(צילום: דרור עינב)
כתב "יומן" בערוץ 1, ומגיש חדשות הלילה ומבזקי חדשות. הודיע לאחרונה על עזיבתו במסגרת הסכמי הפרישה ברשות השידור.
גיל: 43. נשוי + 3.
מה בעצם אני עושה: ככתב מגזין אני מחפש את הסיפורים האחרים, השונים, המיוחדים, את העשייה הדוקומנטרית. מאמין שכיום, כשבכל רגע נתון את יכול לשמוע/לראות/לגלוש חדשות, ובכל יום ביבי/אובאמה/רוחאני אומרים בערך את אותו הדבר בשינוי ניואנס, הסיפור האחר הוא מה שנחרט בראשו של הצופה בסוף המהדורה. בנוסף, עשיתי בערוץ "משימות מיוחדות", וכך מצאתי את עצמי בדרום אפריקה חודש לפני המונדיאל מכין סדרת כתבות לקראת האירוע הבינ"ל הראשון ביבשת השחורה, סיקרתי את אולימפיאדת בייג'ינג לא רק מהזווית הספורטיבית, הייתי העיתונאי הישראלי הראשון (יחד עם אנשיל פפר) במהפכה במצרים ואח"כ בבחירות הדמוקרטיות הראשונות במדינה זו, הצונאמי ביפן, ועוד אירועים רבים בארץ ובעולם שהזרימו לי אדרנלין לדם והחסירו שעות שינה למשפחה שלי (ותודה לנעמי על הפרגון והגיבוי התמידי).
השכלה: תואר ראשון במדעי במדינה והיסטוריה של המזה"ת באוניברסיטת ת"א.
תפקידים קודמים: בעידן שבו התקשורת מוצפת בבוגרי גל"צ, התחלתי להיות עיתונאי רק בגיל המופלג של 30 (עד אז עבדתי בכוחות הביטחון וקודם לכן כמנהל תחרויות טניס בינ"ל באוזבקיסטן. גרתי בטשקנט, ואנשים תמיד חושבים שאני עובד עליהם כשאני מספר את זה). התחלתי כתחקירן בתכנית הספורט "המשקיפים" בטלעד זצ"ל. תחקירן ב"עובדה", שם גם התחלתי לעשות כתבות, ומשם לערוץ 1. בהתחלה ככתב מן המניין ב"מבט". הייתי תקופה קצרה כתב חינוך, אבל מהר מאד כולם הבינו שפדגוגיות זה לא הצד החזק שלי, ועברתי ללחם והחמאה שלי כתבות מגזין. בנוסף, התחלתי להגיש חדשות (מבזקים וחדשות לילה) והנחיתי את תכנית המדע "המעבדה" (עד היום עכברי המעבדות עוצרים אותי ברחוב ושואלים מה קורה איתה ולמה היא לא משודרת. התשובה: גם אני שואל). הנחיתי במשך 2 עונות את תכנית הטיולים "על הדרך".
מי פתח לך את הדלת לתעשייה: אני חייב תודה גדולה לדנה שני ז"ל ורון קופמן ששלפו את קורות החיים שלי מבין עשרות שהיו מונחים לפניהם, ואחרי 10 דק ראיון הקוף כבר נבח עלי "אתה עוד כאן? צא לעבוד". דורון גלעזר וקרן קירש לקחו אותי ל"עובדה", שם למדתי עבודה דוקומנטרית ועיתונאית מהי. ובזכות אורלי וילנאי ואורי לוי, הגעתי לערוץ הראשון. האמנתי ועודני מאמין שישראל צריכה שידור ציבורי חזק.
איפה אתה בעוד 5 שנים: וואו. שאלה קשה. ההחלטה לעזוב את הערוץ לא הייתה פשוטה, אבל כיוון שעתידו של הערוץ לוט בערפל, החלטתי שמדובר בשבילי בהזדמנות לשינוי. יכול להיות שעוד חמש שנים אני אהיה בגוף תקשורת אחר כתב, מגיש או מאחורי הקלעים, יכול להיות שאעזוב את התחום. הגעתי כאמור לעיתונות בגיל מאוחר, כך שהאפשרות הזאת לא מפחידה אותי. נחיה ונראה.
מה אוכל צהריים: תלוי. כשאני עובד, אני כולי בתוך הסיפור, כך שאני אני לא רעב ושוכח לאכול. קורה שאני חוזר הביתה מאוחר בלילה וניזכר שלא אכלתי מהבוקר. אוכל הוא לא issue בשבילי. אם אני ביום צילום, אז אוכלים מה שהצוות רוצה (שזה בדרך כלל חומוס). אם אני עורך לא חסרים מקומות ברחוב הארבעה, ליד מערכת ערוץ 1 בקריה.. בקרוב, במסגרת פירוק הרשות, המערכת המיתולוגית הזאת תעבור מקום.
פרגן למתחרים: בכיף, כי מדובר בחברים טובים שעבדתי איתם בעבר. אני מאד אוהב את הכתבות של שי גל (חברי לשולחן ב"עובדה") ב"אולפן שישי". כנ"ל לגבי יגאל מוסקו. שניהם אנשי מקצוע מעולים שיודעים לספר סיפור. את הקריינות של מוסקו צריך ללמד בבתי ספר. עוד חבר שכיף לפרגן לו, ושלמדתי הרבה ממנו בעבודה המשותפת הוא איתי אנגל. היינו יחד בכמה אירועים מסמרי שיער כמו הלוויה של ערפאת או בתוך עזה בזמן האינתיפאדה השניה. לגביו, כל מילה נוספת מיותרת.