פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מ"מיידלע" ועד "יאכנע"- קיצור תולדות השוביניזם בתקשורת

      בשנות התשעים התריעו חוקרי התקשורת מפני תהליך "פמיניזציה של המדיה", שיוביל להגמוניה ושליטה נשית בתקשורת. "נבואות הזעם" התבררו כמוטעות עם מחקר חדש שמעלה כי הנשים עדיין מועסקות בתפקידים ובתנאים נחותים מעמיתיהן הגברים. טור אורח

      דנה וייס, דליה איציק, פרדריקה מוגריני, ציפי ליבני (מערכת וואלה! NEWS)
      שיח פטרנליסטי ומתנשא. מסוקרות בתקשורת (צילום: מערכת וואלה! NEWS)

      לאחרונה נחשפנו למספר גילויי שוביניזם גסים וחסרי טעם בערוצי המדיה המרכזיים. תקרית ה"יאכנע" באולפן שישי של ערוץ 2, "מדורת השבט" של החברה הישראלית, הייתה האחרונה שבהם, אך בשום אופן לא הראשונה. קדמו לה הלגלוג הגלוי בהתפרצות הרגשות (המובנת ואף האנושית, יש שיאמרו) של פדריקה מוגריני - שרת החוץ האיטלקיה של האיחוד האירופי, לאחר הפיגועים הקשים בבריסל, והשיח הפטרנליסטי והמתנשא סביב השתתפותן של נשים בפאנלים חדשותיים מרכזיים. ואלו רק תקריות מהשנה האחרונה, זכורות היטב "חגיגות" תקשורתיות קודמות, למשל פקפוקם של אנשי תקשורת בכירים על התאמתה של יו"ר הכנסת לשעבר, דליה איציק לתפקיד ממלאת מקום נשיא המדינה בזמן פרשת קצב, או הקטנתה בין רגע של שרת החוץ לשעבר, ציפי לבני, על ידי אהוד ברק כאשר קרא לה "ציפורה".

      בין כל אלה קיים מכונה משותף רחב: מסגורן של נשים כחלשות, רגישות, לא בקיאות בעניינים שברומו של עולם, ואפילו סתימת פיות, או במילים אחרות – שוביניזם. כאשה וכחוקרת מגדר, אינני מופתעת כלל, גילויי השוביניזם חוצים את החברה הישראלית, מהאדם הפשוט ברחוב ועד בית הנשיא בירושלים (מיידלע, זוכרים?). באווירה שכזו, לתקשורת ולשיח שהיא מובילה יש תפקיד חשוב מאין כמוהו.

      יש לצפות כי ערוצי המדיה, למצער המרכזיים שבהם, יראו את עצמם כאוונגרד הצועד לפני המחנה, יאמצו אג'נדה אמיצה וישימו לעצמם למטרה לקדם את הנושא ביתר שאת. אם לא מתפיסה ערכית, אז לפחות משיקולי רייטינג. אחרי הכל, לפחות כחמישים אחוזים מהצופים שלהם הן – נשים. אך לא כך, לצערי, יש יותר "אהוד יערים" מ"דנה וייסים", המסקנה המתבקשת היא שהתקשורת זנחה את תפקידה המסורתי כמובילת שינוי ואמצעי לצדק ומוסר, כלב השמירה של הדמוקרטיה מנמנם, והשיירה (הנהוגה על ידי גברים) עוברת.

      המאבק בשוביניזם הוא ריצת מרתון

      בשנות התשעים התריעו חוקרי התקשורת יחיאל לימור ודן כספי (1994), מפני תהליך "פמיניזציה של המדיה", שיוביל להגמוניה ושליטה נשית בתקשורת. "נבואות הזעם" התבררו כמוטעות, מחקר חדש של החוקרות עינת לחובר ודפנה למיש (2015) מראה כי הנשים נותרו מיעוט במקצוע והן עדיין מועסקות בתפקידים ובתנאים נחותים מעמיתיהן הגברים.

      המחקר מלמד כי סיקורן התקשורתי של פוליטיקאיות מתעלם ברוב המקרים מהעשייה עצמה, או מעמדותיהן, וחוטא בעיסוק יתר בהופעתן החיצונית של הנשים ובמעמדן כרעיות וכאימהות. שאפתנות לגיטימית של פוליטיקאיות זוכה לעיתים קרובות לביטויי לגלוג והסתייגות מהתאמתן לתפקיד. בישראל, גם שרת חוץ, או מנכ"לית בכירה, היא "קודם כל אישה", שולחן המשא ומתן או דיוני הדירקטוריון יתכבדו ויחכו עד שתסיים להכין את ארוחת הצהריים.

      המאבק בשוביניזם הוא ריצת מרתון, לא ריצת מאה מטר, אל לנו להתייאש מכל פליטת פה של פרשן חדשות, בכיר ומנוסה ככל שיהיה. עם זאת, יש לצפות כי דווקא אותה תקשורת תראה בעצמה כאחת ממובילות המאבק. על הרשות השנייה כגוף רגולטורי לאמץ המלצות ברורות לשילובן הראוי של נשים בתקשורת, תוך הגדרת מקלות וגזרים לאותם גופי תקשורת שיקיימו או לא יקיימו את המלצותיה. על האקדמיה לחנך את הסטודנטים והסטודנטיות לתקשורת, ולא רק, להצביע ברגליים ולהעדיף באופן ברור כלי תקשורת עם ייצוג נשי. במקביל, יש לחזק את הנשים בתקשורת, למשל באמצעות הקמת גופים אקטיביים כמו "תא העיתונאיות". מעל הכל, עלינו כצרכני תקשורת להפוך לצרכנים חכמים, להפנים שבעולם שבו הרייטינג הוא המלך, אנו מחזיקים כוח רב בשלט. רק כך נעיר את הכלב משנתו.

      * הכותבת הינה חוקרת ומרצה לתקשורת ומגדר, ביה"ס לתקשורת, המסלול האקדמי מכללה למנהל