בשבוע האחרון נעו בפורטל החדשות אל-ערב בזהירות בין הדיווחים על פיגועים, ההיסטריה ברחוב היהודי והערבי וגל הטרור. מילים כמו טרור, ניטרול או מפגעים - לא היו בשימוש. מצד שני, גם לא היו גיבורים לאומיים מהצד היהודי או קדושים מהצד הערבי רק פוגעים ונפגעים שמתים באותה המידה.
"אנחנו מסקרים את האירועים משני הצדדים, דרך הודעות המשטרה וגם דרך עדי הראייה של מי שנכחו במקום", מסביר לוואלה ברנז'ה פאיז אשתיוי, הבעלים והעורך הראשי של האתר מקבוצת כל אל-ערב. "אנחנו ניזונים משני הצדדים, היהודי וערבי ואנחנו רואים שיש פער די רציני בין שתי הגרסאות. במקרה שיהודי מפגע בערבים אנחנו כפופים להודעות המשטרה ואין לנו צד שני שיאזן אותנו, אבל אנחנו רואים שההתייחסות בעיתונות העברית היא שדם יהודי הוא יותר יקר ודם ערבי הוא יותר זול. האיפה ואיפה בתקשורת העברית נראית לכל עין".
"למה לא מחסלים את היהודי שתוקף ערבי?"
אשתיוי סבור שדווקא האתר שלו מקבוצת כל אל-ערב, הפועל מנצרת, מצליח להעניק איזון. האתר החדשותי המוביל במגזר הערבי בישראל, פועל כמעט עשור, ומיועד לתושבי ישראל ולעולם הערבי מחוצה לה, מציג לא אחת כקורבנות את המחבלים שנהרגו, או בשפה התקשורתית החדשה "נוטרלו".
"כל בנאדם שעושה משהו קוראים לו מחבל ואז כולם עטים עליו וקופצים עליו ומחסלים אותו. היד היא קלה על ההדק", אומר אשתיוי, "אנחנו אומרים שיש אנשים שכן עשו את מה שעשו וכן דקרו. אנחנו ראינו את המראות האלו, לצערי הרב, מתרחשים בקרבנו, אבל אנחנו אומרים שאי אפשר לעשות משפט שדה, שלא ייתכן ששוטר אחד זוטר לוקח את החוק לידיים ומתחיל להרוג".
הוא זועם במיוחד בעקבות הירי בתחנה המרכזית עפולה לעבר אסראא זידאן תאופיק עבד מנצרת. גם הוא צפה בסרטון שתיעד את האישה אוחזת בסכין ומוקפת בשוטרים וחיילי מג"ב. אבל לדבריו, הוא לא ניזון מהסרטון בלבד. "האחיין שלי היה שם, הוא היה עד למקרה", אומר אשתיוי, "נכון שהיא אחזה בסכין, אבל היא עמדה שם בהלם, היא לא עשתה כלום ולא תקפה אף אחד, הרי יכלו לנטל אותה בלי לירות בה. אנחנו, גם בידיעות שפרסמנו, לא אומרים שהיא לא שלפה סכין, אבל כשצעקו לעברה לזרוק את הסכין היא עמדה חסרת אונים, אז למה לירות בה? הרי אנחנו לא שמענו ממנה את הגרסה שלה ואי אפשר לקחת את החוק לידיים. דרך אגב, השוטרים שנכחו באירוע צעקו לעבר השוטר שבא מאחור והתחיל לירות: 'למה עשית את זה?' את זה סיפרו לי עדי ראייה. היא לא סיכנה אף אחד ולא תקפה אף אחד, היא עמדה דום. ואחרי שירו בה היה מי שניגש ובעט בה".
והסיקור במקרים שיהודים תוקפים ערבים?
"בעיתונות העברית גם ההתייחסות לערבים שמותקפים על ידי יהודים היא שונה, אם זה בנצרת עילית, נתניה או בדרום. הנרטיב של התקשורת העברית הוא של הקולקטיב, מה שיוצא מראש הממשלה ומהמשטרה זה מה שהעיתונות העברית לוקחת כסוף פסוק. למה לא מחסלים את היהודי שתוקף ערבי? למה לא יורים בו כמו שעושים לערבי? כי ערבי וכל ערבי הוא מחבל בפוטנציה והיהודי הוא חף משפע עד שיוכח אחרת".
העיתונות העברית פונה לקהל שלה, כשם שאתה פונה לקהל שלך, אין באמת אפשרות להעביר באמצעות התקשורת מסרים לצד השני בצורה אמינה ויעילה.
"אני דובר עברית וקורא עברית ולכן אני ניזון משני צדדים, אבל אתם ניזונים משופר אחד וביטאון אחד של המשטרה ושל הממשלה. אתם לא יורדים לחקר האמת. כל גרסה שיוצאת מהמשטרה פשוט נלקחת כמו שהיא והופכת לידיעה סנסציונית כדי להביא קהל קוראים מהגזר היהודי, כי הקהל הזה רוצה כל הזמן דם ערבי. בפאנלים שבהם אני נפגש ומדבר עם קולגות ועם עמיתיי העיתונאים, הם אומרים לי: 'פאיז, תעזוב אותך, כל עוד אייטם שלך הוא לא ג'יהאד איסלמי על הערבים, הוא לא מעניין את התקשורת'. אבל אנחנו לא ג'יהאד איסלמי ואנחנו אומרים בפה מלא שאנחנו רוצים התנגדות עממית-דמוקרטית, אנחנו נגד מפגעים מכל צד, אנחנו רוצים לחיות בשלום".
"אין פה עיתונות חוקרת - יש רק רייטינג"
ביום שני, למשל, הכותרת הראשית באתר אל-ערב התייחסה להרג המפגעת בירושלים ולא ניתן אותו המשקל לקורבנות, לאלו שנפגעו.
"אנחנו סיקרנו את מה שקרה. הגרסה של המשטרה הייתה שאותה נערה פשוט דקרה שוטר, אבל הגרסה הפלסטינית הייתה שונה לגמרי. על פי הגרסה הפלסטינית שנשלחה אלינו, הבחורה הירושלמית הייתה בדרכה חזרה לביתה מבית הספר, שם אחד היהודים הקיצוניים תקף אותה ואז הזעיק את המשטרה וכולם התחילו לירות בה על לא עוול בכפה. ההבדל הוא שאנחנו מקבלים את התגובות של הרשות הפלסטינית ושל המקורות הפלסטינים ואתם לא. אתם בעיתונות העברית בכלל לא מתייחסים לתגובה מהצד השני. גם במקרה הזה, למה לירות אם אפשר לנטל בלי לפגוע בה, ולהביא אותה בפני בית המשפט? אי אפשר שכל שוטר שרוצה להפוך לגיבור לאומי ייקח נשק, יתחיל לירות וכולנו נאמין לגרסה של השוטר הזה. בתור ערבי אני היום מאוד מדואג, הרי כל אשה עם רעלה על הפנים וכל דתי עם זקן הם בסכנת חיים. מישהו מכם, העיתונאים, מתח ביקורת על ראש עיריית ירושלים ניר ברקת, שכנראה ראה יותר מדי סרטי אקשן, ואומר שכל מי שיש לו נשק שיסתובב עם הנשק? מישהו מהתקשורת אמר שזאת הצהרה דבילית? מישהו מהעיתונאים שאל ברצינות מה יהיה עכשיו כשכל אחד יסתובב עם נשק, שאולי נהפוך למערב הפרוע? לאן נגיע? לכאוס? לתוהו ובוהו?".
אשתיוי טוען שהוא עושה הכל כדי להשתמש באתר שבו הוא משמש כעורך ראשי על מנת להרגיע את הסערה. "אבל אני אתר קטן, אין לי את אותו כוח שיש לאתרים הישראלים הגדולים", הוא אומר, "אנחנו בעד הרגעה, השבוע פרסמנו ידיעה ראשית שקיבלנו מהרשות הפלסטינית, ובה ביקשו המנהיגים במגזר להיכנס לרגיעה, כי המצב משליך על השטחים ואיש לא רוצה להבעיר את האש. אבל מצד שני כל תנועה, כל חיכוך בין ערבי ליהודי תמיד נגמרת במחבל מפגע ואז כולם יורים בו והרוחות שוב מתלהטות".
"כולם נסחפים תחת מטריית הרייטינג"
אתה מרגיש שיש ניסיון להרגיע את הרוחות מצד העיתונות העברית?
"הסיקור הוא מגמתי בעיתונות העברית. אין פה עיתונות חוקרת, אין פה עיתונות מבקרת, יש עיתונות לא אובייקטיבית שרוצה להביא רייטינג ואיך עושים את זה? מסקרים ערבים מפגעים ומחבלים. הרי להגיד שערבי היה פשוט קורבן זה לא מביא רייטינג. אף אחד לא מתייחס באמת לעומק לסוגיית אל אקצא, על מה שעושים הקיצוניים היהודים, הידווח הוא כאילו אנחנו המצאנו הכל, פשוט התפרענו ופשוט יידנו אבנים לעבר שוטרים. התקשורת העברית נתפסת כעוינת, כמגמתית למהדרין. זו תקשורת שבה לא חוקרים כל אירוע לגופו, למרות שהיא צריכה לחקור ויש לה את הכלים ואת האפשרויות לבדוק מה באמת קורה. כולם נסחפים תחת מטריית הרייטינג, והפייסבוק של היהודים והטוקבקים נוטפי הדם. אז אצלנו כולם מתלהמים ובמגזר היהודי מרגיעים את הרוחות? למה נתניהו לא פונה למגזר הערבי כדי להרגיע את הרוחות? הרי במשפט אחד הוא יכול להרגיע את הרוחות. אני לא ynet ואני לא וואלה!NEWS, אני קטן ואני מקווה הגדולים יביאו שינוי".