יש איזה פרדוקס מוזר הכרוך בפיטוריהם של עיתונאים בפרינט, אפרופו עזיבתה של כתבת "גלריה" רותה קופפר, פיטוריה של פובליציסטית "לאישה" גפי אמיר ומצעד שאר מפוטרי קבוצת "ידיעות אחרונות" (או אחרים שפרשו מרצון) על כל גווניה בימים האחרונים: ההבנה שמי שעזב, לא ימונה לו מחליף. מדוע זה פרדוקס? כי אם נביט במצבם של כל הנזכרים למעלה רגע לפני שסיימו את עבודתם, ניווכח שעד אותו הרגע הם נחשבו לייחודיים במקצועם, וזאת במובן המובהק ביותר של המושג "ייחודי" היה ברור שלא יהיה להם תחליף אחרי לכתם. כלומר, האנשים העוסקים באחד המקצועות המבוזים ביותר בנמצא ושעוד רגע עומדים להיות מובטלים, הם בד בבד גם מי שנמצאים בעמדה הכי ייחודית ושמוסכם על הכול שאין להם תחליף.
אפשר לפטור את הפרדוקס הזה בזלזול ולטעון שמלכתחילה היו "מיותרים", כלומר שבראייה כלכלית קרה הם לא הצדיקו את המשרה שלהם; שלא תרמו ליעילות הכלכלית של הארגון. אבל זו טענה לכל הפחות בעייתית, כי לא נראה שמישהו בדק אי פעם באופן מתמטי את החשיבות של רותה קופפר, למשל, למערך השיקולים של קורא "גלריה" הממוצע (נכון, נעשה אמנם ניתוח רצוף של נתוני הגלישה באתר, אולם הוא לא לוקח בחשבון פרמטרים חמקמקים שלא ניתן למדוד ושאינם נראים לעין, כמו למשל התרומה של כותב מסוים לאופיו של "הארץ", וממילא הוא גם אינו מחשיב את כל קהל קוראי העיתון המודפס).
השוט של המו"לים
לכן הטענה בנוגע להיעדר ההצדקה הכלכלית הכרוך בהעסקת כותב מסוים היא במקרים רבים בגדר ספקולציה; ובדוגמה המסוימת שאליה נטפלתי, המשמעות היחידה התקפה של עזיבתה של רותה קופפר את "הארץ" (יהיו נסיבותיה אשר יהיו, היא עצמה רמזה בעמוד הפייסבוק שלה שהחלטתה להתפטר לא נולדה בחלל ריק) היא העובדה ש"בגלריה" יהיו פחות רשימות רציניות על טלוויזיה אמריקאית. זה הדבר הקונקרטי ביותר שאפשר להגיד עליה. מכאן, שרותה קופפר היא חסרת תחליף, ומשסיימה את תפקידה, אין יותר בעיתונות הישראלית את התקן שמילאה. היא הכי חשובה והכי לא-חשובה בה-בעת (רותה קופפר כמשל, כן?).
הדיון במצבה הקשה של העיתונות המודפסת נעשה כמעט תמיד דרך הפריזמה הכלכלית של העיתון הבודד: מה הברירות שעומדות בפניו, כיצד באפשרותו "להתייעל", האם הוא יכול להרשות לעצמו להעסיק כתבת לענייני טלוויזיה זרה במשרה מלאה ולא להפקיד בידיה משימות נוספות, וכולי. כולנו מכירים את המים הטחונים הללו. אלא שבמסגרת הדיון המחזורי הזה (תרתי משמע הוא גם מתקיים אחת לתקופה, והוא גם מעגלי רוב הזמן), אובדת, או לכל הפחות נשחקת, היכולת להתבונן בענף כמכלול. להבין: מה מרכיב כיום את ענף העיתונות בפועל, מה אט-אט דוהה ממנו ומה הפער בין השניים מייצר.
קרוב לוודאי שהמשבצת של קופפר תתמלא באופן חלקי על ידי פרילאנסרים מזדמנים, ובהתאמה, תמומש בצורה מקצועית פחות. זהו סדר העולם. אולם מה שמעניין יותר הוא הסטטוס העקרוני של עיתונאי הפרינט שהפרדוקס "בכיכובה?" חושף: היותם הכי חשובים והכי לא-חשובים בה-בעת מטעין, מצד אחד, את העבודה שלהם במין משמעות או אפילו הוד השמורים למי שעומדים לכבות את האור, אבל מצד שני משמש גם כמעין שוט שוט של המו"לים כלפי העובדים שלהם, שיודעים שהנוכחות שלהם על הפיירול היא על זמן שאול (גם אם השימוש בו נעשה רוב הזמן בצורה מוסווית). ועם דואליות כזאת, בהחלט קשה שלא להשתגע.
* איתי זיו הוא כותב ועורך עצמאי