סחיטה של עיתונאים? "לא מן הנמנע שנחצו קווים אדומים"

בניגוד למשרות, תקנים ומזומנים, אם יש דבר שלא חסר בענף התקשורת החבוט והמוחלש, הוא כנסים. לא בטוח שכולם תכליתיים, אבל אחד מהם, שיתקיים השבוע, ינסה לתת מענה, או לפחות להציף, את אחת הסוגיות הבולטות והמשמעויות שניזוקות ממצב הענף רווי האינטרסים – סוגיית התחקירים.

הכנס, שיתקיים באוניברסיטת תל אביב, יכלול בין השאר פאנל בנושא "עתידה של העיתונות החוקרת" ויפגיש בין נציג "עובדה" (עמרי אסנהיים) לנציג "המקור" (רביב דרוקר), זאת לצד עיתונאים נוספים שישתתפו בפאנלים בנושאי תחקירים כלכליים, היבטיה המשפטיים של העיתונות החוקרת ועוד. את האירוע יזמו וארגנו ראש דסק התחקירים בגל"צ אבנר הופשטיין ויו"ר ועד עמותת "העין השביעית" והיועץ המשפטי של עמותת "הצלחה" עו"ד אלעד מן, בשיתוף ד"ר דניאל דור, ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת תל אביב. השניים הראשונים ישבו עם וואלה ברנז'ה לשיחה. נקרא לה בשם המבטיח "התחקיר – לאן".

למה בעצם כנס תחקירים?

הופשטיין: "במסגרת העיסוק האובססיבי משהו שלנו במה שקורה לעולם העיתונות החוקרת, גם אקדמית, וגם עיתונאית, הגענו למסקנה שאין שום מסגרת שמאגדת שיח על הדברים הללו. אשתקד התארחתי בכנס העיתונות החוקרת הקבוע של ברקלי, שנמשך כבר עשור ונדהמתי כמה ברצינות מתייחסים לזה בניכר, אז באנו לראש החוג בתל אביב והצענו וזה איכשהו התקבל. ומכאן זה התגלגל. אבל המטרה הייתה מאד ברורה: למסד משהו שיתייחס ברצינות לז'אנר שלפעמים מרגיש נכחד או חבוט או כמעט לא קיים. לייצר מנגנון שהוא גם עוצמתי וגם אמירתי".

מן: "הרעיון הוא לקיים מסגרת מתמשכת שתהיה לה גם איכות וגם יציבות. אין נושא מתאים יותר לכנס שעוסק במצב העיתונות מאשר עיתונות חוקרת. התחושה היום בעולם העיתונות של גסיסה ושל ואקום. בתוך המציאות הזאת חייבים לקיים דיון ששואל מה הסכנות ומה האתגרים הנוכחיים. האלטרנטיבה היא לעמוד מן הצד ולתת למציאות לעשות את שלה".

מה לדעתכם הנושא הבוער ביותר על הפרק?

הופשטיין: "התחושה שלי, והיא סובייקטיבית משהו, שבשנים האחרונות מכלול האיומים על העיתונות החוקרת נמצא בקרשנדו די מטורף. שלא יהיו ספקות: תמיד היו מו"לים מאיימים ומפרסמים מחרימים ועורכי דין אגרסיביים. אבל תעשיית הדיבה וההשתקה טפחה לממדים מבהילים. לפעמים זה כבר משעשע אפילו: אתה לא גומר להתחיל לחשוב על תחקיר וכבר מגיע מכתב די מגוחך. אבל ברור שבמצטבר - האיום הוא גדול, והוא אתגר עצום למערכות שצריכות להתמודד עם זה".

מן: "צריך לשאול במידה מסוימת איך התהפך הגלגל. איך הפכה העיתונות מכוח מניע למשהו שנגרר. התחושה היא שמשהו בחדוות היצירה העיתונאית ובמוטיבציה נפגם באופן הבסיסי ביותר".

מצד אחד, כמו שאמרתם, ישנה תחושה של שיא באיומים המוטלים לפתחם של עיתונאים – רק השבוע נידונו עניינם של ח"כ אורן חזן ועמית סגל, לדוגמא. ומהצד השני, קיימת גם תחושה של שימוש ציני במושג - כמו זה של מנכ"ל ערוץ 10 יוסי ורשבסקי וטענותיו על פגיעה בחופש הביטוי לגבי נושאים שהם כלכליים-עסקיים נטו.

הופשטיין: "אני לא מכיר את הטיעונים של ורשבסקי לעומק. אני יכול רק להגיד שבפרשת אדלסון הוא התנדנד על הגדר באופן מסוכן בין להיות בצד העיתונאי לבין להחניף למו"ל ולאפשר לו לעשות דברים פסולים. ואני מאמין שמי שעומד על גדר דקה סופו ליפול. אבל מבחינה מספרית-כמותית האיומים על תחקירים ועיתונאים חוקרים בעליה. ומבחינה עובדתית המערכות היום מצוידות בפחות משאבים כדי להתמודד עם האיומים הללו. ויש בעיה נוספת: אלמנט ההתשה. זה פשוט נורא מתיש את כולם".

מן: "המקרה של חזן ועמית סגל הוא מקרה קל יחסית משום שלא מדובר בכוחות שקולים או באיום ממשי על הגוף העיתונאי. ראינו מקומות שבהם האיומים היו יותר ממשיים ויותר מוחשיים כמו בפרשת אדלסון למשל או במקרה של מיקי רוזנטל והאחים עופר. האיום הוא לא רק בתביעה גדולה אלא בכוח שעומד מאחוריה ובאינטרס שהיא מקדמת. זה יפה שלא מוותרים על אמת עיתונאית ככל שהיא נכונה במקרה של חזן, אבל לא שם המבחן האמיתי".

בואו נדבר רגע על תחקירים בטלוויזיה. שם דווקא מורגשת אינפלציה במושג. הנה, כל אייטם ב"חי בלילה" על תקלות במגני הסלולר מכנה את עצמו תחקיר.

הופשטיין: "טוב, נו. אייטם על מגני סלולר הוא לא תחקיר, ובהחלט יש זילות של המושג תחקיר. אגב, לא רק בטלוויזיה (אם כי בתוכניות מסוימות זה קלאסיקה). אני חושב שהזילות נובעת קודם כל מהמהירות שבה נעשים תחקירים היום. אין זמן לעבוד על תחקירי עומק ולכן מרימים משהו מבושל די מהר. אני, אגב, לוקח אחריות מסוימת על כך גם עלי. ברדיו אני לא יכול לעבוד על תחקיר חצי שנה. זה פשוט לא מתאים למדיום. גם לא חודשיים. פה ושם אני עובד על דברים הרבה זמן במקביל. אבל יש תחושת דחיפות ותכיפות להביא תוצרת. היא מונעת בעיקר מרצון עצמי".

מן: "נדמה לי, ואני אומר את זה בזהירות, שלפעמים השיח שעוסק לכאורה בחופש ביטוי ועיתונות ומקדש את ההגנה עליהם, מיועד בעצם להגן על אינטרסים נוספים כמו שיקולי רווח, הכנסה ורייטינג. התופעה של תחקירי מיקרו או התמקדות בנושאים שיש להם השפעה רחבה אבל נוח יותר להתעסק בהם היא תופעה שרק הולכת ומתעצמת. אנחנו רואים פחות תחקירים על גורמים חזקים ומשפיעים בהיבטים כלכליים מורכבים או רגישות פוליטית. אנחנו רואים פחות עבודה עיתונאית עצמאית ויותר הסתמכות על גופים ומקורות חוץ".

מנגד, יגידו לכם במערכת "עושות חשבון" לדוגמא, שזה בדיוק מה שמעניין את הציבור, שלא הכל זה עידן עופר ומוזי ורטהיים. שמחאת 2011 פרצה בגלל הקוטג'.

הופשטיין: "אני חושב שתחקירי צרכנות טובים זה אחלה. השאלה אם יש תחקירים שקשה יותר לעשות אותם היום. והתשובה היא בהחלט כן. עשיתי לי מן מנהג כזה לנחש באיזה תחקיר שאני מתחיל אקבל יותר ריקושטים תוך כדי או אחרי. איזה תחקיר יעבור בסבבה או בשקט ואיזה אני אתקל בבריונות משפטית או אפילו לחצים לא לגיטימיים. בדרך כלל אני מצליח לנחש".

מן: "אני מסכים עם אבנר. אבל אם זה היה המצב, היינו צריכים לראות גם תחקירי עומק וגם תחקירים מהסוג הזה. הרושם הכללי הוא שיש נושאים שיותר קל ופחות מסוכן לעשות לגביהם תחקירים ולחזור הביתה עם אותה תוצאה של רייטינג ולכן ברור שהתחקירים שיחס העלות/תועלת שלהם הוא נמוך, כמעט ולא יוצאים לפועל".

אז בואו ניקח דוגמא מורכבת יותר. אחת הביקורות כלפי "עובדה" - תוכנית הדגל של ערוץ 2, היא שהיא עושה תחקירים נוחים או רגשניים ובכך למעשה משרתת את אותם כוחות שדיברתם עליהם. במילים אחרות: מבחינתכם יש מקום רק לתחקירי הון-שלטון?

הופשטיין: "חד וחלק, אני לא חושב שרק על הון שלטון צריך לעשות תחקירים. אבל צריך להודות שאלה התחקירים הקשים ביותר לעשייה. גם מבחינת רייטינג, גם מבחינת מורכבות וגם מבחינת הגנה משפטית. אבל למשל חסרים לי מאד יותר תחקירים על פריפריה. הזנחת הפריפריה היא בעיניי פשע של העיתונות החוקרת. לא פחות. ואז אתה יוצא מאזור המרכז אתה רואה ג'ונגל של התנהלות. בעיריות למשל. זה די מטורף מה שאפשר לחשוף. אבל נוטים לחשוב: אה, את מי מעניינת ההתנהלות בעיריות נידחות. כאילו מדובר בלבנון או במצרים. "קח לדוגמא את רשת תחקירי נהריה שעשינו בערוץ הראשון ובגל"צ. מה שראיתי שם לא ראיתי בימי חיי. אני חושב שאפילו לא בברזיל. זה מטורף".

דווקא 'עובדה' הגבירו את היקף ההון-שלטון ו'המקור' תמיד התעסקו בו. אבל פעם כל עיתון התגאה במחלקת תחקירים משמעותית ומוכרת".

מן: "'עובדה' ו'המקור' הן תכניות חשובות מאוד שעושות עבודה מקצועית לאורך שנים ובכך מתבטא לא מעט מהמשקל הסגולי העודף שלהן. אבל גם הן תכניות שחיות בסביבה של אילוצים. כאן היה חשוב שידור ציבורי חזק עם גב חזק במובנים של אינטרס הציבור והמוכנות להילחם עליו גם בבתי משפט. העובדה שכמעט אין תכניות כאלה ושגם בהן התחקירים 'האמיתיים' תופסים חלק מסוים בלבד, היא העדות המרכזית לכך שיש בעיה. בואו נחשוב על שלוש העונות האחרונות בטלוויזיה. האם אתם יכולים לציין הרבה תחקירים שהשאירו רושם משמעותי לאורך זמן ושהניעו תהליך כלשהו? אכן ב'עובדה' נוצר רצף בתקופה האחרונה של כמה וכמה תחקירים כבדים, אבל אפשר להבחין בזה משום שזה חריג ולא טיפוסי".

בואו נדבר רגע על הרגולציה, בדגש על עתיד השידור הציבורי וועדת פילבר שעורכת בימים אלו שימועים על דוח הביניים שלה. אלו הגנות הייתם מציעים להוסיף לחוק?

הופשטיין: "רגולציה זה יותר התחום של אלעד. רציתי להגיד שהאופן שבו ראש הממשלה ואנשיו חודרים לכלי התקשורת הוא בהחלט מפחיד. אני חושב שבסוף אנחנו חייבים לפתח איזושהי מערכת חיסונית של העיתונאים. אגב, לעיתונות החוקרת יש תפקיד חשוב כאן. השאלה אם יתנו לה לעבוד".

מן: "קודם כל חייבים להשלים את הליך מינוי המועצה. במצב הדברים היום לא ברור מי מתווה את הדרך של השידור הציבורי החדש וזה עומד בניגוד מוחלט לרצון המחוקק ולמנגנונים שיצרו. העתירה של הצלחה ואראל מרגלית למינוי המועצה הוגשה בסוף אוגוסט ועדיין לא הושלם התהליך - יש פה תחושה מאוד לא נעימה של גרירת רגליים במקרה הטוב יותר ושל ניסיון לסיכול ממוקד של חוק במקרה הפחות טוב. מעבר לזה, ולא רק בהיבט של השידור המסחרי, יש הרבה תהליכים שקורים עכשיו ביחד. הניסיון של ועדת פילבר להכניס לסל אחד את כל הרפורמות האלה יכול להתברר כניסיון מסוכן שייצר לנו רגולציה לא יציבה ולא ברורה בלי יד מכוונת ובניגוד להמלצות של ועדות מקצועיות. כשבאים ליישם רפורמות צריך לחשוב לטווח ארוך מה תהיה ההשפעה שלהם על השוק, על עובדים ובעיקר על צרכני התקשורת שלהם אין נציגים בשימוע".

אבנר, עד כמה ניתן לערוך תחקירים משוחררים מלחצים פוליטיים בתחנה צבאית. האם במקרה כמו פרשת אשכנזי-ברק, ירון דקל ינהג כמו שנהג יצחק טוניק שיצא נגד שר הביטחון ושילם על כך בתפקידו.

"יש יתרונות עצומים בעריכת תחקירים בגוף ציבורי כמו גלי צה"ל. אני לא יודע אם בכלל יש דבר כזה תחקירים משוחררים מלחצים היום. השאלה מה עושים עם הלחצים הללו. שידרנו כמה תחקירים תחת לחצים מאד כבדים בשנה האחרונה. וצריך לזכור שדקל לא היה חייב להקים דסק תחקירים - זה לא מובן מאליו. והוא גם לא היה חייב לקחת אליו קוץ בתחת כמוני. עובדה שהוא הקים ולקח. ההוכחה בפודינג וכו'".

בפרשת רזי-סג"ל הטענה העיקרית שעלתה מצד גורמים בגל""צ היא שהפוליטיקה נכנסה לתחנה הצבאית – ששדרנים ועיתונאים נבחנים על פי זיקתם הפוליטית. דקל לא הכחיש שהרצון לאזן עמד בבסיס ההחלטה.

"לשמחתי הרבה זאת פרשה שאני לא מעורב בה. אני רק יכול להגיד שאני מאד מעריך את רזי, מאד אוהב לשדר אצלו תחקירים בתוכנית, ומאד שמח שהוא נשאר. מודה שגם לא הבנתי מה הבעיה הגדולה במה שהוא שאל את השר ארדן. שאלה לגיטימית שנופחה מעבר לכל פרופורציה. שמח שהסאגה הזאת הסתיימה ושכולם יצאו ממנה בריאים ושלמים. אגב, אני יודע שלפעמים מכנים עיתונאי 'שמאלן' בתור איזה תיוג בלי לבדוק בכלל מיהו ומה הם עמדותיו. ושמתי לב שיש בזמן האחרון טרנד להגיב על עמדות של גל"צניקים בתגובות כמו 'הכיצד איש צבא/ עובד מדינה מביע עמדה'. לאלה שמצייצים את הדברים האלה צריך להסביר (קצת כמו לילדים קטנים) שאנחנו לא 'אנשי צבא' ולא 'עובדי מדינה'. אנחנו עיתונאים. ונמשיך להביע עמדות ולשאול שאלות. קצת תמוה שאפילו צריך לענות את זה כל פעם מחדש - בעיקר ברשתות החברתיות. ראיתי אפילו מישהו שכתב 'לאן הגענו שראש דסק התחקירים מטעם הצבא מביע עמדה'. אני דווקא אוהב להתווכח בפייסבוק אבל במקרה כזה אתה לא יודע אם לבכות או לצחוק".

בכל מה שנוגע לתחקירים על הטרדות מיניות, ההרגשה היא שעולם התחקירים פינה את מקומו לטובת העתקת סטטוסים מרשתות חברתיות. כיצד לדעתך יש לנהוג בתחום הזה?

הופשטיין: "טיפלנו השנה למיטב זכרוני בשלוש פרשיות של הטרדה מינית מסוגים ובמדרגים שונים. היינו נורא נורא זהירים. באחד המקרים אפילו דחינו ודחינו את הפרסום כמה פעמים למרות אישורים מכמה כיוונים, בגלל שחששנו מפינה מסוימת בסיפור שהייתה אולי נסתרת. אני לא עובד מול המשטרה כמעט בכלל, ולכן אני לא יודע להגיד עד כמה המשטרה עושה בעיתונות כאן שימוש. אבל לא בלתי סביר שהיא עושה, במיוחד בפרשיות ידועות. וברור שהרשתות החברתיות נהיו רעש רקע בלתי נסבל בחלק מהמקרים. יש מקום להפריד בין קשקשת ברשת לבין עיתונות. לא רק בתחום הזה".

מן: "נושא ההטרדות המיניות הוא נושא חשוב והוא ראוי לטיפול יסודי ורציני. אי אפשר להשלים עם תופעות חברתיות פסולות בהיבט הזה. יחד עם זאת חשוב גם שלא יקרה מה שאתה הצבעת עליו דוד. אסור שפרסומים על הטרדות מיניות יהפכו לכלי איום וניגוח וישמשו אפילו כלי הפחדה. צריך לטפל בנושא הזה ברגישות ובזהירות מקסימלית מכל הכיוונים וציוצים בטוויטר או הודעות וואצאפ ברוח רב סרן שמועתי הם לא הדרך הנכונה לעשות את זה".

אתם מרגישים שיש עליה בניסיונות השתקה/ סחיטה של עיתונאים? האם נחצו קווים אדומים?

הופשטיין: "אני מרגיש שככל שאני עובד על תחקירים שנקרא להם 'דרמטיים' יותר על דרגים משפיעים מאד אני ער לכך שיהיו ניסיונות לפגוע בי כדי למנוע את פרסומם. זה קרה וזה קורה, ולא מן הנמנע שנחצו קוים אדומים בדרך. לצערי אני קצת מנוע מלפרט יותר מזה".

מן: "אני חושב שכאן יש נקודת מפגש לא סימפטית בין תחקירים לבין ניסיונות השתקה. האבסורד הוא שלפעמים כלי העבודה של העיתונאי - הסיפור העיתונאי - הופך להיות נשק נגדו. גם אם אין מאחורי הסיפור שום דבר אמיתי".

ובכל זאת, משהו אופטימי לסיום?

הופשטיין: "אני לא כל כך מצליח להבין למה עיתונות חוקרת לא פורחת יותר בצל כל הממבו ג'מבו שמתחולל מסביב. הרי ידוע שכאשר יש השטחה של תרבות ודעת (תיאטרון, מוסיקה, אמנות) יש נטייה לחזור לטיפוח של הדברים האמיתיים. למה ההשטחה של התקשורת לא מעודדת יותר נישות איכותיות של עיתונות חוקרת. זה אולי הדבר הכי אופטימי שאני יכול לחשוב עליו, שהעיתונות החוקרת תתרומם ותפרח דווקא בצל ההשטחה מצד אחד והטלפיים הפוליטיות שנדחפות היום לכל פינה בתקשורת. זה יהיה כמו בומרנג. מתישהו. או שפשוט נתעייף ונלך לעסוק במשהו אחר".

מן: "חשוב לזכור שאנחנו לא עוסקים רק בעיתונות מצדדים שונים אלא גם חלק מגוף ביקורת תקשורת שנלחם על חייו ומקומו ומתעקש לשרוד במציאות לא פשוטה. מהבחינה הזאת צריך להתעקש לא רק להמשיך ולעשות עיתונות טובה, אלא גם לקיים מסגרת ביקורתית איכותית של דיווח ושיח על התופעות הבעייתיות והפסולות בתקשורת, אלו שמשחיתות ומחלישות אותה".