פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הפצצה האמיתית שהטיל עמית סגל

      מהתחקיר של עמית סגל בערוץ 2 על ניהול קמפיין הליכוד בבחירות האחרונות עולים הרבה ממצאים אבל גם שאלה אחת מעניינת: מדוע מנהלי הקמפיין של ביבי בחרו במפורש שלא לשלוח את הסמסים לעיתונאים?

      עמית סגל תחקיר קמפיין הליכוד (צילום מסך)
      (צילום מסך)

      מהתחקיר של עמית סגל בערוץ 2 על ניהול קמפיין הליכוד בבחירות האחרונות עולים שני ממצאים, שהשילוב ביניהם יוצר לא פחות מאשר פצצה חברתית.

      הממצא הראשון הוא שהקמפיינרים החליטו לעקוף את כלי המדיה המסורתיים. זה לא באמת חידוש גדול, הרי מרבית הפוליטיקאים עשו שימוש מסיבי בפייסבוק במהלך מערכת הבחירות, ובראשם נתניהו ששיכלל את השימוש הזה, ואחת מסיסמאות הבחירות שלו היתה שהוא עוקף את אמצעי התקשורת הממוסדים בגלל ההטיות שהם משקפים. בכל פעם אפשר היה לראות פוסט חדש: את זה לא תקראו בתקשורת הסמולנית העויינת.

      אבל מהתחקיר אמש עולה שבעצם השימוש הכי אפקטיבי להשפעה דיגיטלית על דעת הקהל לא היה בכלל באמצעות פייסבוק אלא באמצעות שליחת הודעות טקסט (sms) מפולחות לפי איזור מגורים. איך זה יכול להיות? הנה התשובה: לא מופרך להניח שכאשר אדם, ששומע כל העת שהתקשורת שקרנית ואסור להאמין לה, מקבל פתאום מראש הממשלה הודעה אישית אל הסלולרי הנמצא בכיס האחורי של הג'ינס, הוא צורך אותה בלי פילטרים.

      הממצא השני, כפי שעולה מהכתבה, הוא שביום הבחירות נשלח בכוונת מכוון, שקר בהודעות הסמס: "אחוז ההצבעה אצל הערבים גבוה פי 3". אין מה להרחיב כאן: אם מישהו מתבטא בצורה גזענית, זה חמור. אם מישהו ביודעין שולח שקר גזעני - זה חמור שבעתיים.

      ומדוע שני הדברים האלה יחד מהווים פצצה? כי נשלח כאן מסר שהוא גם אישי וגם שקרני-גזעני. זהו אקט שנעשה לא בצורה קבוצתית שמאפשרת ביקורת או דיון באג'נדות של כלי תקשורת וברמת האתיקה העיתונאית שלהם, אלא בצורה אישית. בעצם, כל מי שמקבל סמס כזה צריך לבדו צריך לשקול ולשפוט האם הסמס שקיבל נכון. אם להאמין לכתבה, ולתוצאות הבחירות, רוב האנשים שקיבלו אותו חשבו שהוא אמיתי.

      ואז מתעוררת בעיה: בניגוד לידיעה בתקשורת או אפילו ברשתות חברתיות פתוחות - שמאפשרות בדיקה, ביקורת או דיון פומבי, נניח בתגובות בפייסבוק, כאן מדובר בהודעה "אישית" לגמרי. אישית בשני מובנים: במובן של - ללא תיווך של שום גוף ביניים, ואישית גם במובן של - רק אני קיבלתי אותה. זו מערכת אישית ואינטימית ביני לבין ראש הממשלה. לא ביני כחלק מקבוצת צרכני תקשורת לבין ראש הממשלה.

      שלא תבינו, אני הראשונה לבקר את הדוקואקטיביזם שהתרחש מעל דפי/גלי/דפי/אתרי התקשורת הממוסדת, ולתמוך בחשיפה של האג'נדות שלהם. אני הראשונה גם לבקר פוליטיקאים שקרנים. אני רק מנסה להגיד לכם, צרכני סמסים יקרים: חישבו על האלטרנטיבה לתקשורת הממוסדת שאנחנו רואים כאן. חישבו על משמעות של צריכת מידע ללא פילטרים, מתווכים או דיון ציבורי-קבוצתי. חישבו על השאלה האם מנהלי קמפיינים בדיגיטל הם טהורי מידות באופן מוחלט, ומדוע בחרו במפורש שלא לשלוח את הסמסים לעיתונאים.

      החשש מפני השחתת ההליך הדמוקרטי

      אם נוסיף לכך את היכולת לאגם מאגרי מידע, המצב מסתבך עוד יותר. הרי מה שנעשה בקמפיין הזה, לפחות לפי התחקיר - היה קישור בין כתובת ובין מספר סלולרי. זה יחסית פשוט. אבל מה, בעתיד או בהווה, לגבי שימוש במאגרי מידע אחרים ונוספים, כמו למשל מצב סוציו אקונומי, דפוסי שימוש ברשת, דפוסי צריכה של מוצרים מסחריים, דפוסי התבטאות ופעילות ברשתות החברתיות? זאת הפצצה. המלכודת היא ביכולת ליצור שכנוע פוליטי אישי, תפור לפי מידה, שמגיע באופן יחידני דרך הסלולרי, שמסתמך על מעקב או על קניה או על גניבה של פרטי האישיים - שיש בו שקר גזעני - ושבשל כך מצליח להשפיע על תוצאות של בחירות.

      הפחד בעבר היה שחברות מסחריות יעשו שימוש בנתונים שהן אוספות עלינו כדי להציע לנו מוצרי צריכה ושירותים (כמו תוכניות טלוויזיה, למשל) שאולי אנחנו לא באמת רוצים.

      התחקיר מאתמול הוכיח שבכלל לא מדובר רק על כלכלה אלא על פוליטיקה במובן הכי שורשי שלה: יום הבחירות.
      אנחנו נמצאים בדור של מעבר. של מהפיכה. טכנולוגיות מציפות אותנו, וכמו תמיד לא כולן משמשות רק לחיוב. מה שברור הוא שהזכות לפרטיות הופכת להיות אחת הזכויות שהכי חשוב לשמור ולהגן עליהן, לא רק מפני יכולת כלכלית להשתמש לרעה בנתונים שלנו עצמנו נגדנו, אלא - ואולי בעיקר - בגלל החשש מפני השחתת ההליך הדמוקרטי.