פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לא ייאמן שבתשע"ו

      מהנוכחות האינטרנטית הדלה של עיתונאי ידיעות דרך ההצהרות המשמימות על "ביטול המנוי להארץ" ועד ליח"צניות שלא מהססות לדחוק בכם "לרוץ מהר למחשב כדי להספיק להיות ראשונים" • וואלה ברנז'ה עם כל התופעות התקשורתיות שפשוט לא ייתכן שעדיין מתקיימות

      שואב אבק (ShutterStock)
      (צילום: ShutterStock)

      בשביל ידיעות, צילום של השער בפייסבוק נקרא "נוכחות באינטרנט"

      השעה ארבע וחצי בבוקר, ובטיקר של פייסבוק מתקבלת התראה שהעמוד של ידיעות אחרונות העלה תמונה חדשה. "זו הכותרת הראשית של ידיעות אחרונות הבוקר", מבשר העמוד, כאילו מדובר בחדשות בפני עצמן. מה נעשה עם המידע הזה? שנדפיס את התמונה, נרד למכולת ונגיד לחנווני: "תביא לי כזה בבקשה"? יותר מחצי מיליון לייקים יש לעמוד הזה, ועושה רושם שבעיתון של המדינה של פעם לא ממש יודעים מה לעשות איתם. לפעמים הם מקדמים לינקים של אתר האח ynet, לפעמים הם מקדמים כתבות מהעיתון שחוסות באתר מחלקת המנויים, ולפעמים הם מעלים סתם תמונות של חיילים חמודים או כלבלבים חמודים שהם סבורים שיגרפו לייקים - תמיד תוך הקפדה על שפה ארכאית במונחים אינטרנטיים, ותמיד בהתנהלות ניו-מדיה מסורבלת ולא מעודכנת. אנשי ידיעות היקרים - תחפשו בגוגל "דיגיטל פירסט". זו לא רק סיסמא של עיתון מתחרה, זו מציאות קיימת.

      עמוד הפייסבוק של ידיעות אחרונות (צילום מסך)
      תמיד בשפה ארכאית במונחים אינטרנטיים. עמוד הפייסבוק של ידיעות אחרונות (צילום מסך: עמוד הפייסבוק של ידיעות אחרונות)

      הצנזורה מקבלת רק פקסים, מחווה לימי המנדט

      שלום לקוראת וואלה! ברנז'ה הוותיקה אריאלה בן-אברהם, שמרהטת בימים אלה מחדש את לשכת הצנזורית הראשית. קודמתך בתפקיד השאירה אחריה רשימת משימות נאה לשינוי הגוף הזה שבראשו את עומדת כעת, ואשר פועל עוד מכוח התקנות לשעת חירום של המנדט הבריטי. למשל, לבטל את חובת ההגשה המוקדמת שאנחנו העיתונאים מחויבים לה, לקדם חקיקת חוק צנזורה חדש שיעדכן את מעמדה, להפוך את הצנזורה לגוף אזרחי שלא כפוץ לצבא, וליישר קו עם עידן הפצת המידע ברשתות החברתיות והתמודדות עם המדיה החדשה. הרבה משימות חשובות וכבדות משקל על השולחן, ללא ספק. אולי נתחיל באפשרות לשלוח לכם אימייל במקום פקס?

      אל"מ אריאלה בן אברהם (דובר צה"ל)
      אולי נתחיל באפשרות לשלוח לכם אימייל? אריאלה בן אברהם (צילום: דובר צה"ל)

      יח"צנים שדוחקים בך להיות ראשון, אמירה שדוחקת בך לנתק להם את השיחה

      רבות דובר על יחסי האהבה שנאה של עיתונאים עם יח"צנים, על כוחם הגודל ועולה מול כלי התקשורת, על הטקטיקות, על הבעיות האתיות, על משמעותה של התלות. תסלחו לנו שאנחנו לא רוצים לדבר על הנ"ל, אנחנו רוצים לדבר על הקלישאות, בראשן כשעיתונאי שואל יח"צן "זה בלעדי?" והוא נענה בתשובה "אם תעלה עכשיו תהיה ראשון". הגיעה העת לשים לזה סוף.

      יח"צנים יקרים: בעידן האינטרנט, שהתחיל אגב בשנות התשעים, אין כל משמעות לפרסום ראשון של הקומוניקט הנוצץ שלכם שתוך מספר דקות בכל מקרה יהיה אצל השכנים. אנחנו (בוואלה! ברנז'ה, אבל גם "אנחנו" העיתונאים) רוצים מידע בלעדי. כזה שיינתן רק לקוראים שלנו, בדיוק ההיפך ממה שאתם רוצים - רשימה ארוכה ככל הניתן של פרסומים שונים להראות ללקוח. רוצים שניפגש באמצע? אז תניחו את הקלישאות מאחור.

      מייל מיחצנית (צילום מסך)
      אנחנו רוצים לדבר על הקלישאות. מייל שנחת בתיבת וואלה ברנז'ה (צילום מסך)

      הד"ר העו"ד, הרב והפובליציסט חיים שיין

      "בנימין נתניהו נבחר לראשות הממשלה משום שאזרחי ישראל העדיפו להעמיד בראשם מדינאי, ולא רכיכות פוליטיות" / "נראה כאילו אובאמה נפגע אישית מאופן הצבעתם של אזרחי ישראל, ובמהלך הזוי בשיתוף פעולה עם איראן הוא מנסה לכרסם בהליך דמוקרטי שהתקיים בישראל" / "טוב שיש לישראל היום ראש ממשלה חרד לעתיד העם והארץ, מתוך ראייה היסטורית ואחריות לחיי אדם" / "חוששני אפילו להעלות על הדעת מה היה קורה לרצון החופשי של הבוחרים אילו העיתון 'ישראל היום' לא היה בנמצא". הטורים של הד"ר, העו"ד, הרב והפובלציסט חיים שיין הם טובים מדי בשביל להיות אמיתיים. הגיעה העת להעביר אותו מתפקידו כבעל טור, ולמנות אותו לתפקיד העורך הראשי של "ישראל היום".

      חיים שיין ובנימין נתניהו (צילום מסך , עמוד הפיסבוק של חיים שיין)
      מדי בשביל להיות אמיתי. המורה נתניהו והרב שיין (צילום: עמוד הפיסבוק של חיים שיין)

      מדורי הרכילות צריכים לחזור ולעסוק ברכילות במקום בחנפנות

      "שמעון פרס התחבק עם דליה איציק במזנון וליטף לה בערך שעה את הגב". המשפט הזה הוא אייטם שלקוח ממדור של "ציפורה" בתחילת שנות התשעים, וכמה שהוא סתמי - כך הוא מעלה געגוע לעיתונות הרכילות הישראלית הקלאסית, החטטנית והחצופה, שפינתה את מקומה בשנים האחרונות לרכילות של סקס (כי זה עובר מסך / מביא קליקים) תוך שהיא מאביסה עצמה בחומרי יח"צניים והעלאת גירה מהרשתות החברתיות. כבר שנים שאייטמי הרכילות היום נראים כמעט בדיוק אותו דבר: או שהם עוסקים בסירקולציה של יחסים הטרונורמטיביים (הוא והיא יוצאים, הם מתחתנים, הם מביאים ילד, הם מתגרשים), או שהם עוסקים באירוע מסחרי שהתרחש ובאלה שהוזמנו על ידי היח"צנים להראות נוכחות, או שהם מביאים צילומי מסך מחשבונות הניו מדיה של הידוענים, אחריהם הם עוקבים בדיוק כמונו. זה מאוס, זה מעייף, זה משעמם ותפל, וזה חסר כל חן או עוקצנות. וואלה! ברנז'ה קוראת למדורי הרכילות לחזור לשורשים, ולהתחיל להביך את הידוענים במקום להתחנף אליהם.

      אייטם מתוך "ציפורה" (סריקה , עיתון "העיר"))
      געגועים עזים. אייטם מתוך "ציפורה" (סריקה: עיתון "העיר")

      עיתונאים שלא נמצאים ברשתות חברתיות

      לסימה קדמון יש 22 חברים בפייסבוק, ועמוד שומם. העמוד של רוני דניאל בפייסבוק הוא למעשה עמוד סאטירה, חיפוש של אמנון אברמוביץ' או יוסי ורטר מוביל לדף אוטומטי שפייסבוק יצר מעמודי הוויקיפדיה אלה רק דוגמאות, כמובן, לכך שאחוז ניכר מהעיתונאים הבכירים ביותר בישראל לא קיימים ברחבי הרשתות החברתיות. כתבות או קטעי וידאו שלהם משותפים פה ושם בפיד, אבל קולם הישיר אינו נשמע - וחבל, די דווקא יצירתם של אותם עיתונאים ותיקים ומנוסים חומקת כך מעיניו של דור שלם שלא מעלעל במוסף העיתון, ולא צופה בעניין במהדורות חדשות אלא צורך את העיתונות שלו דרך הסמארטפון. שם הוא מקבל את דן מרגלית ואיילה חסון, את רינו צרור ואת נחמיה שטרסלר, ועיתונאים נוספים שמוכיחים שאפשר להיות מעל גיל חמישים ועדיין להצליח להסתגל לשינויים טכנולוגיים שתמיד היו ותמיד יהיו חלק מעולם התקשורת.

      נחום ברנע באזכרתו של דב יודקובסקי (נמרוד סונדרס)
      חומק מעיניי דור שלם שלא מעלעל במוסף העיתון. נחום ברנע (צילום: נמרוד סונדרס)

      לבטל את המנוי ל"הארץ" במחאה

      נראה שמאז ומעולם לבטל במחאה את המנוי להארץ (ואז להודיע על כך בפרהסיה, כמובן) נחשבה לפעולה שהיא לא פחות מאצילית. "למען הערכים, בשם המוסר, אקטיביזם של ממש - ביטלתי את המנוי לעיתון הארץ". כאילו מדובר בלא פחות מהפסקת הזרמת כספים לעמותה זרה, בחרקירי בכיכר העיר. לא מעט שמות נוצצים נמצאים במועדון האנשים הכל-כך ערכיים שהרגישו חובה לבטל את המנוי לעיתון: מיאיר לפיד דרך עירית לינור, עבור דרך לאה רבין ולילך סיגן ועד מפכ"ל המשטרה היוצא יוחנן דנינו. אליהם מתווסף כמו תמיד צבא של טוקבקיסטים, שומרי-הלילה של חומת הפטריוטיות הישראלית בעיתות לחימה (או מבצע) שלא נאות בעיניהם תמונות הרוגים פלסטינים, אז הם מבטלים את המנוי לעיתון המשוקץ. אפילו את עמוס שוקן זה כבר לא מרגש או מעניין, אז בטח שגם אותנו.

      עמוס שוקן בכנס אילת (ראובן קסטרו)
      ביטלתם? אפילו אותו זה כבר לא מעניין. עמוס שוקן (צילום: ראובן קסטרו)

      אופס, אפעס

      בפרק ג' של מסכת אבות נכתב: "שחוק וקלות ראש - מרגילין לערווה". אנחנו לא מצטיינים בפרשנות למסכתות המשנה, אבל משהו אומר לנו שחברי מערכת המדור הסטירי "אפעס" של ידיעות אחרונות מזדהים איכשהו עם האמירה הזו, שלא מעודדת הומור חריף במיוחד. הרבה שנים עברו מאז הקימו ידידיה מאיר, יאיר חסדיאל וקובי אריאלי את הניוזלטר הסטאירי-דתי שהתגלגל למוסף "הארץ" תחת עריכת רוגל אלפר, ומשם לידיעות אחרונות, ומאז הולך ההומור שלו ומתייבש בהדרגה, עד שכיום הוא מצחיק בערך כמו קריאת שמע של שחרית. מישהו צריך לומר את זה - הגיע הזמן להניח את הפמוטים על השולחן. בעוד חודש מגיעה שמחת תורה, בה מציינים את סיום קריאת התורה. לצרף אליה השנה את אפעס יעשה לו רק כבוד.

      אפעס ידיעות אחרונות 4.9.2015 (סריקה)
      הגיע הזמן להניח את הפמוטים על השולחן. אעפס (סריקה)

      הנושא החם בכנס אילת: חופש הביטוי

      הידעתם? האגדה מספרת על כנס אילת לעיתונות שלא נערך בו פאנל בנושא חופש הביטוי. וברצינות - רבות דובר על הקושי הבולט של כנס אילת שמארגנת מדי שנה אגודת העיתונאים להישאר עם היד על הדופק, להיות רלוונטי, לעסוק בנושאים החמים ולהביא את הדוברים החשובים והעניינים באמת - ולא לחזור על עצמו מדי שנה. הערכתנו הרבה לאנשי האגודה האגודה על מאמציהם, ובצד ההערכה - עצה: די לפאנל הקבוע על חופש הביטוי, בין אם הוא נקרא "חופש הביטוי או חופש השיסוי" או בין אם הוא נקרא "המתקפה על חופש הביטוי" או כל ניסוח אחר שמזכיר לנו פעם אחר פעם שבכנס הזה כבר היינו. נכון, חופש הביטוי הוא הקרקע עליה מושתתת העבודה העיתונאית וזכות בסיסית של כל אדם. אבל מה עם הזכות ליהנות מתכנים מקוריים? מה, אנחנו לא בני אדם?

      יוסי בר מוחא באזכרתו של דב יודקובסקי (נמרוד סונדרס)
      מה, אנחנו לא בני אדם? יוסי בר מוחא (צילום: נמרוד סונדרס)

      דיווח מיוחד: הסרטון ששיגע את הרשת!

      בדיוק החודש בעוד שנה יצוין עשור ליום בו נפתחה פייסבוק לציבור הרחב, והחלה בנסיקה שלה במעלה האתרים הנצפים בעולם ובגיוס המשתמשים שחצה כבר את רף המיליארד. כלי התקשורת לא ידעו בהתחלה איך לאכול את הטרנד המשעשע, בהמשך הבינו שיש כאן מקור נאה לאייטמים ומידע, ועוד קצת בהמשך הבינו שיש פה טכנולוגיית תקשורת רעננה שמאיימת על מעמדם כמתווכי המציאות להמונים, ושמוטב להצטרף אליה במקום להילחם בה.

      חי בלילה (יח"צ)
      כאילו הייתה פייסבוק מדינה באירופה. "חי בלילה" (צילום: יח"צ)

      אבל למרות ההבנה הזאת משהו נתקע - כלי התקשורת המסורתיים עדיין חושבים, משום מה, שהרשתות החברתיות הן תחום סיקור שיש לסקר כמו תחומים אחרים, כאילו הייתה פייסבוק מדינה באירופה שיש להציב בה עיתונאי שידווח מה קרה שם היום, מה הלך-הרוח באפן כללי, ומה היו התגובות.

      ערוצים 2 ו-10 אף הגדילו לעשות עם "צינור לילה" ו"חי בלילה" שמבוססות על ההנחה שאנחנו לא שם, וצריכים דיווח. חברים, אין צורך. גם אנחנו בפייסבוק, כל הצופים שלכם בפייסבוק, ו"הסרטון ששיגע את הרשת" או "התמונה שצברה עשרות אלפי לייקים ושיתופים" - צצו גם לנו בפיד, בדיוק מהסיבות האלה, ועוד הרבה לפני שהגיע שעת השידור שלכם ("בלילה").