מוטי קירשנבאום 1939-2015

"כמה כבר נשאר לי? תסתדרו בלעדיי"

עמדת המוצא של מוטי, כלפי המרואיינים או כלפי המראיין המחליף שלצידו היתה: בלי חרטא. אור הלר כותב לוואלה ברנז'ה על מוטי קירשנבאום

אור הלר
אור הלר (צילום: ראובן קסטרו)

הי מוטי. אתה לא מאמין מה קורה כאן מאתמול. הכל הפך מוזר מאוד. סוריאליסטי מאוד. קבוצת וואטסאפ חדשה קמה. קוראים לה "הלוויה למוטי". אמנון, שכנך, שרץ אליך הביתה למכמורת כשהבין שקרסת ולא יוכל לשכוח עוד בחיים את מראה הפרמדיקים מנסים ומתעקשים להחזירך לחיים, הוא, מי אם לא, המפיק של הלוויה שלך. מדברים על הליין-אפ של הלוייה שלך. מתי לעלות לשידור ומתי לרדת. ואלון מראיין בשישי את ירון בשידור חי. מותך תפס את ירון ביפן. היית מאמין? מה תגיד על זה? איזו אמירה קירשנבאומית שותלת היית מספר במסדרון על כל הטירוף הזה?

הפריים טיים בשני ערוצים הפך בסוף השבוע לרצף הסרטים שלך. רצף סרטי אפריקה, עם הקריינות שלך שלא דומה לשום קריינות של אף אחד אחר, קריינות שלא השתנתה משנות השבעים. סרטים שמספרים סיפור כמו שאף אחד לא יודע לספר מלבדך. סיפורים על אריות. סיפורים על אפריקה. אבל בעצם סיפורים עלינו. על בני האדם.

טוב לדעת (מקודם)

בי-קיור לייזר - האם זה באמת עוזר להעלים כאבים?

לכתבה המלאה
קירשנבאום ב"סיפורים מהסוואנה" (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

הסרטים שלך בשישי בלילה מזכירים לי את מה שהתבררה להיות שיחתנו האחרונה. יום שני. יום לפני כיפור. חמש וחצי בערב בקפיטריה בקומה 16. כבר היית אחרי ההחלפה למדי החליפה המתחייבים. זה היה הטקס הקבוע שלך. ההתיישבות האגבית בקפיטריה בחצי השעה האחרונה לפני פתיחת התוכנית. אני הייתי באמצע עריכה של עוד כתבה של קרבות הגנרלים במלחמת יום הכיפורים. "מה כבר יש להם לחדש? די! אמרתם כבר הכל על המלחמה הזו!", הרעמת וסיפקת בדרך אגב עוד זווית על יחסי שרון וגורודיש. סיפרת שאתה עומד לטוס לטנזניה עם הבנים, לצלם עוד סרט טבע. היית עייף. אבל שמח. אני ניג'סתי שתבוא לשיר עם הלהקה שלנו. נפנפת אותי ואמרת "לכו לירון. הוא בטח ישמח". וזהו. אני לא בטוח שידעת מוטי, כמה התרגשתי שנדנודיי לעורכיך הנאמנים אבי אלקלעי ודרור זרסקי נשאו סוף סוף פרי: להצטרף לסבב המגישים המחליפים לצידך.

ירון לונדון ומוטי קירשנבאום (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

הכניסה לחדר התוכנית לונדון וקירשנבאום בקומה 23 היתה תמיד מהוססת. ידעת שאתה נכנס למשפחה מלוכדת. בשלוש אחר הצהריים התחקירניות והתחקירנים כבר עמלו על הדפים הצהובים המפורסמים. מוטי היה אחרי שלאף שטונדה קצרה ובלתי רישמית על הספה הירוקה. אם היו אותו אחר הצהריים משודרים משחק של נאדאל מול פדרר, או תחרות אתלטיקה קלה כל שהיא, זה היה דוחק מיד הצידה כל בחירות, אינתיפאדות או מלחמות.

כאשר רוני המפיקה שמנהלת את כל העסק היתה פוקדת, היה מוטי מתמתח כאריה בסוואנה באחד מסרטיו ומפריח "טוב, אין ברירה, צריך לכתוב", ומתחיל ליידות בעורך את רצף הכותרות והפתיחים. את הימים שבהם ירון נעדר ניצל כמעט תמיד לאייטם טבע על זן ציפורים חדש בירקון או מצב החקלאות.
תמיד אזכור שסייע לי להגשים חלום: ללוות בתוכנית בגיטרה את הזמר האהוב עליי עמיר לב.

עמדת המוצא של מוטי, כלפי המרואיינים או כלפי המראיין המחליף שלצידו היתה: בלי חרטא. את תפקידו תפס כמי שצריך להשיל את שכבות החרטא. של המציאות, של הספינים, של המרואיין. "ראיינתי כבר את האבא שלו. ראיינתי כבר את הסבא שלו. שמעתי כבר הכל. די! אל תחרטטו אותי", נהג לומר.

אלא שתהיה זו שגיאה גדולה, שגיאה טרגית, לראות במוטי ציניקן. הוא היה אריה עם לב ענק שהיה לו אכפת מהמדינה, מעתידה, מהחברה הישראלית, מעתיד העיתונות. מסלול כל ישראלי של הצבר שהלך לצופים, ולבית ספר חקלאי, ולנחל המוצנח, ונפצע באימון בצפון, וחזר לארץ במיוחד במלחמת ששת הימים כדי לא להפסיד את המלחמה, אינם ה-dna של ציניקן אלא של פטריוט אמיתי שכרך בפטריוטיזם שלו את הביקורת המתמדת שנועדה לתקן את המקום הזה שהיה כה יקר לליבו.

ואוי ואבוי למרואיין שחטא באחד מהשתיים: חרטא, וציניות.


הדינמיקה הקבועה הלכה בערך כך:

ירון פותח בשאלה ארוכה כאורך הגלות המנסה לפרק את הטיעון של הפוליטיקאי התורן, תוך שיבוץ מטאפורות ואנלוגיות לרוב. לקראת סוף הריאיון מוטי פשוט היה מתפוצץ ושואג על הקליינט. ירון השתתק. נהנה מכל רגע. הריאיון המפורסם עם סילבן שלום הוא רק פנינה אחת כזו. לעיתים זה היה נגמר בכך שירון חבט בו מתחת לשולחן.

מוטי היה מודאג לגבי עתיד המדינה, והחברה, והעיתונות. "זו כבר הבעיה שלכם, חבר'ה. כמה כבר נשאר לי? תסתדרו בלעדיי. היום זו ארץ אחרת לגמרי", נהג לומר לנו במסדרונות, "במקרה הטוב זה ייגמר לי עוד כמה שנים". הבדיחה המפורסמת הקבועה של מוטי היתה על כך שהוא הולך במסדרונות ערוץ 10 ורואה אותנו זוממים לרשת אותו.

טעית מוטי. אלה היו מבטים של מי שרצו רק ללמוד ממך עוד ועוד. על איך כותבים קריינות, ואיך מספרים סיפור, ואיך לא מתכופפים בפני השררה, ואיך לא נופלים לציניות ואיך לא מחרטטים. ויודעים שבחיים לא נהיה מוטי קירשנבאום.

ביום שישי, כמה דקות לפני עשר בבוקר, נדם ליבו של מוטי כשהוא על משמרתו: עובר על החומרים לסרט החדש, ומכין את הפינה השבועית לגלי צה"ל. ואני רק מקווה, מוטי, שידעת כמה אהבנו אותך. ביום רביעי הקרוב היינו אמורים להגיש יחד את התוכנית מפסטיבל אשקלון. במקום זאת, מוטי, אני מכין עכשיו את שידור לווייתך, מחר בבוקר, במכמורת שלך.

אהבתיך מאוד,
אור.

אור הלר הוא הכתב הצבאי של חדשות 10

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully