זבוב על הבופה: עלינו לבירה וקוששנו אייטם מאזור מלחמה

בכל פעם שעיתונאים מגיעים לירושלים, הסיפור בעיניהם הוא העובדה שהם הגיעו לירושלים. אין עוד עיר בארץ שבסיקור שלה לגיטימי להודות שאתה לא מבין בה כלום. באופן שהיא מתוארת בתקשורת, עם הריחוק שלה והמוזרות שלה וזה שיש בה גם חרדים וגם ערבים וגם מתחם תחנה, ירושלים מוצגת כמין גרסא מרוככת, ייצוגית, ממלכתית, אלימה פחות ונקייה לפרקים של עזה.

יצא לי כבר כמה פעמים לשבת בהסעה של עיתונאים לאירוע תקשורתי בירושלים, וכשמצרפים את הפורמט הביזארי הזה (היחצ"ן מקריא שמות, החבר'ה במושב האחורי עושים שיגועים) לעובדה שירושלים נחשבת יעד אקזוטי עבור 90% מהכתבים, מקבלים אווירה של טיול שנתי פול און. היעד הפעם היה סיור בוקר במתחם בתי הקולנוע החדש של "יס פלאנט" בשכונת אבו טור בדרום העיר והציפייה של כולם, למרות שלא הודו בה, היתה להיתקל בהפגנה של חרדים בכניסה למתחם. תרחיש כזה היה סוגר את הפינה מבחינת מה כותבים על האירוע, תופר כותרת בומבסטית, מעלה את האייטם להום פייג' בזכות האפ?יל הפוליטי ומאפשר לכתבים לספר אח"כ מור"קים על איך קוששו אייטם תרבותי מאזור מלחמה.

לאור הבילד אפ שהאירוע הזה קיבל בתקשורת (הבטחות לפרק נוסף בסאגת מלחמות הדת של ירושלים משנות ה-80' מאחר והקולנוע יפעל בשבתות) ציפיתי למצוא באוטובוס את רז שכניק בשכפ"ץ ודרור פוייר בקסדה, עם אופציה לחולצת המשי הפרחונית של אילן לוקאץ' בחיפוי. בפועל זכיתי לחלוק ספסל עם יעל ולצר האלגנטית, כתבת המדיה של וויי-נט שעושה גם רכילות עסקית. הספיקה לי רבע שעה במחיצתה כדי להבין שהטראפיק בוואטסאפ שלי זה פיקניק לעומת הטרפת שהולכת אצלה בנייד. סביבנו ישבו כמה כתבי תרבות מבוגרים יותר שלא הכרתי, כולל שתי נשים שניפקו את הדיאלוג הנפלא הבא: "תגידי, יש לך אימייל? - יש לי טבלט".

התכונה בכניסה למתחם ה"יס פלאנט" העידה שגם ראשי הקולנוע נפלו בפח של הדיבור כאילו תהיה הפגנת חרדים במקום. לראייה - המאבטחים הסכימו להכניס רק כתבים עם תעודת לע"מ עדכנית, שזה מופרך בערך כמו להכריז שלגינת לוינסקי ייכנסו סודנים עם אשרת עבודה מסודרת בלבד. באמת נראה למישהו שמאות גברים לבושי חליפות וכובעי פרווה יגררו עצמם באוטובוסים, בחום של 34 מעלות, ממאה שערים ועד לאבו טור הרחוקה כדי להבהיר לאמיר קמינר שקולנוע בשבת זה ביג נואו נואו? יצא לי במקרה להסתובב במאה שערים בלילה יומיים לפני כן - אני אוהב לנסוע דרך השכונה כשאני ישן אצל ההורים שלי בפסגת זאב - ומצאתי שם נסיונות עצלים לייצר מראית עין של כעס. זה הסתכם בצפרדע זבל מעלה עשן שהוצבה במרכז כיכר השבת, כשמשפחות של חרדים עוקפות אותה באדישות ונוחרות בבוז לעבר מחוצ'קן בודד שיילל "לא לגיוס! לא לגיוס!".

הסיור במתחם הקולנועים כלל ארוחת בוקר מפנקת ומסיבת עיתונאים בכיכובו של המשמים באדם, מנכ"ל "יס פלאנט", מוקי גרידינגר. שכניק משוכפץ אולי לא היה שם, אבל מיטב הכתבים הירושלמים דווקא כן: יורי ילון מישראל היום, ניר חסון מהארץ והכוכבת של הסיקור המוניציפלי בעיר מזה 20 שנה ויותר, האישה והשקיות (מתניידת קבוע עם שקית ניילון ביד), ציפי מלכוב מעיתון "ירושלים". חסון היה זה שניפק, כמה ימים לפני פתיחת המתחם, כתבה על ההיסטוריה של מלחמות החילונים-חרדים בירושלים. הוא סקר את המכות שהלכו באייטיז בין צעירי "רצ" לחרדים ברחבת בית אגרון ואת המקום המרכזי שתפס "כל העיר" במאבק על צביונה החילוני של ירושלים. הטקסט דווקא טען שהסיכוי להתקוממות חרדית סביב ה"יס פלאנט" קטן, ועדיין הכותרת ארזה את הסיפור בדרמטיות ("החילונים ניצחו בקרב על השבת, המערכה נמשכת").

התדמית התקשורתית של ירושלים גוברת שוב ושוב על המציאות. מדובר במעגל קסמים שלאף צד אין את האינטרס לשבור אותו: הכתבים מהמרכז נהנים להתייחס לעיר כיעד מסתורי ולא מפוענח, מה שפוטר אותם מעבודה עיתונאית אמיתית (כמה קשה להרים טלפון לעורכי אתרים חרדים ולשאול האם צפויה הפגנה מול "יס פלאנט"?) ומכשיר שימוש בקלישאות (מלחמת דת", "כפייה דתית", למרות שבירושלים פתוחים מדי שבת 165 עסקים, כפי שהבהיר שחר אילן); ניר ברקת מבסוט מהבורות התקשורתית לגבי עירו כי היא מאפשרת לו למתג אותה כיעד אקזוטי לתיירות פנים; והכתבים הירושלמים, בהווה ובעבר, אוהבים את הפוזיציה של אלה שמבינים, המומחים למערב הפרוע. הדאווין שהבאתי 2 פסקאות למעלה, כשסיפרתי בנונשלנט איך אני מסתובב במאה שערים, הוא בדיוק דוגמה לזה. תעצרו אותי מהר לפני שאתחיל להתפייט על חומוס לינא בשער שכם.