תחקיר גנדי: הנה רגע שבו עיתונאי אומר לעצמו - יש לי את זה

באפריל 2001 הלך לעולמו דורון אשכנזי, מי שהיה בעלה של הזמרת עפרה חזה. המוות הזה הפך עד מהרה לחגיגה תקשורתית, שבמרכזה יריבו המר והממורמר של המנוח, בצלאל אלוני. אמרגנה המיתולוגי של הזמרת, שהסתובב שנים עם בטן מלאה, החליט - לרגל תחילת השבעה - לפרוק אותה ללא מעצורים. אשכנזי, כך סיפר בכלי התקשורת, היה גנב ורוצח: עשק את כל חסכונותיה של חזה, ואף הדביק אותה באיידס. העיתונאים, כמובן, שתו את טענותיו כדברי אלוהים חיים ורצו אל המקלדת. על רמת הביסוס האמיתית שלהן ניתן אולי ללמוד ממשפט שפלט אלוני באחד העיתונים, אולי בטעות: "אין לי מושג מה קרה בינו לבין עפרה בתקופת נישואיהם ואם הוא הדביק אותה באיידס".
את תגובתו של אשכנזי ז"ל לא ניתן היה להשיג.

נזכרתי בסיפור המלוכלך הזה, שבו עסקתי לפני למעלה מעשור במסגרת כתבה על התופעה של הוצאת לשון הרע על מתים בעיתונות, כשקראתי לראשונה על תחקיר גנדי המתוכנן ב"עובדה". פרסום האשמות חריפות ופוגעניות על מתים הוא ז'אנר עיתונאי בעייתי ולא פעם מפוקפק. משפחת זאבי צדקה לחלוטין כאשר כינתה את התחקיר "כתב אישום במעמד צד אחד", ותהתה "כיצד יכולה גוויה להגן על עצמה?".
היא לא יכולה.

העניין הוא שגוויה של אדם שהמדינה משקיעה מיליונים של כספי ציבור בהנצחתו, ומחנכת את ילדיה על ברכי "מורשתו" – מאבדת כמה פריבילגיות בתחום המנוחה. אי אפשר גם להעביר חקיקה שמטרתה "להנציח את זכרו של זאבי ולהנחיל לדורות הבאים את פועלו ומורשתו", וגם להתקומם כשעיתונאי זוכר את גנדי, לומד וחוקר את פועלו - רק משום שהגיע למסקנות שליליות.

מה שכן ניתן וחובה לדרוש מעיתונאי שעוסק במת שאינו יכול להגיב, הוא רמת אימות ובדיקת עובדות גבוהה. עמרי אסנהיים עמד באתגר הזה בכבוד, בשלל נושאים שהעלה בתחקיר ובעניין התקיפות המיניות בפרט.

הרגע שבו התמונה הזו התחדדה והתבהרה התרחש במהלך עדותה של "ד', שירתה בפיקוד מרכז בתקופת האלוף גנדי". קווי הדמיון בין עדותה לבין זו של קודמתה, "מ'", הלכו ונפרשו, מצטרפים זה לזה, מצמררים בהדרגה: ההזמנה המפתיעה משום מקום להגיע ללשכתו של האלוף בקריה; התירוץ הנאלח של צרכי "עבודה"; שליחת הנהג לקחת אותה מבית הוריה; סגירת הדלת מאחוריה לאחר הכניסה למשרד והמעבר החד לנסיון תקיפה מינית; ואז, הוסיפה מ' – בדיוק כמו קודמתה – כיצד לפתע, "מהקיר נפתחת מיטה".

הנה רגע שבו עיתונאי אומר לעצמו: יש לי את זה.
נכון, לא מדובר בהוכחה אבסולוטית לנכונותן של העדויות. לא נחשפה כאן הקלטה סודית מרשיעה מלשכת האלוף, ולמעט רבקה מיכאלי ארבע העדות הנוספות (שתוארו כמי ש"מתייצבות באומץ" לדבר) שמרו על אנונימיות מוחלטת. אבל מנגד, התגלו בין העדויות נקודות השקה והצלבה איכותיות במיוחד; קשה לחשוב על צל צילה של תועלת אינטרסנטית שהנשים יכולות להפיק מהעניין; בכיר בפיקוד מרכז לשעבר טוען בפני אסנהיים (גם באופן אנונימי שמחליש את דבריו אך לא מאיין אותם) כי היה מודע לעשרות תלונות של חיילות; רבקה מיכאלי, אישה מוערכת שלא דבק בה רבב מעולם, מספרת את סיפורה שלה בפנים גלויות; ואיתן הבר שהיה מקורב לגנדי רומז כי ידע על ההטרדות שלו (וגם יוצא אפס בסרבו לפרט).

בעיתונות הישראלית כבר הופיעו בעבר פרסומים נוראיים על נפטרים שכלל לא היו אישי ציבור ושלוו בהרבה פחות ראיות. כך, למשל, במקרה של סופרת לא מי יודע מה מצליחה שביקשה לקדם את ספרה, ומצאה את דרכה ב-2004 אל בין דפיו של מוסף "7 ימים". סייעה לה במציאת הדרך החלטה שקיבלה לשתף את העיתון במעשי האונס שביצע בה, לכאורה, אביה. אינני יודע אם האב אכן היה אנס, אולם גם בעיתון לא ידעו: כל שהיה בידיהם, מעבר לעדותה של הסופרת, הוא מכתבים שלטענתה כתבה בילדותה והכילו רמזים לכך שמשהו אז לא היה כשורה. במקרה אחר שבו סיפר גבר על תקיפות מיניות של אביו בטלוויזיה – אפילו גיבוי קלוש שכזה לא היה. איך פרסומים כאלה עוברים את היועצים המשפטיים, שכידוע לא פעם משקשקים מתביעות ומעדיפים לסרס כתבות כדי לא להסתבך? פשוט מאוד: על-פי החוק, לא ניתן להגיש תביעה אזרחית בגין לשון הרע על אדם מת.

במקרה של חנה סנש, בג"צ אף אישר למחזאי לכלול בתסריט שלו השמצות ולפיהן היא הסגירה יהודים בשואה - למרות שהמחזאי אפילו לא טען בבית המשפט שמדובר באמת אלא רק התעקש על "חופש אמנותי".

גנדי רחוק מלהיות חנה סנש או כל דמות מופת אחרת. לו בית המשפט היה נענה לבקשתה של משפחת זאבי לאסור על שידור העדויות על תקיפות מיניות, זה היה בהחלט פוגע באטרקטיביות של התחקיר אמש ואולי גם ברייטינג, אולם גם אז היינו נשארים עם מסמך חשוב המכיל – בין השאר - עדויות גלויות ומשכנעות במיוחד של עיתונאים (פלוס רבקה מיכאלי כמובן) על טכניקות הטרדה ואיום מקפיאות דם ממש, קשרים מוכחים ומתועדים עם מי שהיו עבריינים בכירים, ועדות גלויה של מח"ט הבקעה לשעבר על רצח שבויים ועדות של רפי איתן על רצח בדואי.

אבל אולי משפחת זאבי דווקא ידעה מה היא עושה כשבפנייתה לבית המשפט הסתפקה בבקשה לאסור לשידור רק את עדויות הנשים: באווירה הציבורית הנוכחית – לו אסנהיים היה מסתפק בתיאור הפגיעות של גנדי בעיתונאים ובערבים - לא בטוח שתדמיתו הציבורית היתה סופגת פגיעה אנושה במיוחד. מי יודע, אולי מישהו בכנסת עוד היה יוזם הצעה להגדיל את תקציבי הנצחתו.