בית משפט השלום בירושלים קבע שלשום (שלישי) כי עיתון "ידיעות אחרונות" ישלם פיצויים בסכום של 200 אלף שקלים, לתובעת שטוענת כי זוהתה כמי שקיימה יחסי מין בהסכמה עם ניסו שחם, על אף שהדברים שיוחסו לה לא היו.
התביעה הוגשה בעקבות כתבת תחקיר של עיתון "ידיעות אחרונות" בפברואר 2012 ובה יוחסו למפקד מחוז ירושלים ניסו שחם, מספר עבירות של תקיפה מינית של קצינות ושוטרות. בין היתר צוין בכתבה כי הקצינה ממחוז ירושלים קיימה עם ניצב שחם יחסי מין בהסכמה. האות הראשונה של שמה הופיעה בכתבה. התובעת טענה כי מדובר בשקר וכי חלק זה התייחס אליה. בנוסף טענה כי הייתה במועדים הרלבנטיים לכתבה, ועודנה גם היום, קצינה במשטרת ישראל והיא שירתה ומשרתת במחוז ירושלים.
ניסו שחם היה מפקד מחוז ירושלים, בדרגת ניצב, ועם סיום תפקידו פנו קצינות ושוטרות למח"ש וטענו כי תקף אותן מינית. יש לציין כי בעקבות תלונות אלו התנהלה חקירה במח"ש, וכיום מתנהל משפטו בבית משפט השלום בתל אביב.
בטרם פרסום הכתבה, פנה הכתב ירון דורון לתובעת וביקש לקבל את תגובתה למעשים המיוחסים לה. התובעת, בהיותה כפופה לכללים החלים על שוטרים, הבהירה לו כי אין היא יכולה להשיב באופן ישיר לעיתונאי, והפנתה אותו לדובר המשטרה. דובר המשטרה אמר לדורון כי אין בסיס לטענה שמיוחסת לתובעת, כפי שאמר זאת לעיתונאים נוספים, אולם בידיעות, כך לפי בית המשפט, החליטו בכל זאת לכלול את הדברים בכתבה. עיתונאים נוספים שפנו לדובר, ונאמר גם להם כי התובעת לא קיימה יחסים עם מר שחם, לא פרסמו דבר הנוגע לתובעת.
בעיתון "ידיעות אחרונות" טענו כי התובעת לא זוהתה בשמה, אולם היא טענה כי עצם אזכור האות הראשונה בשמה והיותה קצינה בירושלים, הספיקו על מנת לזהותה, שכן יש רק שתי קצינות בירושלים ששמן מתחיל באותה האות. כמו כן טענו בידיעות במהלך המשפט כי הפרסום לא היה על ידם שכן הדברים המיוחסים לתובעת היו ידועים לכל. ואף הזכירו כי אל התובעת פנו עיתונאים נוספים, דבר המעיד על כך שגם הם ידעו על הרומן, זאת עוד לפני הפרסום בעיתון. עוד טענו בידיעות, והתברר כנכון, כי בין שחם לתובעת היו מאות שיחות במהלך השנים, ולאחר מועד פרסום הכתבה היא אף זומנה לחקירה, אולם "אין בשיחות אלו כדי לבסס את האמור בכתבה ולפיו התובעת ניהלה רומן עם שחם".
"טוב היה אילו טענה זו לא הייתה מועלית כלל", כתבה שופטת בית המשפט בירושלים, דורית פיינשטיין. "כל פרסום, בין אם הוא ראשון ובין אם הוא אחרון, הינו פרסום, וחלים עליו דיני לשון הרע. אין להשוות לטעמי בין רכילות שבעל פה, לפרסום בעיתון ותיק, ונפוץ, שחזקה עליו כי הוא פועל עם ייעוץ משפטי צמוד. אוסיף ואומר כי כאשר אדם קורא דבר בעיתון, הוא מניח שהפרסום מבוסס על יותר משמועות ורכילויות, ונראה כי מטעם זה נמנעו כל הכתבים האחרים מפרסום ולו רמיזה בעניינה של התובעת".
השופטת פיינשטיין קבעה כי אכן מדובר בלשון הרע ופסקה בנוסף לפיצויים בסכום של 200 אלף שקלים, גם הוצאות משפט.
עורך דינה של התובעת אשר אוחיון אמר לאחר ההחלטה: "למרות שמדובר בסכום גבוה יחסית נעשה עם ידיעות חסד גדול מכיוון שהם פעלו בצורה חריגה ולא מקובלת. כל העיתונאים קיבלו את אותה רכילות ספקולטיבית, כולם פנו לדובר וקיבלו הבהרה. איש לא פרסם למעט ידיעות שתאוות הפרסום העבירה אותם על דעתם".
ב"ידיעות אחרונות" סרבו להגיב. עו"ד טלי ליבליך, ממשרד עורכי הדין ליבליך-מוזר, שייצגה את העיתון מסרה כי הנושא תם ולא נשלם מבחינת הנתבעים ובכוונתה להגיש ערעור.