המעבר של פרי הוא לא סכין בגב הצופים, אלא בחזה

הקפדתי עד היום שלא לתקוף עיתונאים אחרים. אין שום סיבה לקניבליזם בענף הרעוע כשרשימת הנבלים המצריכה טיפול ארוכה גם כך. המעבר של נדב פרי מערוץ 10 לשירותו של יצחק תשובה מראה שהגיע הזמן להיפרד מעיקרון זה.

אבל בעצם למה המעבר הזה כל כך מקומם? מבחינת חוסר-שקיפות פרי לא סיקר את הגז. הוא אפילו לא נבחר ציבור - אז מדוע תחושת הבגידה הזו בגרון?

כנראה כי המעבר הזה מסמל את מה שאני הכי חושש ממנו: שבסוף אין דבר כזה שליחות אמתית, טהורה. שבסוף הכל עניין של זמן ומחיר. זה רעיון אפל שעד לפני שנה סירבתי להכיר בו. האמנתי במצב ההפוך: שברגע האמת, העקרונות ינצחו את הממון וטובת הכלל תביס את האינטרסים צרים.

חציית הקווים של נדב פרי תקעה אתמול את המסמר האחרון בפנטזיה הזו.

הבעיה היא לא בז'אנר - זכותו לעבור לשירותו של כל טייקון ואוליגרך שירצה, וכל עוד לא סייע להם בחשאי ככתב, זו גם זכותו המוסרית לעשות לביתו (ומעכשיו- לאחוזתו). לא, הבעיה נעוצה בכך שתשובה איננו עוד טייקון אלא ה-טייקון. ברגעים אלו ממש מתחולל קרב אדירים מתחת ומעל לפני הקרקע לביסוס אחיזת החנק שלו בגרונה של המדינה. לקראת רגע ההכרעה, קשריו המסועפים עם השלטון הולכים ומצטופפים. לכן תזמון עזיבתו של פרי - בשיאו של משבר הגז - שתשובה נמצא בליבו - הוא כל כך בלתי ייאמן.

מדובר בדילמה הכלכלית כבדת המשקל בהיסטוריה של מדינת ישראל - ומכאן, גם הפוליטית. דילמה שקורעת את המערכת מבפנים, שמביאה בכירי מערכת להתפטר, שמביאה שרים טריים שרכבו על הטיקט של מאבק בטייקונים להכריז על עצמם כנבצרים, שחושפת כי מקבלי החלטות הפכו למיליונרים בזכות מניות שהם מחזיקים בסתר בענף. בקצרה - המערכת בנקודת רתיחה, ותשובה הוא האיש עם היד על וסת הטמפרטורה.

העמדת מחסן התחמושת של פרי, הבקי ברזי המערכת התקשורתית והפוליטית ואין כמעט ח"כ, פקיד בכיר או שר שמספרו אינו שמור בנייד שלהם - למען 'דלק' רק תגביר את החום בסיר לחץ הזה, ונחשו מי ייפגע במידה ויתפוצץ?

לכן המעבר הוא לא סכין בגב הצופים, אלא סכין בחזה. הלוואי והייתי מגזים, אך אני רואה את שאר העיתונאים במסדרון הכתבים במשכן כסוג של משרתי ציבור לא פחות ממסוקריהם. רבים מתוכם פיתחו חוש צדק ואחריות מחודד במיוחד, כיאה לנחוץ מכלבי שמירה.

לא אתמם, עיתונות היא מקצוע מורכב ולא מתגמל. אחד הכתבים ציין אתמול ובצדק כי 'עם מלחמה בטייקונים לא משלמים במכולת'. אחרי הפרסום, אף הציפו למעלה מעשרה עיתונאים (מכל התחומים) את לשכתו של תשובה בבירורים האם זקוקים שמה לתגבורת.

אבל פרי היה חבר בליגת העל. כבכיר באחד מכלי התקשורת העצמאיים האחרונים - הצופים קיבלו אותו מדי ערב כמתווך מציאות גם אובייקטיבי וגם אמין. ולנגד עיניהם היוצרות התהפכו בבת אחת: הצלחתו של פרי מהיום והלאה הינה ההפסד הישיר שלנו. ככל שהמעסיק החדש של פרי יתעשר, הכיס שלהם יתרוקן. זה גם לא משנה בכלל אם תשובה הוא 'טוב' או 'רע' - אנו חיים בעולם של דימויים בו רבים מאמינים כי תשובה משול ללקס לות'ר. כיצד אפשר לעכל את העובדה שגם קלארק קנט עובר מה'דיילי פלנט' ל'לקסקורפ' - תאגיד של הארכי-נבל המצויר?

לא נותר בקיבה הציבורית מקום למהלכים ציניים כל כך. למעלה מכך - נדמה כי גם עלינו שלב: מסע הרכישות של תשובה התרחב מקניית משני המציאות למתווכי המציאות. המהלך הזה מבריק פעמיים - פרט לרכישת ארגז הכלים של הכתב הבכיר, הוא הרוויח סנוקרת נוספת שרק מגבירה את קהות החושים הציבורית.

ומשהו אחרון: פרי ידע טוב מאוד איזו תגובה תעורר עריקתו - אך מהדרך בה עשה זאת נראה כי לא היה לו אכפת. כלומר, הבושה לא שיחקה תפקיד בקבלת החלטה. לדבר על אובדן הבושה זה קלישאה, אבל לעתים נדמה שהיא המבצר האחרון בשמירה על אמות מוסר ציבוריות. כאשר ברור יותר ויותר שהשאלה היא לא האם כולנו יצאנים אלא מה המחיר שלנו, כאשר כסף מאפיל אפילו על אהבת הציבור - הדלק העיקרי של העיתונאי, איזה קלף נותר לנטולי הממון?