גלובס, מחאה בלי כתובת

זהו מאמר מחאה, אבל אין לו כתובת. לכאורה הכתובת קיימת, ידועה: מר אליעזר פישמן, הבעלים של גלובס. אינני מכיר את פישמן מעבר לניד ראש באירועים שהזדמנו אליהם יחד, אינני מצוי בעסקיו וגם אינני חושב שאני או אחרים רשאים לדרוש מאדם הנמצא בצרות כלכליות להפסיד או להמשיך להפסיד את כספו שלו על מזבח העיתונות.

אבל העניין הוא שמישהו צריך להשקיע בעיתונות, ולא, או לא רק, המדינה או הממשלה. כבודו של השידור הציבורי במקומו מונח, ובהזדמנות אחרת אשמח להגן עליו (על הציבורי, כן? לא ממשלתי) אבל תקשורת חופשית שבלעדיה אין דמוקרטיה, היא פרדוקס. היא זקוקה לאילי הון שיממנו אותה, תוך כדי מתיחת ביקורת, בין השאר, על אותם אילי הון עצמם ועל חבריהם. היא זקוקה לאנשים שיממנו, ומדובר בסכומי עתק, עיתונים, אתרי אינטרנט נשכניים וערוצי טלוויזיה ובהם חברות חדשות, תוך שמירה של חומה סינית בין בעל ההון לבין העיתונאים, שכיריו. הם רשאים וחייבים למתוח ביקורת גם על האינטרסים של בעל ההון. אלא שזה לא מובן מאליו. וכן, אני יודע ששליטה בארגון תקשורת היא גם כוח, וכוח זה גם שימש, משמש וישמש לרעה.

כעת ניחתות מכות רצופות על הדמוקרטיה שלנו, המתגוננת מאיומים מבחוץ אבל גם מבפנים, על העיתונות, שהיא המשמר הקדמי שלה. המכה האחרונה שבהן היא פיטוריהם של 60 עובדי גלובס, מהם כמחצית עיתונאים, איחוד המוספים "גלובס" ו"גלובס הערב", סגירת מגזין התקשורת "פירמה" וביטול מדור הספורט.

שוב, מדובר בהחלטה הגיונית, מושכלת, איך קוראים לזה בעולם העסקים? התרכזות בעסקי הליבה. וגלובס הוא הרי עיתון כלכלי, הראשון שבהם. אבל עם סגירת המוספים האלה יחסר עוד משהו לקורא הישראלי, בין אם בעמודים הוורדרדים או באתר האינטרנט. יחסר לקוראים עוד דיון מרחיב דעת בשינויים בעולם התקשורת והפרסום, בחידוש טכנולוגי או בדיון על סרט חדש.

ואולי את המחיר הכבד באמת משלמים במקום אחר. משלמים העיתונאים, העשרות שיפוטרו. אינני מכיר את רובם, אבל הם באו לעולם הזה לא רק כי הוא מגניב – הוא לא וגם לא בגלל משכורות העתק שאינן קיימות. הם עובדים כי עיתונות היא שליחות. היא מאבק סיזיפי, מתסכל, אבל כשאתה מוצא את הביטוי המדויק, מאיר זווית חשוכה, מנתח תופעה לעומקה, אתה מתבונן בעצמך בגאווה בראי, מקבל אנרגיה לעוד יום של מאבק.

לעיתונאים של גלובס, כמו גם לשאר המפוטרים, אין עוד מקום בעיתונות המצטמקת והולכת. הם ייפלטו. הם יהיו לדוברים, ללוביסטים, ליחצ"נים, אולי יעברו לשוק ההון או לכל מקום אחר. ואנו נחסר אותם, בלי לדעת עד כמה. כי המאמרים שיכלו לכתוב לא יתפרסמו, הדיווחים והראיונות לא ייעשו.

החשש שלי הוא שמתישהו בעתיד, והעתיד הזה לא כל כך רחוק, נישאר עם עיתונות מודפסת מצטמצמת עד גוועת (פרט לעיתון שיכול להפסיד כמה שירצה כי הבעלים שלו יכול להחזיק את כל העיתונות הישראלית) וערוצי טלוויזיה פרטיים המדממים כסף, שידור ציבורי העובר תהפוכות ונחבט מכל עבר ותחנת רדיו צבאית. זה לא מספיק להחזיק עיתונות, לא מספיק כדי לדווח על מדינה שהיא יצרנית החדשות השלישית בעולם, אחרי ארצות הברית ורוסיה. זה לא מספיק כדי לתת מגוון של דעות, מידע ופרשנויות המאפשרים דמוקרטיה מושכלת, סליחה על המילים הגבוהות.

התקווה שלי היא שמישהו, אינני יודע מי, יוכל להרים את הכפפה ולהשקיע. כן, גם בידיעה שההשקעה הזו לעולם לא תחזיר את עצמה, כדי שהעיתון הכלכלי הראשון, המפעל המדהים שחיים בר און, מיקי אלבין ואליעזר פישמן הקימו יוכל להמשיך ולהניף לא רק את דגל עדכוני שוק ההון והחדשות, אלא גם את הערך המוסף שאליו הוא הרגיל אותנו, הקוראים.

אורן נהרי משמש כעורך חדשות החוץ בערוץ 1, שכותב לעיתים טורי פרשנות בעיתון גלובס.