"יש היום בגלי צה"ל יותר דם חדש מדם רע"

אחרי שנתיים של עבודה מאומצת השיקו השנה בגלי צה"ל את לוח השידורים החדש והעבירו את התחנה מתיחת פנים של ממש. אבל בשידור הציבורי כמו בשידור הציבורי, המהלך לא עבר בלי ביקורת מבית ומבחוץ - וזו יצאה מגבולות מדורי הברנז'ה והעיבה על ההתרגשות שבהתחדשות. "התהליכים הללו בעיצומם והם מאוד קשים, אתה רוצה שלא לפגוע באף אחד אבל עדיין לחולל את השינויים שאתה רוצה לעשות", אומרת מאיה להט-קרמן, מנהלת לוח התכניות של התחנה הצבאית בראיון ראשון מאז נכנסה לתפקיד. "לכך מתווסף הקושי של אותן כתבות שבאמת קשה לקרוא כי אתה אומר לעצמך 'כמה תכתבו על האנשים שהוצאנו ולא על האנשים שהכנסנו' – וזה מתסכל. אני שנתיים בתחנה, ורק על היוצאים מדברים".

היו פרסומים שהכעיסו אתכם במיוחד?

"היו פרסומים שאמרו שאני מורידה את קובי מידן - לא נכון. הוא ביקש לצאת והחזרתי אותו לאוניברסיטה המשודרת. ערן סבג, איזה גל היה סביב הפרסומים על עזיבה שלו - והנה הוא נשאר. האוניברסיטה המשודרת – בעמוד הראשון של 'הארץ' נכתב שזה מבוטל והנה היא חזרה. עכשיו לך תסביר שאין לך אחות, מה, אני אגיב עכשיו לעמוד הראשון ב'הארץ' שאנחנו רק בתהליך פיתוח? זה לא מעניין אותם. אז אנחנו תמיד במגננה, תוך כדי שאנחנו קורעים את התחת לעשות דברים יותר טובים. הייתם באמת רוצים שגוף תקשורת ציבורי יקפא על השמרים? באמת? כי הוא ימות בסוף, ויצטרכו להמציא חוק כדי להחיות אותו מחדש".

כלומר את אומרת 'אנחנו לא נהיה רשות השידור'?

"ברור שלא! כל עוד יש אנשים שאכפת להם להגיד את המשפט הזה – המצב מעולה. מה יהיה ביום שאנשים יגידו שעם המשכורות בגל"צ הם מעדיפים להיות במקומות אחרים? לטלי ליפקין שחק חסרות הצעות עבודה? ספי עובדיה לא מקבל פניות מחברות החדשות? כל עוד יש אנשים שאכפת להם מהשידור הציבורי יש לו סיכוי, ובינתיים - יש פה אנשים שזה בוער להם בעצמות".

רענון של לוח השידורים לטובת הצערה של קהל מאזיני התחנה היה אחד האלמנטים המרכזיים שהציג מפקד גלי צה"ל, ירון דקל, בפני הוועדה שבחרה אותו לתפקיד. את להט-קרמן הוא שלף לשם כך מהסקטור הפרטי. היא שירתה כחיילת בתחנה, ובשנים מאז הספיקה לעבור בקשת, רשת, בידיעות אחרונות ובקבוצת RGE. "המקום האחרון שבאתי ממנו היה סטארט-אפ בשדרות רוטשילד שבו קפסולת הקפה הנכונה הייתה מחכה לי", היא עונה לשאלה על המעבר. "לבוא לפה, לגלי צה"ל, זו הייתה חתיכת החלטה. אבל אם אמשיך להגיד לסטודנטים שלי שתקשורת ציבורית זה חשוב, ואז כשמציעים לי הצעה כזו אני אפסול אותה כי לא משלמים לי מספיק, או כי הבניין מט ליפול – אז מה עשיתי בזה? אם אני באה לכאן מראש בידיעה על מה וויתרתי, אז מה שאני מרוויחה זו תחושה גם של עשייה וגם של משמעות".

מה ההבדל העיקרי שאת מרגישה על בשרך?

"התקציבים זה החלק המשמעותי. גוף ציבורי, כיוון שהוא מתנהל באופן שבו לאנשים יש קביעות, בדומה לאקדמיה או בתי החולים ציבוריים, אז יש לך את האנשים הוותיקים שיש להם המון ניסיון ופחות אנרגיות ושיותר מורכב לגעת בהם. אם אתה חכם, אתה אומר לעצמך 'האדם הזה רכש ידע ושווה לי שהוא יישאר איתי, גם אם הוא לא רץ במדרגות כמו חייל צעיר".

תני לי הצצה לסקרים הפנימיים ולקבוצות המיקוד שלכם. מה עלה מהם?

"הדבר העיקרי שעלה הוא הגיל של המאזינים, שהוא ארבעים פלוס, בעוד אנחנו רוצים להיות אצל הצעירים בשלושים פלוס. דבר נוסף שעלה הוא יותר מאזינים גברים מנשים - אבל לא במובהק. כשאני מדברת עם אנשים צעירים אני רואה שיש יותר מודעות לגלגלצ ופחות לגלי צה"ל. מהרגע שהם מתחילים להתחבר לחיים של עצמם – או שהם חזרו מטיול, או שהחברה הופכת להיות אישה, הדירה השכורה הופכת למשכנתא, מהרגע שהם נאחזים בחיים – אז אני מתחילה להיות רלוונטית להם. אם עכשיו אני רלוונטית למרחב של בני ארבעים, אני רוצה לרדת בעשר שנים".

כלומר סוגיית 'הצערת התחנה' היא אכן מה שהובילה אתכם בכל השינויים?

"זה משהו שירון מאוד רצה אותו. לא כסוג של קפריזה, אלא כי אנחנו קוראים את תוצאות ה-TGI. אפשר להגיד על המדד הזה הרבה דברים בהם הוא כושל, אבל כן רואים בו מגמות".

ומה הן?

"שהקהל הכי מבוגר הוא ברשת ב', אצלנו יש קהל קצת יותר צעיר מרשת ב', ויש קהל שלם שעוד לא תפסתי. לילדים בני ה-18 זה עוד לא רלוונטי מי שר הבריאות כרגע. אבל לבני השלושים, איזו מפלגה תיקח את תיק הבריאות ומה יציעו להם כשהם יהיו בהריון זה נהיה מאוד רלוונטי, ושם אני נכנסת לחיים שלהם מבחינתי".

בעיניים בורקות, בגאווה של אמא, להט-קרמן מונה את השינויים בתחנה עליהם היא חתומה - משתדלת לא לפספס אף שם חדש, אף פינה אף רצועה. בחלק מהייבואים היא גאה במיוחד, על חלק ניכר שהם על תנאי. "תהליך הפיתוח נמשך כל הזמן", היא אומרת. "אנחנו לא קופאים על השמרים ומסתכלים כל הזמן לכל הכיוונים".

כוחן של התחנות האזוריות הולך ועולה. מה ממה שיש אצלהן היית רוצה לראות בגל"צ?

"אני אגיד לך הפוך - מה לא יקרה. ז'אנר הטראש-טוק לא יהיה לעולם בגלי צה"ל, יש טראש-טוק בתחנת האזוריות שאני חושבת שאפילו הם לא צריכים להביא. אני חושבת שאני לא אעבור את הקו בין עיסוק בנושא מסוים לבין ייעוץ, אני אשאר בדיון העיתונאי בנושא. אם מיכל דליות למשל, שהיא אדם ראוי, הייתה באה אלי – הייתי עושה איתה משהו שונה. אצלי לא יהיו דפנה לוסטיג ואסי עזר. כלומר, אם הם היו אצלי, פורמט התכנית שלהם היה שונה, הוא היה יותר גלי צה"ל".

ובכל זאת, כן ניסיתם לגייס שמות מוכרים – בהצלחה מוגבלת.

"פעם כשמולי שפירא היה עורך את 'ציפורי לילה' היו עומדים אצלנו בתור כל היאיר לפידים ומתחננים לשעת שידור בהתנדבות. היום מי יעמוד אצלי לשדר בהתנדבות? כשאני מחפשת מגישים לתכנית אורח בחגים אני שומעת 'ברדיו תל אביב משלמים לי על זה אלף שקל', בזמן שלי אין אפילו כסף למונית לשלוח לו".

אז איך מתמודדים עם הנחיתות התקציבית מולן?

"כשאני פונה לאדם שהוא ראוי בעיני ומוכר ציבורית ואני משכנעת אותו לבוא, הוא מבחינתי עשה את אותה החלטה שאני עשיתי כשעזבתי את שדרות רוטשילד. הוא בא כי חשוב לו. יש משהו בגלי צה"ל שאנשים מאוד אוהבים. אברי גלעד למשל, כשהוא יצא מ'המילה האחרונה' יכול היה להגיד 'אני מרוויח מצוין בערוץ 20 וברשת, אני הולך'. כשהצענו לו את התכנית הנוכחית היא נקראה בשם עבודה 'אבא אברי' והוא נדלק. הוא אדם שמתחת לציניות וסרקזם באמת אכפת לו. יש לו ילדה חיילת ועוד שני ילדות קטנות, אנשים פונים אליו בהמונים והוא קולט שאנשים לא רק מאזינים לו אלא גם מקשיבים לו".

אז מבחינתו של אברי גלעד, תכנית חדשה הייתה פיצוי הולם?

"הוא לא שיחק איתנו משחקים, ייאמר לזכותו. הוא אמר 'מתאים לי'. העורכת שלו זו אשתו נעמה שוחט וזו הייתה בקשה שלו והיא עורכת מצוינת, הם עובדים כמו זוג והרבה נושאים עולים מהחיים שלהם. זה לא היה תנאי, אבל הוא ביקש. גם ג'קי לוי ביום רביעי זו פנינה של ממש. טלי ליפקין שחק היא זכייה מבחינתי, היא מכירה את כל הצבא אבל עם מוח של עיתונאית ואני יודעת שהיא לא דובר צה"ל. אם הממשק שלי עם הצבא הוא טלי ליפקין שחק אז מה אני צריכה יותר מזה".

אגב צה"ל, אתם צריכים לתת דין וחשבון לצבא, כמו"ל, על לוח השידורים?

"צה"ל לא מבקש זמן אוויר אבל אני נותנת. הם לא יושבים לנו על הזנב והם סומכים עלינו ומאוד גאים בדברים שאנחנו עושים. למשל "שישים שניות" - הפכנו את זה ל'דקה ישראלית' ואחד הימים תמיד יוקדש לצה"ל. הם יודעים שמערכת התכניות היא דבר אחד, אבל אם במערכת החדשות יהיה משהו שצריך לטפל בו – היא תטפל בו, והם אפילו אמרו לנו בביקורים פנימיים שהם לא מצפים למשהו אחר. היו לי הרבה מו"לים, וצה"ל הוא מו"ל טוב. במובן הזה הערכים שלנו מאוד משותפים – אנושיות, הגינות, ישראליות וציונות".

בפגישה הראשונה שלך עם ירון דקל, איזה חזון הוא הציג בפנייך?

"הוא ישב מולי ואמר 'אני יודע שזה יהיה קשה מבחינה אישית, אבל בואי נזרים חמצן לתחנה'. הניצוץ שלו הדביק אותי, הראש בעננים והרגליים על הקרקע. אני לא אגיד שאנחנו מסכימים על הכל, אבל כשאתה רואה מישהו שבא בשביל החזון אתה מאמין שמשהו הולך לקרות. זו הייתה התחושה שלי כאשר ירון ישב מולי. תחושה של 'וואלה, הולך לזוז פה משהו משמעותי ואני לא מתכוונת לפספס את זה".

ירון בתפקיד שלוש שנים בדיוק, הרבה מהמהלכים שיזם רק עכשיו יצאו אל הפועל. יכול להיות שבעוד שנה ייכנס מפקד חדש ותתחילו את הכל מהתחלה?

"זו שאלה מצוינת, ואני לא יודעת. החזון של ירון מאוד עוצמתי ולקחת את הגלגל אחורה יהיה יותר קשה. יש היום בתחנה הרבה דם חדש, יותר דם חדש מדם רע אם יורשה לי. אתה רואה במדרגות לא גרירת רגליים אלא ריצות באנרגיה. לקחת את זה אחורה – אני לא מאמינה שמישהו ייקח. וצריך ביצים לזה. ירון ידע שהוא זורע זרעים שינבטו לקראת העזיבה שלו או אחריה".

השינויים לוו בהמון ביקורת אישית כלפיו. את חושבת שהתקשורת עשתה לו עוול?

"התשובה היא כן. יש לי הרבה פעמים תחושה שזה כמו להיות מאמן שבונה קבוצת כדורגל מאפס. נורא קל להיות הפרשן מבית, או זה שלא נתנו לו לאמן את הקבוצה והוא נורא זועם, או זה שהיה פעם שחקן ועכשיו הוא שחקן עבר. הבנאדם על המגרש, גם מזיע, גם סופג שריקות מהאוהדים – אבל הוא בונה קבוצה. הוא באמת עושה דברים שלא עשו אף פעם. אז כל אלה שיצאו החוצה בגלל המהלך – ברור שהם יכעסו, זה אנושי".