"החלטנו שסרטונים מדממים, מלבי שנאה או נקמה, מפיצי פחד - לא יהיו אצלנו"

אלה לא ימים טובים לעיתונות עם אג'נדה. לעזאזל, על מי אנחנו עובדות? אלה לא ימים טובים בכלל. אבל גם בימים כאלה - כשהרע מונח פרוש לעיני כל - אנחנו לא צופים פאסיביים, אלא בני אדם שכל הזמן מקבלים החלטות. במקרה שלנו ההחלטה היא איך לספר את הסיפור.

נניח שהחלטנו לספר את סיפור הימים האלה בצורה רגועה יחסית, ללא פרסום תמונות מדממות, מבלי להפחית בחומרת האירועים והתחושות שהם מעוררים, אבל עם מנה נכבדה של ביקורת עצמית. נניח שהחלטנו למשל, להקדיש מקום משמעותי לשנאה הגוברת בצד היהודי - זו אג'נדה, נכון? אבל האם לספר את אותם דברים מעמדה של פחד, חוסר אונים, במאסה אדירה של חומרים מדממים, תוך הקדשת מקום משמעותי לניתוח וגינוי האלימות בצד הפלסטיני - זו לא אג'נדה?

וחיבור או אי-חיבור של האירועים למה שקרה כאן רק לפני שנה, בקיץ האפל של 2014 - שניהם אג'נדה, לא?

כי האירועים מונחים להם שם, והם ניתנים לתיאור, חיבור ושיפוט בכל דרך שהיא. אנחנו אלה שבונים מהם את ה"סיפור", מצרפים אותם לקו שיש לו משמעות וסדר שמאפשר להתמודד איתם, ועשוי להניע לפעולה. התפקיד של עיתונות הוא לספר את הסיפור, מנקודת המבט שנבחרה, ולכן אין דיווח עיתונאי שהוא "אובייקטיבי", "נייטראלי", "לא לוקח צד". יש רק כאלה שמתיימרים או מתחזים להיות. כל השאר, כמונו, הם מספרי סיפורים.

אז החלטנו. החלטנו שסרטונים מדממים, מלבי שנאה או נקמה, מפיצי פחד, מזעזעים את הנשמה ללא כל הנעה לפעולה – לא יהיו אצלנו. הבאנו את סיפור הצעדה של לה פמיליה ולהבה ברחובות מזרח ירושלים לפני שבועיים וחצי, איך שאלו עוברים ושבים "מה השעה?" כדי לזהות מבטא ערבי ולתקוף. סיפרנו על תחושת הסכנה שחש אדם שניסה להפסיק את הלינץ' במבקש המקלט בעת הפיגוע בבאר שבע. דיברנו על הסכנה האדירה בקריאה לאזרחים לשאת נשק, סכנה לנשים ובכלל. אנחנו בודקים מה קורה בכנסת בזמן הזה, אחרי הניסיון הקשה של חקיקה אנטי חברתית מסיבית מאחורי הקלעים ובעת הלחימה בצוק איתן.

לכל החלטה כזו יש מחיר: מחיר הדילמה, של איזה סיפור עלינו לספר, מחיר היציאה מהזרם המרכזי, והמחיר של התגובות. חלק גדול מהישראלים מעדיפים בעת הזו להשתיק את הביקורת הפנימית – כנראה גם את הקולות שבנפש – ולתקוף את מי שעומד בצד השני. אבל אין לנו ברירה.

"המקום הכי חם בגיהנום שמור למי שבזמנים של משבר מוסרי שומר על נייטראליות".

את המשפט אמר מרטין לותר קינג, טוענים שהביטוי שייך במקור לדאנטה, אנחנו אימצנו אותו כשמו של המגזין העיתונאי שהקמנו לפני שנתיים. חשבנו שהדרך הכי טובה לא להגיע למקום הזה, לחריכה באש הגיהנום, היא נקיטת עמדה כשאנחנו רואות עוול. אז עוד לא ידענו לאילו מקומות העבודה הזו תקח אותנו, וכמה מהר נגיע לפינות שאש הגיהנום (הדמיונית, בינינו) תראה לעומתם כמו טפטוף מרענן.

אבל הרי כלום לא אובייקטיבי, גם לא ההחלטה מהו עוול, ובאיזה צד לעמוד, נכון? כן, אבל גם לא. יש עוולות שהן ברורות לעין, ולרוב אלה העוולות שבין המקום לאדם, בין המימסד, המערכת השלטונית, לאזרחים. שם, כמו שאנחנו רואות את זה, קורים הדברים הכי מסוכנים, ומשם חלחלו הדברים והביאו אותנו למקום שאנחנו עומדים בו היום: חסרי ביטחון. ביטחון אישי, בטחון כלכלי, בטחון בקורת הגג של רבים מאיתנו. שם נבלעים הקולות של חלקים אדירים בציבור הישראלי, ומשם בוקע היום קול אחד, אחיד, שלא מתאר את המציאות כפי שהיא.

על זה באנו לספר.

***

ביום שישי הקרוב, ה-23/10 בשעה 14:00 במועדון צוותא, המקום מגיע לפגוש את הקהל. כל הכותבים, הצלמים, המאיירים, העורכים ויוצרי המקום יהיו שם כדי להסביר איך ולמה עושים עיתונות עצמאית.