"אבי שלום. הצטערתי צער רב על הכתבה שהובלת ושידרת, שהייתה לא מאוזנת, לא מעמיקה ופוגענית בכותרת 'עיר רפאים'. פגעת בשמה של עיר שלראשונה יש לה תקווה ומציאותה משתפרת. אמרו לי שבד"כ אתה מהטובים - הפעם עשית נזק. הנצחת סטיגמות. חבל" (סמס ממיכאל ביטון, ראש עיריית ירוחם, ראשון בבוקר).
"אז למה הכתבה על עיר הבה"דים וירוחם מבאסת? כי מאחוריה עומד הגיון הרסני ולפיו הנגב זקוק להצלה. ומהי אותה הצלה? כמה מאות משפחות אנשי קבע שיגיעו לירוחם ודימונה. ומהי ירוחם בלעדיהם? עיר רפאים. אז תנוח, 'המפצח'. אנחנו לא זקוקים להצלות. ירוחם בצמיחה דמוגרפית חיובית, ללא איש קבע אחד. את הנגב והפריפריות אנחנו נבנה בכוחות הנפלאים שיש לנו. ואחד החסמים הגדולים ביותר הוא הסיפור של המרכז על שממה, הדורשת הצלה" (פוסט עצבני של אבי דבוש, מייסד תנועת הפריפריות, תושב הנגב).
"הי אבי. משתפת אותך שקיבלתי הרבה תגובות קשות מתושבי הדרום. צריך לקחת כאתגר איך מבקרים תופעה בלי להנציח סטריאוטיפים ולרפות ידיים" (ווטסאפ מד"ר מירב אהרון גוטמן, סוציולוגית אורבנית מהטכניון שרואיינה לכתבה).
כמה מסקנות+קצת הלקאה עצמית+פילוסופיה בגרוש
מאות תגובות קיבלתי לאחר לאחר שידור הפינה שלי ("המפצח") בשבת ב"המגזין" של חדשות 10, אבל אלה שמצוטטות כאן גרמו לי להרבה מחשבות. כמעט אחרי כל תחקיר שאנחנו משדרים יש תגובות ביקורתיות, אבל הפעם, כך הרגשתי, אולי באמת יש משהו בדברים. אחרי הכל, הפינה שלנו עוסקת באיך השיטה הכלכלית מגדילה פערים ומנציחה מבנים חברתיים ואם מאשימים אותנו שעשינו את אותו הדבר - אולי צריך להסתכל עמוק פנימה. אז חזרתי וצפיתי בכתבה, חשבתי קצת, ויש לי כמה מסקנות+קצת הלקאה עצמית+פילוסופיה בגרוש:
1. לא אנחנו קבענו שאחד היעדים המרכזיים להצלחתו האזרחית של מעבר צה"ל לנגב יהיה כמות משפחות אנשי הקבע שינדדו אל מעבר לקו רוחב ב"ש. תוכניות לאומיות, וועדות, שרים, מומחים, אפילו גופי חברה אזרחית- סימנו את הקצינים והנגדים כיעד. אנחנו בדקנו עמידה ביעדים. זהו תפקידנו. לנבוח, גם אם טרם הגענו לקו הסיום. אולי במיוחד לפני שהגענו אליו.
2. טעינו במסגור הכתבה תחת השם "עיר רפאים". זה משחק על סטריאוטיפים זולים של תל אביבים שחושבים שהכל מתחיל ונגמר בשעה שבה הבר השכונתי מתרוקן מבלייניו. הכותרת הרי יותר חשובה מ-14 דקות של כתבה, יומיים של צילומים, שבועיים של תחקיר. ואחרי שאמרנו את זה, לא אנחנו סיפקנו את הציטוט המופלא: "למה שאיזה אשדודי או נתנייתי ירצה לבוא לכאן? אתה יודע איזה סרט זה. זה משהו שהם לא יכולים בכלל לעכל". ירוחמי מלידה אמר ועוד כזה שפגשנו במקרה ברחוב. יעני, לא מתוכנן.
3. כשהייתי בן 18 דחיתי את השירות הצבאי בשנה והלכתי לעשות שנת שירות בתל כביר, שכונה בדרום ת"א. היינו חבורה של אשכנזים, צפונבונים שבאו לגאול את הנייטיבז המקומיים מייסוריהם. כך לפחות הם הסתכלו עלינו. באנו להתנדב כדי לצמצם פערים והם ראו בנו מתנשאים שחושבים שבגיל 18 הם יודעים איך צריך להיראות העולם. זה לא נגמר טוב. התפיסה ולפיה אנשי הקבע יצילו את הנגב סובלת מאותם חוליים בדיוק. אני מסכים עם אבי דבוש שיש פה נרטיב שכבר מזמן צריך היה לעבור מהעולם. הצלחת הנגב לא תבחן בכמה פלאפלים יהיו בקילומטר רבוע. האינטגרציה הרי נכשלת שוב ושוב. היינו צריכים להגיד את זה בכתבה. לא אמרנו. למה? כי כתבה - כל כתבה - מספרת סיפור לצופה. וללכת נגד הסיפור שאתה מספר - זאת התאבדות. ככה לימדו אותי טובי הסטורי-טלרים הדוקומנטריים שיש כאן. זאת דילמה מובנית בחיים שלנו כיוצרים וכעיתונאים. טרם מצאתי לה פתרון שאחיה איתו בשלום.
"אני חושבת שהציבור בשל לשיחה יותר מורכבת" כתבה לי ד"ר אהרון. עניתי לה ש"יש קושי מובנה בלספר סיפור מורכב בפריים טיים. רב מימדי. אנחנו גם ככה עוסקים בנושאים כלכליים, לא סקסיים, לא פופוליסטיים. שלושים ושבעה אחוזים חיכו מסוממים לאח הגדול מול הכתבה שלנו". "אני צודקת, היא לא וויתרה, היום הכתבה שלך הייתה שיחת היום במשרד של גיסתי בהנהלת בנק בכיר. בשיעור של אחיינית שלי בבינתחומי. המרצה החליטה להקדיש את השיעור לכתבה. להמשיך? מים עמוקים חודרים עמוק. האח הגדול זה קצף על פני המים".
הלוואי והיא הייתה צודקת. אבל גם אם היא טועה, הגיע הזמן שנמצא את הדרך לליבו של הצופה בלי למכור לו סיפור חד חד ערכי על טובים ורעים. על מושחתים וצדיקים. על שמאלנים קיצוניים וימנים משיחיים, על קצוות. גם בטלוויזיה, גם בפריים טיים המסחרי, גם במלחמה הבלתי אפשרית מול הפח- אסור לנו להיות רדודים. "מכסה פשעיו לא יצליח" קובע הפסוק ממשלי, ולכן מודה אני שהיינו קצת כאלה, ועוזב ירוחם.
* הכותב משמש ככתב בכיר וכמגיש "המפצח" בחדשות 10