וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מעולם לא היינו יותר 1985 מעכשיו

אביעד קיסוס

19.11.2015 / 10:26

אנחנו עדיין לוחשים מחלות, לא מבטאים אותן. הן לא שלנו. קודם זה היה נגיף "של הומואים", ועכשיו זה נגיף "של צ'רלי שין", כלומר של אנשים רעים שהולכים לזונות ומבלים יותר מדי. אביעד קיסוס על הקשר הסמוי והמשולש איידספוביה-תקשורת-הומופוביה. טור אורח

צ'רלי שין. GettyImages
יכול להיות שאני עושה לעצמי הנחה. צ'רלי שין, השבוע/GettyImages
היחס הסנסציוני של כלי התקשורת בעולם וגם בארץ לפרשת צ'רלי שין, האורגזמה המשולשת של כל בלוגר שיודע לקרוא IMDB, היא העדות הטובה ביותר לכך שאנחנו לא פחות נרקומנים ממנו. נרקומנים של טרגדיות

צ'רלי שין לא מסטול יותר. הוא מזיע מרוב פחד, לא מרוב סמים. הוא מגמגם משום שהוא נבוך, לא תחת השפעת אלכוהול. בשנה הבאה אולי יעשה קאמבק מפואר לטלוויזיה. סדרה קומית בשם "פוזיטיב", ובה צ'רלי שין מגלם את צ'רלי פרי, גרוש ואב לילדים המגלה כי הוא נשא HIV, ומוצא עצמו בסיטואציות משעשעות ונוגעות ללב, ניצב מול בורותם של אקסתו, מעסיקו וצאצאיו, ובורותו הכללית של העולם ביחס למצבו. הוא יזכה באמי עבור תפקידו. הקהל יעמוד על רגליו בזמן שג'ניפר אניסטון נניח, תעניק לו את הפרס, וכשהיא תרד מהבמה היא תשאל את עצמה האם לא עשתה טעות איומה, כשנישקה אותו על הלחי.

כי כל מוסר הוא בסופו של דבר מוסר כפול, ודאי בנוגע לצ'רלי שין והגילוי כי הוא נשא HIV. גילוי מאונס, יש לדייק ולומר. אנחנו אוהבים אותו עכשיו משום שהוא נענש על התנהגותו. הוא נראה לנו נקי לפתע, פגיע וטהור, משום שבתוך תוכנו אנחנו מאמינים שהדם שלו מלוכלך. היחס הסנסציוני של כלי התקשורת בעולם וגם בארץ לפרשת צ'רלי שין, האורגזמה המשולשת של כל בלוגר שיודע לקרוא IMDB, היא העדות הטובה ביותר לכך שאנחנו לא פחות נרקומנים ממנו. נרקומנים של טרגדיות. ואם המציאות איננה טראגית מספיק, כי בכל זאת למעלה מעשור כבר מסבירים לנו ש-HIV איננו טרגדיה יותר, לא ניתן למציאות להפריע לנו. כל משחקי המילים בסגנון "קוקטייל אחד יותר מדי" בכפולות האמצע של העיתונים היומיים, עם גרפיקה צבעונית כמו בדיווח על הקרנבל בברזיל, ההתרפקות על רוק האדסון המנוח, הערבוב המטורלל בין הנגיף, למחלה, לנשא, לנדבק, לחולה, למת – הכל סובל מעונג מופרע, וכאילו חוגג את האיידס החדש, ההוליוודי והזוהר, של הכוכב הנופל. מעולם לא היינו יותר 1985 מעכשיו.

באחד העיתונים היומיים אפילו נכתב על ארוסתו לשעבר של שין שטענה כי פצע אותה באקדחו, בתוספת המשפט "היום היא מבינה שזה היה מחיר פעוט". כאילו ההתמודדות עם HIV בעת הזו, בה טיפול תרופתי יומיומי הוא פיתרון של ממש, היא עסק מזעזע בהרבה מהפחד שמא הגבר איתו את מתחתנת, יכוון אלייך אקדח.

עדיין לוחשים "סרטן"

לקח כל כך הרבה זמן לאבחן ולאשר טיפול בה; במחלה ההיא, של ההומואים. מחלת האיידס היתה אז לא רק מחלה מדבקת, אלא גם האפשרות שהומואיות היא דבר מדבק

אני אומר "היינו" ו"אנחנו" משום שאני לא בהכרח חף מהפשעים במקרה הנ"ל. כמגיש של תוכנית אקטואליה יומית ברדיו, לא אתכחש לכמה שהעיסוק בצ'רלי שין משלהב אותי, משלב טוטו השמות (שלנצח ייזכר כאחיזת העיניים הגדולה של העשור, שהמניע היחיד לה הוא כמובן "לשמור על פרטיותו של האיש"), דרך ההתפוצצות ועד לראיון העצוב ההוא ב"טודיי שואו". הרבה זמן לא נהניתי כך מפרשייה, מאותה הפרשייה, יום אחרי יום. אני רוצה לחשוב שאין הדבר שונה מתמונות עירום של ג'סטין ביבר, או עוד ניתוח פלסטי של מג ראיין, אבל יכול להיות שאני עושה לעצמי הנחה.

כולנו נורא מפחדים ממחלות, זו האמת. עדיין לוחשים "סרטן" כאילו הסרטן יתגבר אם נגביר את הווליום. עדיין משתמשים בטרמינולוגיה של "מחלה קשה" כדי לכבד את המת. ואיידס? איידס מפחיד אותנו כפליים. הלא זו הסיבה לכך שכאשר התפרצה המחלה, לקח כל כך הרבה זמן לאבחן ולאשר טיפול בה; במחלה ההיא, של ההומואים. מחלת האיידס היתה אז (ואולי גם נשארה, מתחת לשש שכבות של פי.סי) לא רק מחלה מדבקת, אלא גם האפשרות שהומואיות היא דבר מדבק. והרי מה רודף את הגברים הסטרייטים ששולטים בעולם, אם לא הפחד שהפנטזיות ההומוסקסואליות, המודחקות יותר או פחות, שלהם, ישתלטו עליהם, יעוותו ויסרסו אותם? למאבק של הומואים באיידס התייחסו קצת כמו אל מלחמת איראן-עיראק, ואיחלו הצלחה לשני הצדדים.

ההיבט הטראגי שלו היה בהחלט יפה, מתקבל על הדעת וגם קל לעיכול בגבולותיו הצרים. מפתיע שצ'רלי שין, שהיה שחקן די עסוק בסוף שנות השמונים, לא מצא עצמו באחד הסרטים הגנריים בהם הבן החולה בא להיפרד מאמו ולגסוס בזרועותיה, והיא סולחת לו על כך שהוא הומו, כי גם ככה תכף הוא מת. או משהו דומה.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
איידס מפחיד אותנו כפליים. שין בעיתונים, השבוע/מערכת וואלה!, צילום מסך

אוי ואבוי לו לשובב, איידס גדול במכנסיו

הם רוצים שתחשבו שכן, כדי שהתקשורת העולמית, ותוכניות כמו הטודיי שואו, יוכלו לנזוף בו על כמה שהוא רע, וכמה שאנחנו טובים, ואז לסלוח לו ולגאול אותו

מאז אולי למדנו משהו על ההבדל בין "חולה" ל"נשא", בין "כרוני" ל"סופני", והרגש הקולקטיבי כמעט והצליח להדביק את הקצב המהיר בו הרפואה למדה את הנגיף, אך למעשה לא השתננו. אנחנו עדיין לוחשים מחלות, לא מבטאים אותן. הן לא שלנו. קודם זה היה נגיף "של הומואים", ועכשיו זה נגיף "של צ'רלי שין", כלומר של אנשים רעים שהולכים לזונות ומבלים יותר מדי. בואו נודה: הרעיון שמי שמקל ראש בסקס, מחליף כל הזמן פרטנרים, וממלא את הגוף שלו במגוון סוגי רעל, אף לא מייחס תשומת לב יתרה לשימוש בקונדום – הוא לא רעיון מופרך, אבל זו בטח לא מחלה של צ'רלי שינית. הם רוצים שתחשבו שכן, כדי שהתקשורת העולמית, ותוכניות כמו הטודיי שואו, יוכלו לנזוף בו על כמה שהוא רע, וכמה שאנחנו טובים, ואז לסלוח לו ולגאול אותו, ועל הדרך לפרוש מעליכם את אותה שמיכה מוסרנית בריח של נפטלין ורונלד רייגן, שמתחתיה החביאו שנים את האמת על HIV. צ'רלי, צ'רלי, צ'רלי, אם רק היית נשאר בבית עם אשתך, כמו שאנחנו נשארים, היית היום בריא ומאושר כמונו. אוי ואבוי לו לשובב, איידס גדול במכנסיו.

ועכשיו לידיעה הבאה: אפשר לחטוף סרטן מטוסטים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully