תזמון מעניין הזדמן לעלייתה לשידור של "הגל"צניקים", הסדרה הדוקומנטרית בת השישה הפרקים שהראשון שלה ישודר ביום שלישי בערוץ 1. היא תוצר של כעשור שנות צילומים בתוך אולפני התחנה ומסדרונותיה וההתלוות של הבמאי אודי קלינסקי לאנשיה באולפנים ובשטח בהיקף חסר תקדים הן במונחים של צבא, והן במונחים של כלי תקשורת. טענות על התמהיל האנושי של התחנה הצבאית הפכו כבר מזמן לחלק ב-DNA של גלי צה"ל, ובתקופה האחרונה הן נשמעות אף בווליום גבוה יותר מתמיד על רקע השינויים האחרונים שנערכו בה - ובכלל, על רקע השינוי בגוון החברתי הכללי בעולם התקשורת. מי שנתן אור ירוק לסדרה הזו הוא מפקד גלי צה"ל דאז, אבי בניהו, ובראיון עמו הוא מסכים כי מוקדם לקבוע אם "הגל"צניקים" תעשה למוניטין של התחנה שירות ציבורי טוב גרוע. "לא יודע אם טעיתי או לא", הוא אומר בראיון לוואלה! ברנז'ה. "אבל אני בטוח שהסדרה הזו מנפצת הרבה מיתוסים על גלי צה"ל - מהאופן שבו אנשים מתקבלים אליה ועד לאופן שבו מתקבלות בה החלטות".
איך התקבלה ההחלטה להכניס פנימה צוות צילום?
"בערך שנה לאחר שנכנסתי לתפקיד מנהל התחנה הגיעה אלי פנייה מחטיבת דובר צה"ל, שיש במאי טלוויזיה שמבקש לבדוק אפשרות לעשות כתבת מגזין או סרט על גלי צה"ל. הבמאי, אודי קלינסקי, הגיע לפגישה אצלי במשרד עם אנשי דובר צה"ל ועם דוברת גלי צה"ל ואמר שהתחנה מסקרנת אותו - גם בגלל האנומליה שטבועה בה וגם כי היא צעירה ובועטת ומשלבת צעירים ומבוגרים, וגם בית הספר שהיא לתקשורת. אני לא הכרתי אותו אבל התרשמתי מהרקורד שלו בעשייה דוקומנטרית איכותית - וזה דיבר אלי. עוד באותו היום קיבלתי את ההחלטה לאשר לו לצאת לדרך".
אז ככה, מעכשיו לעכשיו, מפיק טלוויזיה קיבל פס-פתוח לבניין?
"כן, כבר בישיבת הצוות הראשונה הודעתי שאני הולך על זה ומאפשר לו להיכנס עם מצלמה. יותר מזה, אחרי שביום העבודה הראשון שלו ראיתי שהוא מסתובב בתחנה מוקף בהמון דוברים ומלווים, כינסתי את כולם ואמרתי שהחל מרגע זה אני מבקש שהוא יתנהל בחופשיות, ללא מלווים, שמותר לו לצלם מה שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה".
בדובר צה"ל מעולם לא היו מאשרים לעיתונאי להסתובב כך בתוך מתקן צבאי. איך קרה והם הסכימו?
"הפעלתי את משקלי כקצין לשעבר בדובר צה"ל לשעבר וכדובר שר הבטחון ושכנעתי אותם שאני באמת מאמין באיש ברעיון. ידעתי היטב שאין שום יחידה צבאית שתאפשר דבר כזה, וגם שבטח שלא קיים כלי תקשורת שיאפשר את הדבר הזה".
הצבת בפני תנאים מוקדמים?
"לא דרשתי לראות את הסרט או לאשר אותו מראש, אבל כן סיכמנו על שני דברים: ראשית, שהמצלמה לא תשקר. שישדר את מה שהוא באמת רואה ושיעביר את רוח התחנה כפי שהיא. דבר שני היה שאם קרה בשטח או במסדרונות התחנה שהוא נתקל באיזה כתב או מפיק שפולט איזו קללה בנוגע למרואיין שסירב לעלות לשידור לדוגמה או אייטם שנפל, משהו שקורה בלהט הרגע, שישאיר את זה בחוץ. דבר נוסף שביקשתי ממנו זה לכוון את זה לשידור בערוץ 1 ולא בפלטפורמה אחרת. הרי למה אני פותח את זה לתקשורת? כי זה שידור ציבורי, הוא של הציבור, במימונו ולמענו, ולכן חשבתי שמן הראוי ומתוך אידאולוגיה שזה ישודר בשידור הציבורי".
"כשאתה מרגיש שסומכים עליך אתה בדרך כלל לא מנצל את זה לרעה"
אם כך, בלי הרבה משוכות, נפתח בפני קלינסקי שער הש"ג וכל מה שמאחוריו. בשנים בהם צילם הוא פגש צעירים אלמונים והלומי-בקו"ם כמו הדר מרקס, מתן חודרוב, עמית סגל, בן מיטלמן, לן ליברמן, דפנה ליאל וספי עובדיה, וליווה אותם עד לחוזים הנאים שחטפו אותם מנוסים לאזרחות. "הוא עבד בצורה לא מאיימת, היה בא לבד עם מצלמה קטנה בלי צוותים - ממש כמו זבוב על הקיר באולפנים ובניידות, הכתבים בשטח כמעט לא הרגישו בקיומו", אומר בניהו. "הוא תיעד את התחנה ברגעים של אושר ושמחה, משברים הצלחות וכישלונות, מלחמות ושיחות שלום".
יש בתחנה לא מעט אנשים דעתניים, במיוחד בעמדות בכירות. הם לא הביעו איזה חוסר שביעות רצון מהתיעוד המתמשך הזה של מאחורי הקלעים?
"כלל שהוא הלך והעמיק בצילומים ככה נכנסו אלי יותר ויותר מנהלים וראשי מחלקות ואמרו לי שאני עושה טעות ושגל"צ תצא נפסדת".
ממה הם חששו בעצם?
"הם אמרו 'למה אתה נותן לו להסתובב ככה חופשי ולראות את הכל' או 'איך זה שאתה מאשר לו לדבר עם כל החיילים כולל הטבחים והנהגים'. חשבתי שאני עושה את הדבר הנכון, ושככל שאתה נותן למישהו יותר אמון - אתה יוצר יותר מחויבות. כשאתה מרגיש שסומכים עליך אתה בדרך כלל לא מנצל את זה לרעה".
למות עם ראש זקוף
כבר בפרק הראשון של הסדרה היא עוסקת בשאלה מהותית בליבת העשייה של גלי צה"ל, והיא שאלת האחריות במתן מיקרופון לצעירים הנשלחים, באותה התקופה, לזירות קשות של פיגועי האינתיפאדה השנייה. נסלי ברדה, דנה לוי ודפנה ליאל מלוות בו בעבודתן העיתונאית בשטח ובבניין התחנה הישן ביפו. כבר בפרק הראשון נוגע הבמאי במיתוס ראשון, על שירות יוקרתי בגוף תקשורת מבוקש, ומציג אותו כמו שהוא: יום עבודה שבו בבוקר אתה מראיין שר בממשלה ובערב עושה תורנות כלים ושמירות. גם ביקורת מרומזת עולה בו, כאשר מוצגת הכתבת הצעירה דנה לוי מספרת בדמעות איך הסיקור האינטנסיבי של הלוויות הנרצחים "גומר עליה". בהמשך היא תספר, כחיילת משוחררת, שבשלוש שנים היא ביקרה בלא פחות מ-25 הלוויות.
"בתקופה בה נסלי ברדה הייתה כתבת חדשות בירושלים חשבנו על זה כל הזמן, צוות מנהלי התחנה, מה עובר על ילדה בת 18 וחצי שמסתובבת כבר שנה ללא הרף בין זירות הפיגועים בירושלים ורואה כל הזמן חלקי גופות ודם", עונה בניהו לשאלה בנושא ."השתגענו מזה, התייעצנו עם אנשי מקצוע ופסיכולוגים ופסיכיאטריים. אפילו אספנו את כל צוות התחנה ליום גיבוש שבפועל המטרה שלו הייתה שאנשי המקצוע יבדקו אם הם בסדר ושיזהו מצוקות ובעיות. אני לא אומר שזה קל, זה לא קל. אבל זה מחשל".
הסדרה הזו עולה לאוויר בתקופה שבה גלי צה"ל וגלגלצ שוב בכותרות על ניסיונות של התערבות פוליטיקאים בתכנים. זה פזמון חוזר? מוכר לך מתקופתך שם?
"בשבוע הראשון שלי כמפקד גלי צה"ל פחדתי שכל מיני שרים ושרות ינסו לעצב גבולות גזרה מחדש כי התחלף מפקד, אבל להפתעתי - אף אחד לא התקשר, ואז הבנתי שגלי צה"ל חסינה לגמרי. בכל שש השנים שלי שם לא היה ניסיון להשפיע על התכנים או להתערב, למעט מקרה אחד".
שתף אותי.
"פעם אחת התקשרה אלי שרה כלשהי שלא אנקוב בשמה וביקשה ממני שלא נפרסם תחקיר על תחום פעילות של משרדה. עניתי לה שהתחקיר יפורסם ביומן הצהריים אצל יעל דן, כי מדובר בתחקיר ראוי, בטח בשידור ציבורי. שאלה אותי 'אתה מתעקש איתי? - אני אסגור אתכם!' אז עניתי לה שאני יודע שהיא מדברת על זה כבר שנים, לא יודע אם היא תצליח לסגור אותנו או לא - אבל אם כן, לפחות נמות עם ראש זקוף. אתה יודע, היה גם שר אוצר שניסה לסגור את גלי צה"ל.
אני במתח. מי?
"סילבן שלום. אבל בשש השנים שהייתי מפקד אני יכול לומר לך שהצבא עמד לימינה של התחנה כחומה בצורה. נכון שגוף שהוא אנומליה בחברה הישראלית, ולשאלה האם היה צריך להקים אותה כיום - התשובה היא לא. אבל אם יש הצדקה לפגוע בה היום, כשהיא חיה ובועטת? לא ולא. כדי שהיא תתקיים היא צריכה להיות רלוונטית והיא צריכה להפגין מה זה שידור ציבורי ולשרת אותו, לתת ערך מוסף לצה"ל - לא לקקנות לדובר צה"ל - ולתת ערך מוסף למורשת של בן גוריון. אתה יודע, יש בארכיון הקלטה של דוד בן גוריון חונך את משדרי התחנה ומדבר על התפקיד שלה. פעם בחודש הייתי משמיע את זה בישיבה כדי לוודא שאנחנו צמודי קרקע".
כמה יכול לבכות מפכ"ל, ובסך הכל בשביל מה
אפרופו דוד בן גוריון - מה זה אומר על מדינת ישראל הדמוקרטית והמודרנית, ששתי תחנות הרדיו היחידות בה שבאמת עושות חדשות, שתיהן באופן כזה אחר הן זרוע של השלטון?
"גלי צה"ל משוחררת ותמיד הייתה משוחררת משליטה של השלטון. הצבא תמיד היה לה כיפת ברזל וחומת מגן מפוליטיקאים. נכון, היו אנשים שבאו לרמטכ"לים בדרישות, למשל, מפכ"ל מסוים שבא שלוש פעמים למשרד הרמטכ"ל בבקשה לפטר את הדס שטייף. גם אני נתקלתי בזה - הרמטכ"ל דן חלוץ נתן לי פקודה לפטר כתב של גלי צה"ל בתקופת ההתנתקות (הכוונה לעמית סגל, ד.א.). עניתי לו שזו פקודה לא חוקית. אין לך מורא מהשלטון. יש לך מורא מהמאזינים, ומורא מהאתיקה העיתונאית והצנזורה. אין לך שום מחויבות למפרסמים, לשום בנק או חברת פיתוח או סלולר".
ולמרות זאת, תחקירים על פוליטיקאים לא נשמע בתחנה לעתים קרובות.
"נכון, ועוד לפני תקופתי נקבע שגלי צה"ל לא תיזום שום תחקיר על אישים פוליטיים. מאחורי זה עומד הרעיון שהצבא לא ינצל לרעה את הכוח של התחנה כדי להיכנס בשר כזה או אחר בגלל שלא תמך בתקציב או משהו בסגנון, לא בצורה ישירה ולא מצורה עקיפה. ואכן - צה"ל מעולם לא עשה את זה. אני אספר לך משהו שמעולם לא פורסם. בימי ההתנתקות, בוגי יעלון היה הרמטכ"ל, ואריק שרון החליט שלא להאריך את המינוי שלו. הוא הגיע לתכנית הבוקר בגלי צה"ל באולפן ובא לאולפנים לעשות פרידה מהתחנה. הוא אמר לאנשי התחנה 'זו תחנת הרדיו היחידה שבה שני שדרים שונים אמרו בשידור שאני צריך להתפטר, כאב לי אמנם שזה בא מפה - אבל אני שמח שכך היא התחנה. תעמדו על המשמר, כי יש לכם תפקיד היסטורי בימים האלה".
ירון דקל סוגר השבוע ארבע שנים בכסא מפקד התחנה, עושה רושם שאלה ארבע השנים הכי קשות שעברו עליו. אני מניח שעקבת מקרוב אחר השינויים שהוא עשה - אתה מהמתרעמים או התומכים?
"חלק מהשינויים לא הבנתי בהתחלה, חלק מהם הבנתי בהמשך ואז הסכמתי. אפילו התקשרתי אליו ואמרתי לו שלא מעל דפי התקשורת שהוא עשה דבר נכון".
מה למשל?
"הוא עשה נכון שביטל את מבזקי החצי. אני מאוד רציתי לעשות את זה ולא היה לי אומץ. עשיתי סקר ויצא שהציבור אוהב את מבזקי החצי - והרי בטח שהוא אוהב אותם, אנחנו הרגלנו אותו אליהם. הייתי צריך להוריד את זה. בחלק מסוגיית הצערת התחנה הוא עשה דבר נכון, פחות מזה לגבי מה מה שקרה לפינה שישים שניות (שהוחלפה בפינה בשם "דקה ישראלית", ד.א.) והאוניברסיטה המשודרת. גם את הדרך שבה נהגו ברזי ברקאי לא אהבתי ואני שמח שזה הסתיים כמו שצריך. טעות נוספת לדעתי היא להפסיק להתייחס אל התחנה כגלי צה"ל ולהתחיל לכנות אותה 'גלצ' בלבד. הרי הצבא לא נותן את השם שלו לאף אחד, רק לארגון נכי צה"ל. חבל היה לוותר על זה".
המדריך לנקמן
מה דעתך על הרכש החדש, אראל סג"ל? היית מביא אותו?
"האמת שכן, גם אני אולי הייתי מביא אותו לתחנה. הוא כן איש בר-הגשה בגלי צה"ל, ויש לו רוח גלצניקית. הסימול של כל הסוגיה הזו זה כאילו צריך לאזן את התחנה ולעשות לה שמאל ימין - לא אהבתי את זה. אתה רואה את זה גם בסדרה - באמת שיש בתחנה הזו את כל עם ישראל, וכל היתר זה הכל אגדות. אם התחנה היא לא תהייה אמינה ומאוזנת לא יקשיבו לה, וכולם מאזינים לה, ולפי תוצאות הבחירות אלה רוב של ימנים. חגי סגל (היום עורך "מקור ראשון", ד.א.) שהבן שלו עמית שירת בתחנה והוא היטב מה קורה שם אמר לי פעם 'דע לך שלעולם לא נוותר על זכותנו לתקוף את התחנה'. אז כנראה שזה באמת לעולם לא ייפסק".
למרות שהיא נטחנה עד דק, גם אצלנו בוואלה! ברנז'ה, אני בכל זאת רוצה ממך מילה או שתיים על פרשת הרפז, מהזווית התקשורתית. עכשיו כשתיק החקירה נגדך נסגר, מה יש לך לומר על האופן שבו סוקר המעצר שלך?
"ביום שבאו אלי לקיבוץ ועצרו אותי וישבתי במעצר - חשתי ברוח גבית ובחוסר שביעות רצון של התקשורת מהמעצר הזה".
באמת? לא חשת שמחה לאיד?
"ממש לא. גם בשידורים וגם בטורים שנכתבו, כולל של רביב דרוקר שלא דיברתי איתו שנים והוא כתב על המעצר שלי שהוא מוזר ומיותר. אפילו בדיעבד, כשריאתי את הדיווחים בערוץ 2 ובערוץ 10 - היה בהם נימה של ביקורת על המעצר הזה, שמתואר בדוח כמעצר שווא".
בכל זאת, לא כל העיתונאים היו בצד שלך ושל גבי אשכנזי, זה סוד גלוי.
"אין לי טענות לאף אחד. יש כמובן שניים שלושה של אנשים שסיקרו את הפרשה הזו בצורה אמוציונלית, נקרא לזה, אבל אין לי טינה לאף אחד מהם. באשר לכל הפרשה, היטיב לתאר היועמ"ש לממשלה, יש פה לקחים לכולם, לאלה שהיו מעורבים, לאלה שהיו בצד השני שגוללו את ההאשמות, למשטרה, לפרקליטות, לצה"ל - וגם לתקשורת. זה קרוב מדי ואני לא רוצה להתייחס לעומק. אבל ברמה האישית, הרגשתי שהרוב הגדול היה מאוד ענייני ורחב ליבי מהאופן שבו זה טופל. ולגבי האנשים בתקשורת שדיווחו עלי וגבי אשכנזי באמוציונליות, אולי גם אני הייתי כזה בעברי הרחוק כעיתונאי, נועץ שיניים ולא מרפה. אבל בגילי וממרום ניסיוני למדתי שמי שרוצה לנקום כדאי שיכין שני קברים מראש - אחד לזה שנוקם ואחד לזה שננקם. כי חבל, החיים ממשיכים".