קו אחד מקשר בין מסע ההשפלה שעוברת קרין גורן בנוגע למשקל גופה, האמירה של אהוד יערי שדנה וייס היא יכנע כי העזה לעסוק בנושאי ביטחון ולא הסכימה שיפקפקו בהבנתה בתחום והגירוש של אילת זורר מגולברי. נשים שלא "מצייתות" לסטנדרט שנקבע עבורן בין אם של תחום סיקור ובין אם מגבלות המראה או הגיל המצופה מהן, נענשות בחומרה בבית המשפט הציבורי.
המתקפה על קרין גורן מאז שודר פרק הבכורה של תכנית הריאליטי החדשה בהשתתפותה היא הוכחה בדיוק לאותו סטנדרט מגביל נגד נשים על המסך. אפילו קרין, אישה רבת זכויות בתחומה, זוכה ביומיים מאז שידור התכנית למתקפה חריפה ברשתות החברתיות ולא בגלל יכולות השיפוט שלה אלא רק בשל משקל גופה. המשוואה פשוטה: את אישה ולא במידה 36? תשבי בחושך, תכתבי ספר ובטח ובטח אל תעזי לאכול על המסך ועוד בפריים טיים.
נדמה שדי להעיף מבט בגודל הכרס של השופטים הגברים בתכניות הבישול המקבילות כדי להבין את גודל הצביעות אבל בכל זאת יש להצר על כך שבחירה מקצועית של זכיינית שלא הייתה נתונה לתכתיבי יופי צפויים זוכה לכאלו ריקושטים דווקא מהציבור.
בישראל של 2016 יש עדיין פי שניים גברים מנשים על המסך
נקודות ההשקה עם האמירה החמורה של אהוד יערי כלפי דנה וייס הן לא מקריות. אפילו וייס, פרשנית בכירה ומנוסה לא יכולה להביע דעה על נושא ביטחוני כחלק מפאנל (ברוב גברי מובהק ולא מפתיע) ועוד חמור שבעתיים שהעזה לא לסייג את דעתה או לבקש רשות מהגוורדיה הגברית המוסמכת בשולחן. גם כאן, הביטול המידי של דעתה וההשתקה כי רק "יכנע" מתווכחות ועוד בשידור, מבהירים היטב שהדרך עוד מאוד ארוכה ושעלינו להילחם.
כל זה לא מפתיע כאשר מבינים (כפי שעולה מהמחקר האחרון שערכה הרשות השנייה בנושא) שבישראל של שנת 2016 יש עדיין פי שניים גברים מנשים על המסך. הדומיננטיות של גברים לא באה לידי ביטוי רק במספר האבסולוטי אלא בכל פרמטר אחר: מרואיינים גברים מדברים בממוצע פי שתיים יותר זמן ממרואיינות, טווח הגילאים שלהם מפוזר היטב משנות ה-20 עד אחרי גיל 70 בעוד 70% מהנשים על המסך הן בגילאים 30-45 ונשים עדין דומיננטיות בעיקר בתפקידי הנחייה והגשה ונפקדות כמעט לחלוטין מנושאים בעלי כובד משקל כמו ביטחון, פוליטיקה ויחסי חוץ.
זו אחריותנו כציבור לדרוש שהמסך שלנו יהיה פחות אחיד ולגלות סובלנות לראות ולשמוע אנשים ובעיקר נשים שלא עונים בהכרח למודל שהורגלנו אליו היטב אחרי שנים של ריאליטי עתיר גופות מושלמים בביקיני. אבל יתרה מכך, זו אחריותי כרגולטור להמשיך להציב מראה בפני הגופים המשדרים ולהילחם למען ביטול הסטנדרט הכפול לפיו אישה יכולה להיות על המסך קודם כל אם היא יפה, בגיל הנכון ורק אחרי כן שאלת היכולות המקצועיות שלה עומדות למבחן. ואם חלילה העזה לחרוג מגבולות הגזרה, יובהר לה במהרה מקומה.