שנואים, סיפור אהבה

בפרומואים ביו-טיוב לראיון של גדעון לוי עם רוג'ר ווטרס ניצפה ווטרס כשהוא שר ומנגן אקוסטית את wish you were here, תחת הכותרת "ווטרס שר לגדעון לוי". בכך למעשה מוסגר הראיון הזה כמפגש פיסגה אולטימטיבי של שני ענקי רוח, המספרים זה לזה כמה שהם צודקים (בזמן שכל העולם סביבם טועה) ובשעות הפנאי, בהפוגה בין דיונים פוליטיים לוהטים, מנגנים ושרים זה לזה, כדי לא לחוש כל כך לבד. "הלוואי והיית כאן", הוא שר, ומגשים את החלום: לוי אכן שם. גוף ונפש.

מוקפים ב"חומה" (של צידקה אבסולוטית), לוי וווטרס ניהלו דיון אינטיליגנטי ומעניין (בעיקר כשנגע בהיסטוריה של פינק פלויד), אבל לא תמיד רלוונטי לסכסוך הישראלי-ערבי ולאתגרים שבפניהם ניצבת ישראל. זה בסדר מבחינתו של ווטרס - הוא הרי לא גר כאן, וממקום מושבו ב"המפטונס" אינו מחויב לדבר. השאלה היא איפה לוי בכל הסיפור הזה.

לוי לא יצא לחפש "תשובות" אצל ווטרס, אלא יותר נחמה. מעין כפית (מתחשק לומר "כ-פינק") חיזוקית של הדס, רגע לפני שהוא חוזר לנהל קרב יחידים נגד "האפרטהייד" הישראלי. "שני אנשים שישראלים אוהבים לשנוא נפגשים בהמפטונס", היתה הכותרת האוקסימורנית-במתכוון שניתנה לידיעה החדשותית המקדימה באתר "הארץ", ועל רקע שני "האשמים-תמיד" האלה מביטים זה אל זה בחיוך נדיר בעוצמתו, ניכר שזה כייף גדול להיות שנוא, אולי ההנאה האחרונה שהכיבוש משאיר אחריו. במובן זה, ההקפדה על דאבל-שוטים של שני אישים המנהלים מו"מ מדיני עם עצמם מהווה מיסגור עיתונאי מדויק להפליא.

למרבה האירוניה התפרסמה הכתבה בסוף השבוע המדמם והנוראי ביותר של קיץ 2015, שבו הלאומנות נמהלה בגזענות עד ד'לא ידע. על הרקע הזה, החרמות של ווטרס הן ממש כשמו: פיכפוך מימי. הוא אינו "שונא את ישראל" הוא "שונא את האפרטהייד" הצהיר לוי שוב ושוב בפרומואים השונים. תודה על ההבהרה, הוקל לנו מאד.

לו אני לוי הייתי מסתייג מעט מההשוואה האוטומטית לווטרס, ומהאיחוד הדביק של "שני אנשים שישראלים אוהבים לשנוא" (מדבקה לאוטו בבקשה). בטוריו מנהל לוי מאבק עיקש והירואי-לפרקים (גם אם בינארי) בכיבוש, ורואה עצמו בתור שריד הומני אחרון רגע לפני התמוטטות הציונות והחלפתה בפשיזם. לעומתו, ווטרס מצטייר כנודניק בלתי-נלאה שמשקיע אנרגיות מיותרות בלשכנע את לורן היל להחרים את ישראל. והוא אשכרה מאמין שכך יצליח לחדור לליבם הקשיח של הישראלים.

התוצאה אצל לוי, גם במקרים בהם הוא מאשים את החפ"ש (הטייסים, למשל) במקום את שולחיו, וגם במקרים בהם הוא מצטייר בעקיפין כסלחן כלפי טרור (למשל כאשר פירסם כתבי הגנה למבצעי הלינץ' המזעזע ברמאללה בתחילת העשור הקודם) - היא קידומו של שיח אחר במדינה שטופת מניפולציות בטחוניות. התוצאה אצל ווטרס היא צער על כך שחדל לעשות סקס, סמים ורוק-אנד-רול, ועכשיו משעמם לו. לוי יכול לפקוח עיניים שטחו מלראות את עוולות הכיבוש. ווטרס גורם לנו בעיקר לעצום עיניים בתוגה מכך שגם רוקרים מזדקנים.

זה שאת שניהם "אוהבים לשנוא" לא אומר שצריך לוותר על עימות עיתונאי בסיסי. אולי כחלק ממיתוגו כסלב בשנים האחרונות ("מחוברים" ומועמדות מתוקשרת ל"אח הגדול") לוי מזיל ריר מנוכחותו של אליל נעוריו, ונוהה אחרי הסיסמאות שלו בלי לאתגר אותו בגרוש. על ווטרס זורח לאורך הראיון יהלום משוגע גדול שמסנוור את המראיין לחלוטין. ולכן כשהוא מצהיר: "מה שאני יודע הוא שכשיש מישהו שיורה פצצות והורג ילדים — אני תמיד בצד השני", לוי לא מתרגש. שהרי ילדים ישראלים מעולם לא נהרגו מפצצות. וחוץ מזה, הוא ניגן עבורו!!

מילא פעם אחת. אבל הגישה הזאת תימשך הלאה: היות שלוי אוהב להיות "שנוא על ידי ישראלים" (אגב, האם זאת מטרה עיתונאית מוצהרת, או תוצר לוואי עיתונאי?) הוא ממילא לא חושב שהוא מייצג אותם. ולפיכך, הוא מעביר את ההחלטה על עתיד מדינת ישראל לידיו של זמר ושואל, כמו היה מלצר במסעדת קמפ-דייויד: "מדינה אחת או שתי מדינות? יש לך העדפה?"

לפני שנגיע לתשובה התמוהה של ווטרס, בואו נדבר רגע על השאלה המשעשעת. מה זה "יש לך העדפה"? ווטרס קורא לישראל להיות צודקת יותר, אנושית יותר. לגיטימי; הוא טוען שישראל מבצעת פשעים בשטחים. בהחלט לגיטימי; הוא מתחנן בפני אמנים לא להופיע בתל אביב בתור עונש קולקטיבי ליושבים בציון. מרושע, אבל לגיטימי; אבל האם כל אלה מקנים לו את יכולת "ההעדפה" לגבי אופי החיים שלי כאן? האם אתם רואים מצב שבו מראיין צרפתי ישאל את שלמה ארצי אם הוא "מעדיף" לבטל את הואקאנס הפריזאי או לפצל אותו לשניים? האם מראיין אמריקאי ישאל את אחינועם ניני "מה העדפתך" לגבי האיחוד עם פורטו-ריקו?

והנה מה שעונה ווטרס: "עמדתי האישית: מפני שאני אתיאיסט רדיקלי, ההעדפה שלי היא למדינה חילונית דמוקרטית עם זכויות שוות לכל תושביה, עם זיכיון אוניברסלי, זכויות שוות לנדל"ן, חופש פולחן. אני נגד תיאוקרטיות". את לוי הביטוי "זיכיון אוניברסלי" לא מקפיץ, גם לא העובדה שעבור בן-שיחו נסיגה לגבולות 67' אינה מספיקה, כי ישראל החלה לאבד את הלגיטימיות שלה מיד אחרי ה"אשראי" שקיבלה מהעולם ב- 48'. לוי לא נלחם על רעיון המדינה היהודית לצידה של המדינה הפלסטינאית, הוא רק מצביע על "סנטימנט" ישראלי שמגיע לעם היהודי מדינה יהודית אחרי כל ה"תלאות" שעבר. מעניין שלעם היהודי אין זכות טבעית למדינה - היא באה רק בזכות "תלאות העבר". ותודה להיטלר.

מכאן עובר ווטרס לדיכוטומיה מרתקת: פרס לא יכול לדרוך על אדמת אנגליה כי ביצע פשעי מלחמה וייעצר. "וחאלד משעל?", שואל לוי. לראשונה ווטרס, שיודע הכל בדרך כלל, מסתתר מאחורי הגנת-הבורות. "אינני יודע", הוא מתוודה. "אני צריך לראות ראיות שהוא אחראי לפשעי מלחמה". לוי לא נלחץ. בכל זאת, הראיון מתקיים בהמפטונס, ואומרים שהעגבניות כאן כל כך שמחות, שהן גדלות למימדים של כדורי פוטבול. "וראית ראיות שפרס ביצע פשעי מלחמה?", הוא חוקר את המוזיקאי. ווטרס נוטש את הקוק-פיט של האי-וודאות באיבחה. "כן, ראינו את מעשי הטבח בלבנון". ולהצהרה כזאת הרי אין קאמבק עיתונאי. פרס רוצח ילדים - משעל הוא ספק-פרחח, ספק לוחם צדק. של וי קונטיניו?

הראיון הזה נע בקוים האלה לכל אורכו: ווטרס משרטט פתרונות מדיניים מופרכים או ניתוחים שגויים של המצב, וכאשר לוי מנסה לדגדג אותו בחוסר ההגיון שלהם, ווטרס נסוג לקרקע הבטוחה שלו, שבה הוא יכול לפרוט בגיטרה עד לאין קץ: הפגיעה בזכויות אדם בשטחים. אלא שהפגיעה החמורה והשיטתית בזכויות האדם בשטחים, אינה רישיון לקשקש בקומקום. את זה מותר לעשות בהופעות חיות. "רקטות לא פגעו בדבר", מטעים הר פרופסור. "או שזה קרה ממש לעתים רחוקות, כשנפלו על בניינים. הן פשוט חסרות תועלת. כולם יודעים את זה. זאת מחווה של התנגדות, זה הכל". לוי לא טורח לשאול על פצמ"רים, חטיפות של נערים או סתם לינצ'ים.

אז האם מותר לחמאס הכל? חלילה. "בנוגע לגינוי חמאס, כן, אני מגנה אותם. למעשה, כתבתי שזה לא בסדר שהם יורים רקטות, אף שהן לא משוכללות, זו לא הגנה — לירות מתוך עזה". ברקע, לוי נרדם לקול צלילי comfortably numb. הלו? איז דר אניבאדי אאוט דר? ווטרס הפך את פרס לרוצח ילדים, את אלפי קורבנות הטרור למשהו שהוא "לא בסדר", ואת החמאס לתנועה בראשותה של פלורנס נייטינגייל. אבל ללוי קצת דחוף יותר לשאול את השאלה הבאה: "מה תרצה לומר לישראלים?". התשובה: "תפסיקו לייצר מזל"טים". בתכלס, צודק.

* הכותב משמש כראש מחלקת התחקירים בגל"צ