון טבעי וקבוע להתקרחות נשית

חברת איילת גייר
לכתבה המלאה
למעשה, הנוכחות שלה מסייעת בטשטוש הגזענות. אהריש (צילום: ניב אהרונסון)

להשרות במים עם סודה לשתיה את הכתבים בטוויטר

בטוויטר זה לא משנה אם אתה החמישי או החמישים. לא משנה מתי אתה אומר את זה, משנה מה אתה אומר על זה. קיבלתם מידע שסביר להניח שהשכנים קיבלו גם? רוצים להראות נוכחות בטוויטר? תנו לנו את הזווית שלכם

בין אם אתם מכורים לטוויטר ובין אם אתם מאלה שנכנסים מעת לעת רק כדי לראות על מה מדברים "כולם", את הסינריו הבא אתם בטח מכירים: זה מתחיל בעיתונאי חרוץ שמצייץ כותרת, והוא גם הראשון לגרוף את הפיברוטים והמינשונים. ואז זה מתחיל - כתב נוסף מצייץ את אותו הדבר, ועוד אחד את אותו הדבר במילים שונות, ואז שוב, ואז שוב, ואז שוב. ברגע אחד הפיד מתמלא באותה הודעה לעיתונות שכל הכתבים מדקלמים. הצורך לעשות לה קופי פייסט ברור: פעם הייתה במערכת ישיבת עורכים שבה הוחלט להגביר את הנוכחות בטוויטר. אבל שוה לזכור שאלו טבען של ישיבות מערכת - לקבוע נהלים שלא תמיד מתאימים, או צריכים להתאים, לכולם.

במילים אחרות: אם היינו רוצים לראות את אותה הודעה לעיתונות שוב ושוב היינו מרפרשים את ההומפייג' של "ישראל היום". מצטערים, אבל לצייץ באופן אוטומטי הודעות דובר זו לא מדיה חדשה - זו מדיה ישנה. בטוויטר זה לא משנה אם אתה החמישי או החמישים. לא משנה מתי אתה אומר את זה, משנה מה אתה אומר על זה. קיבלתם מידע שסביר להניח שהשכנים קיבלו גם? רוצים להראות נוכחות בטוויטר? תנו לנו את הזווית שלכם, את העקיצה הביקורתית, את ההצצה אל מאחורי הקלעים ואת מה שלא נמסר בהודעה. אל תציפו באותו מידע שכבר צף, כי בשביל פיד סחי יש לנו את פייסבוק.

לתת לאור השמש לחטא את נוני מוזס

סרטון פופולארי ברשת מציג שני דובי קואלה משחקים אחד עם שני, תחת הכותרת "לא תאמינו איך נשמע דוב קואלה". ובאמת לא תאמינו: היצורים החמודים האלה מוציאים מין קול צפצוף מאונפף ושובה לב. מה יקרה ביום שבו נוני מוזס יסכים לדבר בפרהסיה? האם נגלה שמאחורי הגבות הסתורות והפנים חמורות הסבר מסתתר צפצוף חמוד? אין לדעת, אנחנו מקווים שכן.

וברצינות: השתיקה של מוזס, שלא רק שאינו מתראיין או מופיע בציבור - הוא גם אינו משוחח עם עיתונאים שאינם עובדים בשבילו - היא אחד הדברים היציבים בתעשיית העיתונות הישראלית. כמעט כמו ההובלה של קשת, הכיס העמוק של אדלסון או ההבעות של יונית לוי. עם זאת, במקרה דנוני (משחק מילים שקשה היה לנו להמנע ממנו), יש סיבה טובה לאופטימיות: החומה הבצורה שבנה סביבו מוזס החלה בשנים האחרנות להיסדק, והמדור סלש קמפיין "אימפריית הרשע של נוני מוזס" אילץ אותו, גם אם באמצעות שליחים, להעביר מסרים לציבור הקוראים שלא מעל דפי העיתון.

פסח 2015 הגיע, נוני. אולי העת לשקול מייק אובר לתדמית הציבורית? להעביר הרצאה לסטודנטים לתקשורת, לכתוב ספר בכריכה רכה, אולי להשתתף ב"שבתרבות", אולי בשיחת נפש עם קובי מידן. אולפן וואלה ברנז'ה כבר ממורק, המונית עלינו.

מתדרך, בינתיים רק פוליטיקאים ובאנימציה. נוני מוזס (צילום מסך)

לנער את האבק מאבי ניר

קשת הלכה השנה צעד אחורה בכל הנוגע לליבה הטלוויזיונית בה הובילה בפער גדול - החדשנות והפרוגרמינג. אי אפשר לקחת ממנה את הקרדיט ביצירת נכסים טלוויזיוניים מניבים, אבל פייר, ממנה ציפינו השנה ליותר

מה לא נאמר על הזכיינית החזקה בישראל ועל האיש העומד בראשה ב-12 השנים האחרונות: שהוא האישיות המשפיעה בתרבות הישראלית, שהוא חשוב יותר משר החינוך, שהוא ריכוזי, גאון טלוויזיה, מושא להערצה ומודל לחיקוי. ועדיין, צריך להיות תייר מהמאדים כדי לא להבחין שמשהו לא טוב במיוחד עובר על קשת.

אולי זו ההשקעה העצומה (שהוכיחה את עצמה לא אחת) בזרוע KI (הזרוע הבינלאומית) שלה, ואולי זוהי עייפות החומר הכללית, אבל הזכיינית שניצחה, לא רק בטבלאות הרייטינג, אלא גם ובעיקר בקרב על דעת הקהל והמבקרים, היחידה שמצליחה להביא מדי שנה את בכירי תעשיית התקשורת העולמית לירושלים לכנס החדשנות השנתי שלה - לא ממש מצליחה לחדש, וזאת בלשון המעטה.

האבק, כך נראה, הצטבר קודם כל על המסך: זה התחיל ב"תדליקו" - האדפטציה הישראלית שביצעה לגרסה הבריטית אשר נכשלה כישלון חרוץ וירדה תוך שבוע וחצי מהאוויר, המשיך בעונה בינונית ל"הכוכב הבא" ונגמר ב"הצילו, אני לא יודע לבשל" וב"מאסטר שף VIP" שאף הן לא התרוממו לשיאי הצפייה אליהן הורגלו בזכיינית. בתוך כל אלו, הפריחה קשת לאוויר במהלך "צוק איתן" גם את "תוכנית קיציס" שלא הותירה זכר וכן תוכניות נוספות. כל אלו קיבלו משנה תוקף אל מול נסיקתה של המתחרה רשת עם עונה נצפית ביותר של "המירוץ למיליון" ועם ערוץ 10 המנסה (שוב) להמציא את עצמו מחדש.

אולם, נתוני הצפייה הם רק קצה הקרחון: קשת הלכה השנה צעד אחורה בכל הנוגע לליבה הטלוויזיונית בה הובילה בפער גדול - החדשנות והפרוגרמינג. מלבד שעשועון עם עופר שכטר ו"אמזונס" - שוב, מגה ריאליטי העשוי מחומרים משמרים של תוכניות קודמות - קשת ממשיכה לנסוע על אדי ההצלחה של עוגני רייטינג שנבנו לפני שנים. אז כן, "האח הגדול", "ארץ נהדרת" ו"מאסטר שף", יביאו, ככל הנראה, גם בעונותיהן הקרבות נתונים גבוהים. וכן, אי אפשר לקחת ממנה את הקרדיט ביצירת נכסים טלוויזיוניים מניבים, אבל פייר, ממנה ציפינו השנה ליותר.

האבק הצטבר קודם כל על המסך. אבי ניר (צילום: יח"צ)

לחבוט בניב רסקין עם מחבט שטיחים

בעוד קרן נויבך נותנת בראש בסוגיות חברתיות ברשת ב' ורזי ברקאי מספק – לצד הטרחנות הבלתי נמנעת – גם סקרנות וידענות פוליטית, במקרה של רסקין הוא מלווה את אירועי היום בלי שיהיה לך שמץ של מושג מה דעתו עליהם, מה מעצבן אותו ובעיקר מה לעזאזל מעניין אותו

ניב רסקין היה פעם עיתונאי אמיץ. הוא חשף את פרשת ההימורים בכדורסל הישראלי כחייל בגלי צה"ל ובהמשך את פרשת "שופטים באדום" שהוכיחה את עומק השחיתות בכדורגל העולמי. בגלגול ההוא שלו הביאו הסקופים של הצעיר המוכשר לאיומים על חייו. רק שכתב הספורט רצה כנראה דברים אחרים: כמו מרבית העיתונאים הישראלים, הוא ביקש להיות טאלנט. והצליח. רסקין כבש את משבצת שדרן הכדורסל המוביל בישראל, בסיוע הדעיכה של יורם ארבל, השתלט על הנישה של מגיש תוכנית הספורט הפרחחית "יציע העיתונות" ולא ויתר על הפנייה לאקטואליה, כשירש את רפי רשף ב"נכון להבוקר".

רסקין ניחן ביכולת כמעט זליגית להתאים את עצמו לכל מצב: ליד רון קופמן הוא התלהם, ליד צביקה שרף הוא התנמנם, ליד פיני גרשון הוא התפרע. הבעיה היא שכשרסקין מוביל תוכנית אקטואליה, היכולת שלו לזגזג בין סגנונות גורמת לו להיעלם. גם בעידן של רשף הייתה רצועת הבוקר היוקרתית של התחנה הצבאית מופת של צהבהבות וסנסציוניות, אלא שהמגיש הוותיק לפחות תיבל כל בוקר בתערובת הייחודית לו של יובש, ריחוק וכריזמה חמקמקה. כשרשף ריאיין פוליטיקאי, האמנת שהוא יודע על מה הוא מדבר. במקרה של רסקין, לא ברור מה המטען שמצדיק את המינוי היוקרתי. ההישגיות של התוכנית מתבטאת אך ורק בניסיון להשיג בכל מחיר את הריאיון עם בן המשפחה של גיבור היום, או סתם חבר מזדמן.

בעוד קרן נויבך נותנת בראש בסוגיות חברתיות ברשת ב' ורזי ברקאי מספק – לצד הטרחנות הבלתי נמנעת – גם סקרנות וידענות פוליטית, במקרה של רסקין הוא מלווה את אירועי היום בלי שיהיה לך שמץ של מושג מה דעתו עליהם, מה מעצבן אותו ובעיקר מה לעזאזל מעניין אותו. זה יכול היה להיתפס כמרענן בתקשורת מלאה במגישים נפוחים ודעתנים יתר על המידה, אבל במקרה של "נכון להבוקר" התוצאה פשוט משמימה. זו תוכנית שלא מייצרת במאזיניה רגש מכל סוג שהוא, ובוודאי שלא גורמת להם לחשוב. בין כל השינויים הדרמטיים של ירון דקל בגל"צ, מוזר שדווקא החוליה החלשה של התחנה לא זכתה לטיפול. מצד אחר, אולי למנהל שהלין לאחרונה שהעיתונות לא עשתה פולו אפ לסיפור מרעיש על הרצוג מעיתון האיכות "ישראל היום", דווקא נוח שהמגיש שלו לא מרגיז אף אחד.

התוצאה פשוט משמימה. ניב רסקין (צילום: ברני ארדוב)

לעשות רמונט לטיים אאוט תל אביב

בשביל שערים נוסח "עשר הגלידריות השוות", "25 הפיצריות השולטות", ו"מתנות החג ששווה לבחור", יש לנו את העלון החודשי של קניון רמת אביב. ושם יש את דפנה לוסטיג בחינם

משהו רע עובר בשנה האחרונה על מגזין טיים אאוט, שהלוגו שלו היה פעם הסמל הלא רשמי של העיר תל אביב. מעיתון שמקיף את כל מה שיש לעיר להציע, מסמן את הטרנדים הבאים שחובה להכיר ומתעד את החיים - גם אלו התת קרקעיים - בעיר ללא ההפסקה, הפך המגזין מבית יובל סיגלר לאסופה של רעיונות קריאטיביים לתוכן שיווקי המשובצים, פה ושם, באיזה אייטם היפסטרי או שניים. תודה באמת. בשביל שערים נוסח "עשר הגלידריות השוות", "25 הפיצריות השולטות", ו"מתנות החג ששווה לבחור", יש לנו את העלון החודשי של קניון רמת אביב. ושם יש את דפנה לוסטיג בחינם.

אז מה קרה? אולי זה אתר האינטרנט החדש שרק גורם לך לרצות לברוח ממנו, אולי זו עדי עוז שהנדידה שלה למגין "את" ייבשה את הרעיונות לכתבות מגזין איכותיות, אולי זה עוד כשלון של המעבר מנייר לפייסבוק ואולי זה אדם אחד אשם - איתי ולדמן, שהרחיב בשנים בהן שימש כעורך את מידת הנעליים של מה שהוקם כמדריך פנאי והפך בזכותו למניפסט עירוני גאה, ואולי זה זה כי ליובל סיגלר נולד ילד, ועכשיו פשוט יש לו בייבי אחר.

מה חסר לי כאן...עוד מסעדות! גליונות אקראיים מהחודש האחרון (סריקה)

ניקוי מושלם? לא תאמינו איזה פיתרון פשוט מצאנו. צפו:

"ממ"חים" הם קוראים לעצמם, מומחי מדיה חברתית. הם קוראים כך לעצמם כי עוד לא קמו המוסדות שיעניקו מומחיות אמיתית לניהול המדיות החברתיות, שהן בעצמן עדיין לא בטוחות במה הן מתמחות. בהפעלת ממשקי תקשורת בין אנשים? באיסוף מידע עליהם? ביצירת סדר יום מותאם אישית? אולי הממ"חים יודעים. מה שהם לא יודעים הם מנסים, כמו למשל, לדחוף לנו (סליחה, לקדם עבורנו) תוכן מטעם הבוס. הרבה פעמים הוא גוף תקשורת, הרבה פעמים הוא נלחם בשיניים על הבולטות בפיד. אם נוציא לרגע מהמגרש את מפעילי עמוד הפייסבוק של "הארץ" והחינוכית, בזירה הזו, רוב כלי התקשורת הישראליים עדיין מפסידים.

כמו בכל אזור עימות, גם המלחמה על הפיד יוצרת פשעי מלחמה שראוי לשים להם סוף. למשל, הקריאות הנואשות של "לא תאמינו מה קרה אחר כך" - הניסוח המגויר שהגיעה העת לזנוח ו"ביג לייק או שאתם לא אוהבים את המדינה" על צורותיו השונות. מומחה אמיתי למדיה חברתית צריך לדעת שפוסטים ששואלים שאלות שאין עליהן תשובה בכתבה הם מתכון להייד, ורק יגרמו לנו להוקיר רבה גדולה ויתר לאל ששלח אלינו את אמ;לק.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully