וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

פיתחו את השער

עיתונאים שמתפטרים או מפוטרים על רקע עקרוני צריכים לספק הסברים. אבנר הופשטיין עם הרהורים בעקבות הפוסט של אריאנה מלמד, שסימסה לעורך ynet שהיא מתפטרת אחרי שטור שלה על המחנה הציוני נפסל לפרסום

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
אין תמונה/מערכת וואלה!, צילום מסך

הזמנתי פעם עורך מצוין, שהוא גם חבר טוב, להרצאת אורח באחד המוסדות האקדמיים בהם אני מלמד. התלמידים שנאלצו לשרוד את כל עקרונות האתיקה שטחנתי להם לאורך סמסטר שלם ("אסור להמציא", "אסור לשרת אינטרסים זרים", "חשוב להעז" וכמובן – "אם לא עיצבנת אף אחד כנראה שלא עשית עבודה") ביקשו להבין מדוע אותו עורך התעקש להאבק במו"לים והסכים לשלם מחירים אישיים בשביל לא להפוך לסמרטוט הריצפה שלהם. "זה פשוט מאד", ענה אותו עורך בחיוך. "לא משלמים מספיק בעיתונות בשביל להיות זונה".

כמובן, זה נאמר בצחוק, אבל מאחורי הצחוק הזה מסתתרת אמת עגומה: לא רק שעיתונאים רבים מודים בדיעבד כי הסכימו לבצע מטלות המנוגדות למוסר, לאתיקה ולאמת במשך שנים, רובם מתוודים על כך מאוחר. מאד מאד מאוחר. רק אחרי שנוחי דנקנר נשאר עם המכנסיים למטה העזו כתבי "מעריב" להיפתח על התקופה האפלה שם; עיתונאי ישראל היום הסכימו לצעוד בסך לפוליגרף בגלל גחמה מסוכנת של עורך פרנואיד – ואיש מהם לא פצה פה כשאחד מחבריהם נזרק מכל המדרגות כאילו היה בוגד; וכתבי תקשורת מנסים כבר שנים לדובב עיתונאים מידיעות אחרונות לספר על "שיטות העבודה" של העיתון, לרוב ללא הצלחה מרובה.

זה מוזר כי עיתונאים אינם עם שתקן. יש לנו דעה על הכל, כידוע. אנחנו מנחשים מה חושב ראש הממשלה ומה מתכנן שר הבטחון עוד הרבה לפני שלהם יש מושג, ומרכיבים ממשלות הזויות במוחנו הקודח הרבה לפני שהתוצאות מגיעות מהקלפי; אנחנו מתיימרים לנהל את כל העולם ואישתו טוב יותר מבעלי התפקידים; ובעיקר בעיקר, אנחנו אף פעם לא טועים באמת – כפי שהוכח בבחירות האחרונות כמובן. גם כאשר המציאות חולפת על פנינו כמו אחת מאותן רכבות מהירות ביפן, אנחנו עדיין בטוחים שנדביק אותה בהבל הפה של המילה.

ערן טיפנברון. ירון ברנר,
סימסה לו שהיא מתפטרת. עורך ynet ערן טיפנברון/ירון ברנר
קצת מתחיל לשעמם לי מאידיאולוגיית הראש הקטן שגורסת כי עיתונאי הוא בסך הכל פועל זעיר במפעל שאינו יכול להפעיל שום חוש של אחריות ציבורית ומצפונית כנגד תופעות ממאירות בביתו הוא. עיתונות אינה מפעל ועיתונאים אינם פועלי יצור

אבל כל זה נעלם ונאלם דום ברגע שמדובר ב"פרנסה" שלנו. כמה פעמים שמעתם בשנים האחרונות את הטיעון "יש לו משפחה לפרנס" בכל פעם שתהינו למה עיתונאים שותקים לנוכח עוולות המו"לים שלהם ועריצות עורכיהם הבכירים? כמה מקרים כל אחד מאיתנו מכיר על התנהלות שערורייתית, מטורפת, הזויה ורודנית במערכות תקשורת בהם עבדו, וכמה פעמים באמת נחשפו הפרטים מלבד בשיחות פרטיות (שתמיד מסתיימות, כמובן, ב"אחי, אבל דיר בלאכ. אם משהו מזה יוצא החוצה...")? וכמה אירועי צנזורה פנימית אתם מכירים שלעולם לא ישזפו את אורה של השמש?

אולי משום כך ראיתי בפוסט של אריאנה מלמד פוטנציאל לנקודת מפנה דרמטית. מלמד, רגע אחרי הבחירות, בחרה לחלוק עם קוראיה בעמוד הפייסבוק שלה את הרקע לסיום עבודתה בקבוצת "ידיעות אחרונות", שניה אחרי שהניחה את המפתחות: ואז הגיעה היום בו הוכרזה הקמת המחנ"צ. מתקשרת לעורך. מציעה טור שכותרתו, "כל החסרונות של ציפי לבני וגם שני יתרונות". מסבירה. מחכה לאישור. אין אישור, אומר העורך. לא מתאים לנו. מה לא מתאים? הנושא הכי חם בעיתונות היום, תקבלו טור נשכני ומאתגר, אני כותבת הכי מהר בברנז'ה, שעה גג וזה אצלך. לא מתאים. אבל למה אני זועקה. לא יודע....עשר דקות אחר כך סימסתי לעורך הראשי שאני מתפטרת".

מדוע בחרה מלמד לפתוח את תיבת הפנדורה הזאת דווקא עכשיו? לא כל כך חשוב לי. העיקר שפתחה. יש משהו מזכך במחשבה על דיאלוג חופשי שבו עיתונאים מתייצבים מול המקלדת (או מול מצלמה) ומודים: "כך ניסו להזנות אותנו, כך שיתפנו פעולה, כך הוארו עינינו". ככל שיותר עיתונאים (במיוחד עיתונאים ותיקים ובכירים) יבחרו לחלוק עם הציבור תופעות של אינטימידציה, צנזורה עצמית והזניה עיתונאית, כך קיים סיכוי שיתרחשו שני תהליכים בהדרגה: 1. הלגיטימציה להשתקה ולהזניה עיתונאית תפחת, בגלל יחסי הציבור הגרועים שמקבל כלי תקשורת בוידויים דוגמת אלה של מלמד. 2. עיתונאים צעירים שרק נכנסים למקצוע ילמדו שהזמן והגיל אולי מביאים לנשירת שיער ולהידלדלות סידן – אבל לא לכריתה אוטומטית של הביצים.

אינני נאיבי לחשוב שמדובר בתהליך פשוט שיקח יום או אפילו שנתיים. אבל באופן אישי קצת מתחיל לשעמם לי מאידיאולוגיית הראש הקטן שגורסת כי עיתונאי הוא בסך הכל פועל זעיר במפעל שאינו יכול להפעיל שום חוש של אחריות ציבורית ומצפונית כנגד תופעות ממאירות בביתו הוא. עיתונות אינה מפעל ועיתונאים אינם פועלי יצור. הם מתיימרים להיות שומרי-סף עצמאיים המשפיעים על מדיניות, חושפים עוולות, ושומרים על האזרח הקטן מפני הממסד המאיים. לפיכך אין ביכולתם להצטמק לכדי כדור גומי קטן ואלסטי כשהעוולות מגיעות למקומות עבודתם ולהיעלם מתחת לספה. ואגב, אם כבר מדברים על מפעל: מה הייתם אומרים על פועל במחלבה שהיה מתעלם מהחדרה מכוונת של חומרים רעילים לחלב שאתם שותים, ולא טורח לדווח לאיש? הייתם מקבלים את הטיעון שהוא לא יכול להתלונן כי הוא "מפרנס ילדים"?

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully