גם אם יטיחו בי: "אתה ממחזר את עצמך!", לא אסוג מדעתי כי מוטי קירשנבאום היה העיתונאי הכי אנטי ממסדי שהיה לנו כאן. מינויו כמנכ"ל רשות השידור היה מינוי פוליטי, כנהוג, אבל בשונה מאחרים בתפקיד הרם הזה, הוא לא היה צייתן, לא עושה דברה של מלכות.
השרה שולמית אלוני שמינתה אותו, כמובן הייתה מודעת לכך כי היא מסתכנת במינויו של איש שמאל מובהק, המזוהה עם השקפותיה, אבל הוא היה גם מי שהעז לקעקע את אושיות השמאל, בעת שהיה המפיק והעורך של "ניקוי ראש". בהשראתו, נקטם באחת התוכניות ראשו של יצחק רבין, בדמות בובה, כמובן.
קשה להעלות על הדעת כיצד דווקא במדינת טלוויזיה חד-ערוצית, גילה מישהו העזה שכזו. לפעמים, גם אפשר להשתומם, כיצד במציאות חד-ערוצית, הייתה דווקא פתיחות.
פעמים רבות כל כך ננקט צירוף המלים, על מי שהסתלק, "ברוך כישרונות", אבל במקרה של קירשנבאום זה כה מצדיק את עצמו ובהזדמנות עצובה זו. פעם, כאשר צפיתי באחת מכתבותיו בתוכנית "יומן", כתבה על בעלי כנף כמובן, הבינותי וגם פענחתי את הצופן הנסתר של אותה כתבה. ובכן, זה היה מובן מאליו: הכתבה הייתה ברוח קירשנבאום. אכן, כתבה על ציפורים, אבל בעצם היא הייתה משל טלוויזיוני על יונים ונצים בשמי הפוליטיקה, הכתבה הייתה על עופות דורסים ועופות כנועים, נדרסים, בחיי הטבע, ממש כמו בפוליטיקה.
והייתה פעם שבה התבקשתי להיות שותפו לעריכת תוכנית מצולמת, אשר סיכמה את אירועי השנה החולפת. ליד שולחן העריכה, לצדו, נתגלה לי מוטי המקצוען, אף מקצוען אכזר. הוא לא היסס לחתוך בבשר החי של הרטוריקה המצולמת, הפוליטית, ולא אפשר לאישי השנה החולפת, בגזרותיו ובעיקר בגזירותיו, לברבר כפי שנהגו אז וגם היום. הוא "ערך" אותם, ועשה זאת באמצעי העריכה, בדם קר, ללא רחם. כמה מהם היו קורבנות ממש לתכתיב הקצב המתבקש של תוכנית טלוויזיה שאמורה לקרב, ולא להרחיק, את הצופים בה, למרות הצפייה הצפויה של 99% בערוץ 1, באותם ימים רחוקים. הוא לא היה ותרן, הוא לא היה כנוע והיה גם מחוצף, לא תמיד סובלני, כפי שנחשף באותו קטע המוקרן בימים אלה, בראיון עם סילבן שלום, באולפן "לונדון את קירשנבאום".
מה עיצב את אישיותו? הוא עצמו פלט לא אחת, באורח ספונטני ובגאווה את הפרקים מקורות חייו: בית הספר החקלאי של פרדס חנה, מציאות המחאות הפוליטיות בארה"ב עקב מלחמת וייטנאם שנחשף אליה בלימודיו בקליפורניה, אביו מוכר הנעליים וכמובן, היה מושא הערצתו, קבוצת הכדורגל של עירו, מכבי נתניה. כיצד נתגבשו דווקא מרכיבים אלה, מתחנות חייו, לכדי אישיות כה משפיעה ומבריקה, בחיינו? את הפיענוח של החידה הזאת, נותיר לימים יבואו.