לפני שנים יצא לי להתנהל מול מירי רגב היא כראש מדור בדובר צהל ואני ככתב בשבעה ימים שעבד על תחקיר רגיש, שקשור בפרשה צבאית ישנה. רגב, צריך להודות, התנהלה במקצועיות רבה, ענתה לשאלות ולבקשות (כולל חשיפת תיקים) בצורה מסודרת ויעילה וגם סגנון הדיבור שלה היה בלתי-בהמי בעליל. למה "צריך להודות"? תיכף נגיע לזה.
אחרי שהסתיימה העבודה על הכתבה יצא לרגב ולי לקשקש קצת בטלפון. היתה שיחה לא מחייבת שבמסגרתה רגב שאלה אותי איפה שירתתי בצבא. "בצנחנים", עניתי. רגב, שכנראה קיוותה לשמוע "במחנה" או "חיל החנונים והחנוונים" השמיע קריאת התפעלות מיותרת והוסיפה: "אה, אז אתה פטריוט!". איכשהו הסייפא של השיחה הזאת נשארה עימי שנים ארוכות מאז, ומהדהדת לי בראש בכל פעם שרגב מתקדמת עוד שלב במעלה המנהיגות הישראלית, מותירה אחריה הרבה אנשים שמגרדים את הפדחת. היום אני מבין טוב יותר למה רגב התכוונה ואיך מתחלק העולם אצלה למעלה בקבסה. זוהי הדיכוטומיה הליכודית החדשה, שיותר מכל היא מעוררת רחמים: גלצניקים = שמאלנים, ג'ובניקים = חננות, חי"רניקים = פטריוטים וכן הלאה.
"פופוליזם בשיווק מהיר"
לא מדובר בהכרח בגזענות או ברישעות, יותר בחוסר יכולת להפריד בין קמפיינים נבובים ל"חיים עצמם". רגב בונה לעצמה פלטפורמות חד-מימדיות של בני אדם כדי שיהיה לה קל יותר להתמודד איתם כפוליטיקאים שאפתנית שצריכה כל הזמן להתקדם במעלה ההר. תבניות סטריאוטיפיות הן אמצעי המסייע לרגבים ובהצלחה פחותה יותר לישראל כצים (שמקטלג אנשים שרוצים תחבורה בשבת כשמאלנים) או האורן חזנים (שמדבר על "ישראל מול ישמעאל") - לשחות במציאות הישראלית המורכבת עד בלתי-נסבלת. מה שעמיתתי טל שניידר כינתה בצדק כ"פופוליזם בשיווק מהיר". לכן, אם העיתונאי העומד מולה הוא חננה מנוזל עם משאף מ"במחנה" שבסך הכל שונא את הארץ שלו ומת שהערבים יכבשו אותה אז הרבה יותר קל להבין למה הוא עושה תחקירים על צהל, ולכן הרבה יותר פשוט לבטל אותם א-פריורי. ואם שחקן תיאטרון הוא שחקן תיאטרון, הוא כנראה חובב ערבים יותר מיהודים.
אלא שתהיה זאת טעות חמורה לבטל את עולמה הצר-כנמלה של התרבותניקית-החדשה רגב במחמאות כמו "מטומטמת", "בהמה" או "הבלה" כפי שכמה מחבריי מתעקשים לכנות אותה בפייסבוק ובשיחות פרטיות. למעשה, רגב היא אישה חכמה מאד ומתוחכמת להפליא. היא אחת מטקטקניות המדיה המזהירות שניראו בפוליטיקה הישראלית, ואולי הקמפיינרית היעילה ביותר שיש, גם בין מערכות בחירות. עם השקפת העולם הבינארית שאימצה לעצמה (כאמור, כטקטיקה) היא מסובבת את העיתונות הישראלית על האצבע הקטנה כבר כמה שנים, ואותה עיתונות ששוטמת אותך כל כך, היא גם זו שהפכה אותה לגיבורה לאומית.
לא בכל פעם שהיא אומרת "קפוצי תחת" צריך לקפוץ-תחת
צאו וחישבו מה נחרט בזכרונכם מהופעותיה של רגב עד היום בתקשורת. אצלי זה בעיקר: "כפיים", "זיארה מקבולה" (אמירת ברכה דרוזית כלשהי שהיא חזרה עליה כמנטרה באחת הכתבות), "אנחנו באנו לשלוט", "קיבלנו שלושים מנדטים ואתם עשרים" וכמובן מעכשיו גם "כפויי טובה וקפוצי תחת". נוסיף לזה הופעה משעשעת ב"מצב האומה", חיקוי מצוין בארץ נהדרת, ביקור בכותל אחרי שזכתה במקום גבוה בפריימריז, והצהרות חוזרות ונשנות על כך שהיא משטחת-גאה על קברי צדיקים ומנשקת מזוזות מקצועית. מה קיבלנו? אישה שיודעת לתפלל את התקשורת כך שזו תסקר כל פיפס שלה.
אם רגב היא השרה פיילין שלנו (וחבר המושבעים עדיין דן בסוגיה) אז ראוי לזכור כיצד התקשורת האמריקאית ברובה קיבלה את פיילין אל החיים הציבוריים הלאומיים. בתחילה בגישה רגבית (כל בדיחה שודרה בלופ, כל אמירה נבחנה בזכוכית מגדלת) אבל מהר מאד העיתונאים שם התעשתו. הם הפסיקו להתייחס אל פיילין בתור הילבילי מטומטמת והתחילו לקחת אותה ברצינות, ולפחד ממנה באמת. זה היה הרגע שהם חשפו שהיא לא תמיד אומרת אמת, ושעמדותיה בענייני בטחון מבהילות. זה היה גם השלב שדרשו ממנה תשובות אמת. הם ניתחו את פיילין לא ממקום של התנשאות אלא דווקא ממקום של חרדה: הנה אישה חשובה שיודעת להחזיק קהל וחורכת את המסך. אבל איזו מין נשיאה היא תהיה אם חלילה מקיין יבחר ויחטוף התקף לב שיותיר את הבית הלבן בידי סגניתו? אלוהים ישמור עלינו. לא בגלל שהיא "בהמה" אלא בגלל שהיא לא מתאימה.
רגב הבינה כבר מזמן שהתקשורת הישראלית היא פודל משולהב. כל מה שנותר הוא לנפנף בעצם מול פרצופו והוא כבר יניע את הלשון מצד לצד בהתלהבות. בכל פעם שעיתונאי קורא לה (או רומז שהיא) "טמבלית", "חשוכה", "בהמה", "טיפשה" היא יודעת שתקבל קולות נוספים מאותם אוכלוסיות שחשות שהעיתונאים שהם בסך הכל עדה קונפורמיסטית שמבטלת כל מה שנשמע או נראה אחרת ממנה.
לכן אני ממליץ, בתור התחלה, לקחת את רגב ברצינות. להתווכח איתה, לכעוס עליה, להתנגד אבל כמו שמתייחסים ליריב אמיתי, לא לבובה של באבא סאלי שחדרה לכנסת בזכות חבורה של באבונים. וכאן אני חוזר לטענה שלי מהתחלת המאמר הזה, והיא שרגב היא אישה מוכשרת ומתוחכמת מאד, פושרית חרוצה מחד וצינית גדולה מאידך. היתרון הגדול שלה הוא גם חסרונה הגדול: אין לה שום גבולות. לכן הבחירה שלה לריב עם שמאלנים כדי לקושש אהדה בציבור שלה היא בחירה מניפולטיבית שלה, בחירה שאנחנו, העיתונאים, לא חייבים לרקוד לחלילה. לא בכל פעם שהיא אומרת "קפוצי תחת" צריך לקפוץ-תחת, לפתוח עם זה מהדורות ולהשתולל כאילו העולם נחרב. לא בכל פעם שהיא מדברת נגד מימון של סרט, צריך להפוך אותה לגיבורה של מחנה שלם.