פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הניחו לקליגר, הלינצ'טרנט מגיע לעורכים

      נח קליגר יכול לקשקש כרצונו ליד מכונת הקפה, האשמה כולה בעורכיו שהעזו להעלות בכלל על הכתב שאלה כה מפגרת כמו האם יש להעמיד לדין את מבצעי הלינץ' באזרח האריתראי. בדיוק כפי שהאשמה אינה של יהודה משי-זהב אלא של גבי גזית עצמו שמרקד על הדם. דעה

      גבי גזית ב?אנשים? (יח"צ)
      "עכשיו אני הולך להיות בן זונה אמיתי". גזית (צילום: יח"צ, אנשים")

      "אני יודע שהדיון הבא יעורר אצלכם סערת רגשות ופליאה מסוימת, למה מעלים דבר כזה. אבל התוכנית הזאת לא פוחדת מסערות וניפוץ פרות קדושות וקונצנזוס ולכן נטפל בזה עכשיו". כך נפתח האייטם של הגב-גבר גבי גזית בתוכניתו ב-103FM. ומהי באמת אותה "פרה קדושה" שגזית הרים גרזן כדי לרוצץ גולגלתה, תשאלו. טייקון מסתורי שכולם מגוננים עליו בחיל וברעדה? גיבור תרבות ענק שכולם מסתירים את סודותיו מחשש להוקעה סביב שולחנות הבראסרי? חיסול שבויים במלחמת ההתשה שטויח ונשכח? לא, לא, לא. גזית חושב שהגיע הזמן לדבר על השאלה מה באמת מותר לעשות למחבל אם תופסים אותו חי.

      על הקו עלה אלי בין, מנכ"ל מד"א שהבהיר כי יש לטפל רפואית במחבל, לאחר שזה נפצע ונכנע ואינו מהווה עוד סכנה לסובבים אותו: "אחרי שפצעתי אותו והוא מרים ידיים, אני לא ממשיך ופוגע בו", אמר בין. בתכלס, זאת אחת האמירות הטרויאליות בתולדות האנושות: אתה לא הורג שבוי, אתה לא נוקם במחבל. אם אינו מהווה עוד סכנה לסובבים אותו, והוא שוכב פצוע, יש לטפל בו ואחר כך להעמידו לדין. העובדה שמנכ"ל מד"א צריך בכלל להסביר בשידור את הקביעה הזאת, היא כשלעצמה ניוז.

      אבל גזית היה נרגש מהגילוי, כמעט ניתן היה לשמוע את הסרעפת עולה מעלה-מטה מבעד למקרופון. הנה הנה ה"פרה הקדושה" כבר מלחכת את הלבד באולפן, רגע לפני שנטרוף אותה: "אתה לא מבין איך אני מעריך ומוקיר את אומץ ליבך לומר את הדברים האלה, באמת אני אומר את זה. בלי שמץ של אירוניה. אבל מה אם המחבל דרס שלושה יהודים?".

      בין הבהיר לו שהמצפון שלו לא מאפשר לו אחרת, כאדם וכאיש רפואה, אבל גזית כבר התחמם על הקוים, וניפק ספקולציה חדשה: "עכשיו אני הולך להיות בן זונה אמיתי ולשאול אותך את השאלה הבאה: המחבל הזה שחט עכשיו את הבת שלך על המדרכה והוא משווע לעזרה, אתה נותן לו את הטיפול לפני שאתה נותן את הטיפול לשוטר שהוא פצע?". בין עמד גם בפרובוקציה הזו והשיב: "אני חושב שהייתי מטפל בו, למרות שהייתי רוצה להרוג אותו". גזית ענה: "אני הייתי מוריד לו את הראש עם הגרזן ולא מטפל בו".

      היום הזה כבר כאן. צפו

      האשמה כולה בעורכים

      האייטם המרתק המשיך הלאה, הפרה המשיכה לגעות בקול, והאולפן נמלא חלב ודם. בתכלס, איש מאיתנו לא היה מטפל במחבל שרצח את הבת שלנו, וגזית יודע זאת היטב. אלא שלא זאת היתה מטרתו בשידור. המטרה היתה בעצם להעלות את השאלה הבאה: האם מותר לחסל מחבל ללא משפט אחרי שנתפס, או לא? ואת התשובה שלה ייחל (לא מתוך אידיאולוגיה חלילה, אלא מתוך רצון לייצר באולפן קרנבל מופלא של "ניתוץ פרות קדושות") קיבל מיהודה משי-זהב מיד אחר כך: "לא מדובר ברוצח פלילי...כשמדברים על מחבל נתעב, הוא ימשיך לרצוח... אם היה יכול היה רוצח גם את איש ההצלה... אתה הולך לעזור לו כדי שיוכל להמשיך לרצוח?".

      רבים דיחקקו השבוע על עמדתו המגוחכת של נח קליגר ב"ידיעות אחרונות" שהשיב בשלילה על השאלה "האם יש להעמיד לדין את מבצעי הלינץ' באזרח האריתריאי". אלא שקלינגר, עיתונאי ותיק וניצול שואה, אינו אשם, ולא נגדו צריך להפעיל את הלינצ'טרנט. קליגר יכול לקשקש כרצונו ליד מכונת הקפה, והאשמה כולה בעורכיו שהעזו להעלות בכלל על הכתב שאלה כה מפגרת, בדיוק כפי שהאשמה אינה של משי-זהב אלא של גזית עצמו (ועורכיו) שמרקדים על הדם ומציבים שאלות של "בעד ונגד" במשוואה פריטטית זהה על פשעי רצח.

      נח קליגר עיתונאי ספורט (ברני ארדוב)
      האשמה כולה בעורכיו. קליגר (צילום: ברני ארדוב)

      הנוהג "לפתוח לדיון" בשאלות כאלה, זהה במניעיו לאורגיות סרטוני הסנאף

      אין פה שום סוגיה של "ניתוץ פרות קדושות" או "חופש ביטוי". שהרי בימים כתיקונם ידיעות אחרונות לא היה מעלה על דעתו לשאול שאלה כמו "האם מותר לאנוס אישה שמתלבשת באופן מתירני" ואפילו גבי גזית הפרובוקטור המופלא, אני רוצה לקוות, לא היה מקיים דיון בשאלה "האם מותר לבעל להכות את אישתו כשהיא מרגיזה אותו". הם לא היו מעיזים, כי היו צולבים אותם. אלא ש"תקופות נואשות מחייבות שימוש באמצעים נואשים" כפי שקובע מטבע לשון מפורסם. וכאשר דוקרים ברחובות - מותר לשאול למה לא להשליך את המוסר והחוק לפח הזבל הקרוב ולהתחיל לרוצץ ראשים בכייף.

      לכן הנוהג הנפסד "לפתוח לדיון" בשאלות כאלה, זהה במניעיו לאורגיות סרטוני הסנאף, שחלק ממערכות החדשות החליטו להימנע מהן לאחרונה. ובדיוק כפי שבשנות התשעים החליטו במערכות החדשות של הטלויזיה להימנע מצילום תקריבים של אברי אדם קטועים בזירות הפיגועים, כך גם הפעם יש מקום לתבוע מהם להפעיל שיקול דעת ואחריות גדולה יותר מחלק מאספסוף הטוקבקים המזין אותם. אותו הכלל תקף גם להלוויות: תקריבים מופרזים על אלמנות ממררות בבכי אינם בגדר "זכות הציבור לדעת", אלא פגיעה מופרזת בפרטיות, ולגיטימי לדרוש לקחת מטר או שניים אחורה.

      במערכון המפורסם של החמישיה הקאמרית תהו לפני שנות דור אם יבוא יום וילדים בבית הספר יתבקשו לדון בשאלות מטופשות כמו "בעד או נגד רצח רבין". היום הזה כבר כאן.

      * הכותב משמש כראש דסק התחקירים בגלי צה"ל