עקוב אחר שינויים בני זמננו

במדור דעות בעיתון "הארץ" הופיע אתמול מאמר מרתק של בועז כהן, שדרן רדיו ומרצה לאמנות בת זמננו. כהן פרש במאמרו את התפיסה ששרת התרבות מירי רגב לא המציאה דבר. מלחמות תרבות היו לפניה וגם אחריה יהיו. בסבלנות רבה, הוא הביא דוגמאות מימיה הראשונים של המדינה ועד היום. אלא שכהן, שהפגין בקיאות בהיסטוריה של התרבות הישראלית, כנראה בקיא פחות בעבר הפחות רחוק, כמו למשל, מה פורסם ב"העין השביעית", רק לפני פחות משבועיים. ב-17 ביוני, פרסם רפי מן מאמר שבו הסביר שמלחמות תרבות היו כאן הרבה לפני מירי רגב, וגם אחריה הם, כנראה, יישארו. נשמע דומה? חכו עד שתקראו את הטקסט.

כבר בפסקה השנייה, מביא כהן את הציטוט של הסופר והמשורר חיים גורי בדיון של המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות ב–1960. בדיוק אותו ציטוט שסגר את מאמרו של מן. אתם מוזמנים למצוא הבדלים.

מיד אחרי הציטוט של גורי, מציין כהן כי "היחסים בין סופרים ואמנים בכלל לבין השלטון בישראל היו רוויי מאבקים ומריבות עוד לפני שנולדה שרת התרבות מירי רגב", ומביא לדוגמה את סיפורו של נתן שחם "שבעה מהם", שעל פיו נעשתה הצגה שנתקלה בדרישות הצנזורה לחתוך את הסוף. דוגמה זהה לזו שהביא מן במאמרו.

"קצת קודם, ב–1958, הוסר 'ימי ציקלג' של ס. יזהר מרשימת המועמדים לפרס ביאליק לספרות, בטענה שהספר 'מערטל את לוחמי תש"ח מכל זיקה חיובית לעם ולמדינה'", ממשיך כהן. גם מן מתייחס לספר, ומציין: "ב-1958 היה ספרו 'ימי ציקלג' למועמד המוביל לפרס ביאליק לספרות, אבל סופרים מן הדור הקודם מנעו זאת בטענה כי הוא מערטל את לוחמי תש"ח 'מכל זיקה חיובית לעם ולמדינה'".

ויש לכהן דוגמאות נוספות: "ולא רק ספרים. ב–1960 נתקל הסרט 'חולות לוהטים' בעוינות הממסד. יובל אליצור, מבקר ב'מעריב', כתב: 'לא עוד גיבורים אידיאליסטים (ומשעממים) המוכנים למות כל רגע למען המולדת', אלא 'צעירים ישראלים המבלים זמנם במסבאות, המוכנים 'לגנוב' את הגבול ולהגיע לסלע האדום כדי לגנוב מגילות גנוזות, הרוצחים בדואי בלתי מזוין, ואף הורגים זה את זה במדבר". הסרט אמנם הוקרן אבל ספג התקפות ממנהיגי המדינה, ובראשם דוד בן גוריון, שטען שהסרט 'מחלל שם הנופלים'". ואיך מופיעה ההתייחסות ל"חולות לוהטים" במאמרו של מן? אתם מוזמנים להשוות.

כך כותב מן: "ב-1960, כשפרצה המחלוקת על 'חולות לוהטים', לא היה מדובר ביצירה אמנותית, אלא בתרבות פופולרית. 'לא עוד עלילה 'ציונית' מתקתקה', תיאר את הסרט כתב 'מעריב' יובל אליצור, 'לא עוד גיבורים אידיאליסטים (ומשעממים) המוכנים למות כל רגע למען המולדת; לא עוד דיאלוג המזכיר את מלות 'התקווה'. הפעם נראה על הבד צעירים ישראלים המבלים זמנם במסבאות, המוכנים 'לגנוב' את הגבול ולהגיע ל'סלע' (רמז שקוף לסלע האדום) כדי לגנוב מגילות גנוזות, הרוצחים בדואי בלתי מזוין, ואף הורגים זה את זה במדבר".

ויש לכהן עוד: "במארס 1969 נבחרה גולדה מאיר לראשות הממשלה. אותה ממשלה שאילצה את תיאטרון הקאמרי להוריד את 'מלכת אמבטיה' של חנוך לוין, כתנאי להמשך תמיכתה הכספית בו. השר משה דיין אמר על המחזאי והבמאי חנוך לוין: 'לא יכול להיות אדם יותר מעודד לערבים בראייתם העוינת את מדינת ישראל'".

בגרסת מן: "בעשורים הבאים נמשכו המחלוקות, כל אימת שאמנים ביקשו לממש את תפקידם החברתי, להשמיע קולות החורגים מהקונסנזוס הלאומי, להתסיס, להרגיז. כך היה ב-1968 סביב העלאת 'את, אני והמלחמה הבאה', פרי עטו של חנוך לוין ובבימויה של עדנה שביט ז"ל, שנפטרה בימים אלה; ב-1970, בעת העלאת מופע אחר של לוין, 'מלכת אמבטיה'; ושוב ב-1978".

בועז כהן, אמר בתגובה לוואלה ברנז'ה: "מתוקף היותי מרצה לתרבות בת-זמננו ועוסק בביקורת לא מעט, אני לוחם שנים רבות ברעיון הצנזורה על אמנות. הפתיע אותי לגלות כמה אנשים לא מודעים, או לא זוכרים, שהייתה כאן 'המועצה לביקורת סרטים ומחזות' שפעלה באגרסיביות בשנות השישים והשבעים, עוד לפני עליית הליכוד לשלטון. אני אוסף חומר על יצירות שנפגעו ונפגמו וקורא על כך. אני שמח שרפי מן נתן לכך ביטוי רחב במאמרו המעניין בהעין השביעית. אני גם מצאתי לנכון לנסח את דעתי שלי בנושא. בהתחלה בסדרת ציוצים בטוויטר לפני שבועיים, ומאוחר יותר איגדתי אתם לטור דעה בנושא".