"גלגלצ הרבה פחות חשובה ממה שעושים אותה"

מיד בתחילת הראיון עם מבקר המוזיקה שי להב לרגל השקת הסדרה שלו "מהכרם עד קיסריה", העוסקת במוזיקה מזרחית, אני מטיח בו את הטענה שהוא ושאר חבריו לעולם הפובליציסטיקה בתחום המוזיקה תמיד נקטו יד קשה כלפי הז'אנרים הים-תיכוניים. ציפיתי למגננה, אך קיבלתי גילוי לב. "נכון שגם אני חטאתי בסוג של התנשאות למוזיקה ים תיכונית שנבעה בעיקר מבורות, שלי", הוא מודה מיד. "אצלי הבורות הזאת גם הייתה כלפי ז'אנרים אחרים כמו מוזיקה אלקטרונית למשל. זה עניין של לזלזל בז'אנר שלם רק כי אתה לא מכיר אותו או לא מתאמץ להכיר. המוזיקה המזרחית היא כמו כל ז'אנר אחר, יש בה דברים נהדרים, דברים בינוניים ודברים נוראיים. אבל צריך להתייחס אליה ברצינות וללמוד אותה".

לעומת מוזיקה מזרחית, הרוק הישראלי זוכה ללא מעט נוכחות על מסך הטלוויזיה. רק השנה משודרות "החדש של עומרי גורדון" של קשת ו"אטלנטיקה" של HOT, סדרות דוקו כמו "האלבומים" או "סוף עונת התפוזים" עסקו בה גם כן, ורק בה.

"נכון. מוזיקת הרוק זוכה לבמה מופרזת, בלי כל פרופורציה, כבר הרבה מאוד שנים".

למה המוזיקה הים תיכונית נדחקת לעומתה מהמסך?

"כי היא אמנם מאוד מצליחה מבחינה מסחרית, אבל באליטות התרבותיות היא עדיין נחשבת קצת למשהו לא מספיק טוב או איכותי. אני חושב ומקווה שסדרה כמו שלנו היא עוד צעד בדרך לתיקון המעוות".

"מהכרם עד קיסריה", שהפרק הראשון שלה (מתוך שלושה) ישודר ביום שישי בערוץ 24, מגוללת את התפתחות עולם הזמר המזרחי בישראל לאורך השנים. החל מהחפלות של שנות השישים בכרם התימנים, ועד להופעות בנות זמננו המלאות עד אפס מקום בקיסריה. באמצעות רשימת מרואיינים מכובדת הכוללת כמעט את כל גדולי הז'אנר, משרטט להב את המעבר של הז'אנר מהשוליים אל המרכז - מעבר שנעשה למרות היעדר התמיכה לאורך השנים מערוצי הטלוויזיה ותחנות הרדיו, וגם - עיתונאים ומבקרי מוזיקה.

"יש משהו שהדהים אותי בתור מי שגדל בחיפה ולא חשב שיש דבר כזה מוזיקה מזרחית מהסיבה הפשוטה שלא היו מזרחים לידי", אומר להב, בהתייחס להיעדרות של המוזיקה המזרחית לאורך השנים מהמרחב הציבורי. "למשל בסיפור של הכרם: יש לך עולם שלם שיש לו להיטים משלו, מקומות משלו, והוא מתנהל כמו אי בודד בתוך כרם התימנים בעוד שני מטרים ממנו ב'קפה כסית' מתרחשת התרבות הישראלית המוכרת שגם נרשמה בספר הימים של התרבות הישראלית - וכל מה שקורה בכרם הוא כאילו לא קרה. אחרי שהם סוף סוף יוצאים משם ומתחילים לצבור תאוצה, הם עדיין במועדונים כמו "הפלאקה" בתל אביב, שהוא באופן סמלי נמצא מתחת לאדמה. נוצרים שם כוכבים, אבל התקשורת מתעסקת בעופרה וירדנה ובתיסלם. כבודם במקומם מונח – אבל התקשורת התעלמה לחלוטין ממה שקרה מתחת לאדמה".

יש לך רשימה מכובדת של מרואיינים מהתחום, חלקם כוכבי ענק. הם טוענים להתעלמות של התקשורת? זה משהו שחזר על עצמו בראיונות?

"כן, כמובן. אבל שים לב – עד היום כשאנחנו מדברים על מוזיקה מזרחית הדבר הראשון שמדובר עליו זה נושאים של קיפוח, של אפליה – ובצדק, זה קרה וחשוב לדבר על זה. אבל לא יכול להיות שמוזיקה שכבר קרוב לעשרים שנה הכי מצליחה בארץ, רק על זה ידברו. יש את המוזיקה עצמה, וצריך לתת לה ולגיבורים שלה כבוד. זה חלק מהסיפור, כמובן. אבל צריך לדבר על המוזיקה".

הזכרת את "הפלאקה". מנהל המועדון יוסי שטרוזמן מתראיין לסדרה, הבנתי שהוא סרבן ראיונות עיקש וידוע – איך גרמת לו לדבר למצלמה?

"שטרוזמן באמת מעולם לא הסכים להתראיין והיה מאוד קשה לשכנע אותו וישבנו עליו הרבה. אבל הוא הבין בסופו של דבר שאנחנו באים מאהבה – למוזיקה, לתרבות. הפחד שלו תמיד היה שיהיה ניסיון לצייר את הפלאקה כמקום נחות ומגוחך. ברגע שהוא הבין שאנחנו לא באים משם, הוא השתכנע".

הצלחת לשים את היד על תיעוד שכל עיתונאי בתחום התרבות היה שמח לשים עליו את היד – ספר לי על זה קצת.

"יש לנו כמה הקלטות נדירות של זהר ארגוב שמעולם לא הוצגו ועל זה אני מאוד שמח. אבל בנוסף, גם למדנו על ההופעה האחרונה של זוהר בחייו. אנחנו לא רואים אותה אבל אנשים מספרים עליה. כשהוא היה במעצר בית, שבוע לפני שהוא התאבד, בסוף הקידוש הוא קם ויצא מהבית והוא הלך לבית השני שלו שזה היה "הפלאקה", עלה לבמה, ביצע שלושה שירים, נעלם, ואת הסוף אנחנו יודעים".

מאז עזב להב את עולם המשפטים כעורך דין פלילי בסנגוריה הציבורית, לפני יותר עשור, וערק לתחום העיתונות - הוא הצליח להוציא תחת ידו עשייה מגוונת. כיום הוא מפרסם טורים קבועים במעריב וב-ynet, לאחרונה שודרה בערוץ 1 סדרה שלו על הקולנוע הישראלי, מחזה פרי עטו יעלה בקאמרי בשנה הבאה אחרי שבתיאטרון כבר העלה אופרת רוק שהלחין עבורו יוני רכטר, הוא חתום על הצגות ילדים, ויש גם קומדיה רומנטית בדרך למסך הקולנוע.

מכל העשייה הזאת היה זה הספר "רשימת שידור" שפרסם על גלגלצ, שבו ניסה לרדת לקרביה של התחנה הצבאית, שזכור ביותר בקרב הקולגות. הספר הצית סכסוך כמעט פומבי בינו לבין מי שהיה אז מפקד גלי צה"ל יצחק טוניק ומי שהייתה מנהלת התחנה דלית עופר - שלא אהבו את הספר, בלשון המעטה. למרות שהספר לא שחט את התחנה לגמרי, הוא תרם למוניטין של להב כגדול שונאי גלי צה"ל. "זה מוניטין מאד מוזר. אני לא בטוח שהם באמת קראו את הספר, הוא היה מאוד מאוזן", הוא עונה לשאלה בנושא. "יש לי גם הרבה מחמאות לתת להם".

העניין של פוליטיקאים שמנסים לעשות על גלגלצ סיבוב זה לא עניין חדש או מעניין. מה שהיה מעניין בפרשת מירי רגב זה שהיא הציפה מחדש את הדיון הספציפי על התחרות הלא מאוד הוגנת בעולם הרדיו הישראלי.

"ללא ספק".

ומה אתה שומע על זה מקולגות, או מהמתחרים שלהם בתחנות אחרות?

"זה אבסורד שזועק במשך שנים. זה נראה פה מובן מאליו שתחנה ציבורית נהנית מתנאים ותחרות לא הוגנת מול תחנות אזוריות שהמדינה היא זו שהכשירה את החוק שמפעיל אותן. המדינה מצד אחד עושה רגולציה ומעודדת תחנות פרטיות, וביד השנייה שלה היא נותנת להן נוק-אאוט. לגלגלצ אין פרסומות, יש כוח אדם נזיל, וזה לא הגיוני".

אפרופו מוזיקה מזרחית, מה חשבת על הרעיון הבלתי-ישים בעליל של פיצול שלה לשתי תחנות?

"אין שום סיבה. יש רדיו FM91 שהוא תחנה ים תיכונית, ויש את רשת ג' שהיא חצי ים תיכונית. הבעיה היא שמראש גלגלצ לא צריכה לפעול כתחנה ציבורית".

ממש החודש מנהל גלגלצ נדב רביד סוגר שנה בתפקיד. לתחושתך, איך השתנה התמהיל המוזיקלי של התחנה מאז המינוי שלו אם בכלל?

"התמהיל השתנה מאוד, אבל לא בכיוון של מוזיקה מזרחית. הוא השתנה לכיוון של מה שפעם קראו לו אינדי, או כמו שבאחד העיתונים קראו לזה 'להקות שאף אחד לא מכיר'. הוא עשה צעד שהיה צפוי, כי זו האג'נדה שלו והיא לגמרי סבבה. תמיד התלוננו שגלגלצ לא משמיעה אמנים צעירים ועכשיו מתלוננים שאף אחד לא מכיר אותם. אבל למוזיקה מזרחית אין הרבה ביטוי. כשאני כתבתי את הספר עשיתי סטטיסטיקה של שנתיים, והיה מעט מאוד. אני לא חושב שזה השתנה באופן מהותי. אבל בוא נעשה סטטיסטיקות אחרות. מי מופיע בקיסריה בשנים האחרונות? מי מופיע בהיכל התרבות? אמנים שלא משמיעים אותם בגלגלצ. האומנים האלה הם ההוכחה החיה שגלגלצ היא הרבה פחות חשובה ממה שעושים אותה".

קראתי לפני כמה שבועות בטור שלך משפט שאהבתי – כתבת "אם לא זורעים בפרומו דם, דמעות או זרע אנחנו לא טורחים אפילו להפנות את המבט אל המסך".

"נכון".

זו אמירה די חריפה שמכוונת את האצבע אלי, הצופה. אתה לא חושב שצריך בעניין הזה להאשים דווקא את ערוצי הטלוויזיה המסחריים? הם אלה שקבעו את הסטנדרטים המתלהמים הללו.

"לא האשמתי את הצופים, מבחינתי זה דואלי – הצופים, בכל פעם מגבירים להם את הסף ואז הם משתנים. אבל ברור שמי ששולט בברזים זו הטלוויזיה המסחרית".

אתה הורה לשלושה ילדים, לשבת ולראות איתם טלוויזיה הופך אותך לרגיש יותר לתוכן שמשודר היום?

"כן, אבל כהורה זה לא רלוונטי כי הם בכלל לא רואים טלוויזיה, הם רואים הכל באינטרנט והכל פרוץ והתכנים שהם עלולים לראות שם עוד הרבה יותר גרועים מהפרומואים שאני בוכה עליהם. אבל עדיין, כשהם רואים איתי 'אולפן שישי' למשל, אז הם מתייחסים לזה כמשהו מאוד חשוב כי זה החדשות של המבוגרים, ולכן זה מקומם אותי. אבל זה בלתי נמנע, זה נובע מאינספור גירויים באינטרנט שהטלוויזיה צריכה להתחרות בהם וזה נובע מהמצב המטורף של המדינה. כשאנשים נדקרים ברחוב כל היום, פרופורציות משתנות".

התחלת לעסוק בעיתונות בגיל די מאוחר, בגיל שלושים. התקופה שלך כעורך במעריב לא הייתה בימים הכי קלים או נעימים בעיתון – אמרת פעם שאתה עם תפקידים בעיתונות הכתובה סיימת. אתה עדיין מרגיש ככה?

"לחזור לעיתונות במשרה מלאה - ממש אין לי עניין. ברמה האישית אני כל כך לא מתרגש שזה מפחיד אותי. כמו שאמרת הגעתי לעיתונות בגיל מאוחר, מתפקיד של עורך דין. זה היה איזה חלום, מקצוע שראיתי בו שליחות וערך והייתי נורא עתיר אידיאלים ותמים. באמת חשבתי שאני יכול לשנות. הרגיזו אותי אנשים שאמרו לי 'אני לא קורא עיתונים', ראיתי אותם מנותקים. במשך שנים הסתובבתי בתחושה שיש ערך לעבודה שלי, למרות שעבדתי בתחום הבידור והתרבות, זה מבחינתי הנושאים הכי חשובים. העובדה שהיום אני כל כך לא רוצה לחזור לשם זה מפחיד אותי - האם חייתי באשליה? זה ברמה האישית. ברמה הגלובלית, מחריד אותי לראות מה קורה היום לעיתונות – זה ממש מסוכן עבור כולנו. ההתדרדרות היא ממש מול העיניים".

תפרט לי קצת על ההתדרדרות הזו.

"הכל מתחיל ונגמר בכסף, כרגיל, וברגע שאין כסף נפגעים המקומות שבהם השקיעו כסף ולא הייתה תמורה מיידית כמו תחקירים, כתבות עומק, עבודה אמתית של כתב. כשאני התחלתי בעיתונות, כתבת מגזין – של שני עמודים ומעלה – עבדו עליה לפעמים שבועיים או שלושה. זה היה הסטנדרט. אם היית כתב של 'סופשבוע מעריב' היית עובד לפחות שבועיים על כתבה וזה זה מה שהיית עושה. היום אין חיה כזאת. אם אתה עובד שלושה ימים על כתבה זה נחשב שהשקעת. זו לא אשמת הכתב זו אשמת המערכת, וזו לא אשמת המערכת כי למערכת אין כסף והיא צריכה לייצר עמודים ואין סבלנות – וזה משפיע על התוצר. וזה כמובן הופך יותר ויותר עולם יחצ"ני כי הוא הרי תמיד מציע תוכן, וברגע שאין כתבים אז לוקחים את מה שהיח"צן מציע".

כעורך של מוסף, הרגשת שאתה צריך לפעמים להיכנע לסטנדרטים האלה?

"לא להיכנע, אבל כמובן שהיו מלא פשרות שבעיקר מגיעות מהנהלת העיתון, שאני מבין גם אותה. אם להנהלה יש למשל שת"פ עם קשת או עם רשת או גוף גדול אחר לצורך העניין, שמשקיע כסף בפרסום בעיתון, ואומרים לך בעדינות 'אל תגזים עם להרגיז' אז אלה מצבים מאוד עדינים. אני חייב להגיד שזה לא קרה הרבה".

"הבעיה של מעריב הייתה שהוא תמיד היה חיית כלאיים – בין 'ידיעות' לבין 'הארץ'. אני ערכתי את המוסף ארבע שנים, גם בהן היו הרבה עליות ומורדות, אבל בגדול 'מעריב' תמיד רצה להיות 'ידיעות', להתנהג כמו העיתון הכי נפוץ במדינה, אבל לא היו לו את האמצעים והיכולות לעשות את זה. מצד שני, הוא ניסה לבדל את עצמו מ'הארץ' שניסה לקרוע נתחים מתוכו. אז תמיד הייתה השאלה מה זה בעצם 'מעריב', וכשאתה מדבר על זה במונחים של מוסף תרבות ובידור – האם אנחנו מנסים לשים את הבנאדם הכי מפורסם על השער או שאנחנו מנסים לייצר תכנים איכותיים משלנו שהם לא לטובת היח"צ, כי מבחינת היח"צ 'מעריב' תמיד יהיה מקום ארבע או חמש. באופי שלי, תמיד הייתי בעד האופציה השנייה. אבל עורכי העיתון תמיד שאפו לראות את שלמה ארצי על השער, גם אם אני אומר להם שזה לא מעשי".

הסדרה האחרונה שהייתה שותף לה, "חגיגה לעיניים – סיפורו של הקולנוע הישראלי" ששודרה בערוץ הראשון, לא זכתה לחיבוק חם מהברנז'ה. התאכזבת?

"אני לא אוכל להעיד על עיסתי, אני רק אחד היוצרים, אבל מדובר בסדרה שהיא באמת חסרת תקדים בהיקפה ובהשקעה שנעשתה בה – עשר שעות דוקומנטריות – והיא קיבלה המון שבחים מאנשים שראו אותה. אבל ראיתי את היחס, בהכללה, של מוספי התרבות ועיתונאי התרבות שכל הזמן מקטרים על זה שאין תכנים – לא נרשמה התעניינות או פרגון על עצם העשייה או ההשקעה".

יכול להיות שמי שאשם בזה זו לא הסדרה אלא האכסניה, רשות השידור, שמראש אף אחד בתקשורת לא אוהב לפרגן לה?

"אז תהיה סקרן! אתה עיתונאי. רק כי באופן אוטומטי שומעים ערוץ 1? יש פה את עמוד האש של הקולנוע הישראלי. תסתכל, תבדוק. יש פה אובדן של סקרנות וזה נורא עצוב. הסדרה התקבלה יפה והיא תזכה בפרסים והכל בסדר. אבל חבל כי התקשורת יכולה הייתה לתווך אותה טוב יותר לקהל. מצד שני, אם לא ערוץ 1 היא לא הייתה, כי אף ערוץ מסחרי לא היה מעלה בדעתו להעלות דבר כזה".