"העיתונות בישראל מאוד פרובינציאלית. אגו-צנטריזם מוחלט. נראה שכלי התקשורת בישראל מתעניינים רק במה שקורה פה, ואם קורה משהו במקום אחר - זה מקבל בולטות רק אם זה בטחוני, או אם זה נוגע איכשהו לישראל או לעם היהודי". אחרי כמה עשורים של מגורים בישראל לטובת סיקור האזור בשביל רשת הטלוויזיה הצרפתית "France 2", עושה רושם כי לכתב שארל אנדרלין יש דעה מוצקה במיוחד על התקשורת הישראלית. "זו בעיה במדינה דמוקרטית, שכן הציבור הישראלי לא מקבל אינפורמציה נכונה ומלאה על מה שקורה בחו"ל", הוא אומר לוואלה! ברנז'ה. "אני צרפתי, ופעם היו איתי במטוס סטודנטיות ישראליות שטסו לפריז ושוחחנו קצת - הן היו מפוחדות, חשבו שיש בפריז אנטישמיות ברחוב. וזה שטויות, זה בגלל התקשורת המקומית".
התקשורת הישראלית השתנתה, בהיבט הזה, מאז שהגעת לכאן?
"אני חושב שהמדיה הישראלית היום, לא רק העיתונות הכתובה, היא הרבה יותר אגוצנטרית מבחינה ישראלית. פעם היו לעיתונים הגדולים בישראל כתבים בבירות אירופה, זה היה תפקיד חשוב והם היו שולחים משם באופן שוטף כתבות על המתרחש במדינות הללו. היום כבר לא עושים את זה באותו האופן. היום מכסים פה את הנעשה בעולם רק כאשר קורים דברים כמו רעידת אדמה או מהפיכה, וגם אז לא עושים פול-ואפים לנושאים הללו. הסיקור של נושאי חוץ כאן ברוב הזמן הוא מאוד שטחי".
העיתונות הבריטית הרבה יותר חושפנית מזו הישראלית
למה אתה מתכוון, ב"סיקור שטחי"?
"תראה את הסיקור השוטף פה של הנעשה בעולם, לא רק בעיתונים אלא גם בערוצי הטלוויזיה, תמצא רק פה ושם איזו נקודה קטנה בליינאפ וגם רק כאשר קורה משהו ענק. מתי ראית כאן כתבה על מה שבאמת קורה בירדן, בפרלמנט או הרחוב הירדני, או אפילו ברמאללה? מכסים פה את העולם הערבי רק בהיבט הישראלי-בטחוני ואין לנו מושג מי האנשים שחיים במדינות הללו. אני כיסיתי את שתי ההפיכות במצרים, עשיתי כתבות ממצרים וירדן, ונוכחתי לדעת שם שיש התעניינות עצומה במה שקורה בתוך ישראל. הם מכירים את הישראלים יותר טוב מאשר הישראלים אותם. אותו הדבר גם באירופה - כשיש פיגועים אנחנו רואים כאן כתבות, וגם אז הם יחסית שטחיות. אני הגעתי לפריז במקרה יומיים אחרי הפיגועים, ומה שקראתי פה - היה פשוט מבייש".
לעומת התקשורת באירופה, איך אנחנו מסקרים פוליטיקאים? אנחנו שונים מכלי תקשורת אחרים בעולם במובן הזה, או ברמת הסנסציוניות של הסיקור?
"עיתונאים רוצים להוכיח את עצמאותם בזה שהם תוקפים פוליטיקאים ומחפשים להם בציציות, אבל אני חושב שזו תופעה כלל עולמית. זה קורה גם בצרפת ובארצות הברית. במובן הזה העיתונות הישראלית לא שונה מהעיתונות במקומות אחרים. לעניין האופי הסנסציוני - אני מאמין שזה משתנה מכלי תקשורת אחד לאחר. העיתונות הבריטית הרבה יותר חושפנית ותוקפנית מזו הישראלית, למשל. קשה לעשות הכללות. כמו בצרפת שיש עיתונים רציניים כמו הלה-מונד ויש עיתונות צהובה, נראה שכך זה גם בישראל".
מירי מיכאלי: " אין להם מושג כמה שהשוק בישראל קטן"
"יש באירופה עיתונאים שחושבים שהתקשורת הישראלית טומנת את הראש בחול ושהיא לא מייצגת את המציאות של הקונפליקט הישראלי פלסטיני כמו שהיא. יש כאלה שיודעים שיש בישראל ייצוג של כל הספקטרום הפוליטי, אבל הם פוסלים את התקשורת הישראלית מראש כי היא 'ציונית' לדבריהם", אומרת לוואלה! ברנז'ה מירי מיכאלי, שליחת חדשות 10 לאירופה.
"בלי קשר למעמדה של ישראל בעולם, בהרבה פעמים שאני מגיעה למסיבות עיתונאים לצורך העניין, אני זוכרת שאני מגיעה ממדינה מאוד מאוד קטנה, ואיש יחסי ציבור למשל לא אמור להתעניין בי כמו בקולגות שלי שמבטיחים לו חשיפה של עשרות מיליוני אנשים. אבל עדיין, היחס שלהם אלי כעיתונאית ישראלית הוא זהה ולא נתקלתי בשום דבר חריג. יכול להיות שזה בגלל המנטליות האירופית, שלא חושפת יותר מדי".
מה יודעים עלינו הקולגות האירופאים שלך? את מוצאת את עצמך נאלצת להעביר הרבה זמן בהבהרות לגבי התקשורת הישראלית?
"כל הזמן, איך להם מושג. מבחינתם ערוץ 10 הוא אולי אחד מתוך מאה ערוצים בישראל ואין להם מושג כמה שהשוק בישראל קטן. הם אמנם שומעים המון על המדינה והתקשורת הישראלית עושה לה שם בעולם, אבל הם תמיד מאוד מתפלאים לשמוע כמה שהשוק פה קטן".
מה הכוונה "עושה לה שם"?
"העיתונאים הישראלים מצוטטים כאן, והרבה חשיפות ישראליות מיוחסות בשמן לגופי התקשורת הישראליים. לכן אני לא יכולה לומר שלא מכירים את כלי התקשורת הישראליים בחו"ל, אלא שהם פשוט לא מבינים את קנה המידה. אבל יש לתעשיית התקשורת גם שם של ענף מתקדם מבחינה טכנית. אני אתן לך דוגמא - לסיקור המטוס הגרמני שהתרסק הגעתי בדרך לא דרך להרי האלפים והיו שם צוותים מכל העולם - ולא מדובר היה בצוותים קטנים, אלא בכתבים המלווים בצוותי תקשורת ענקיים שמגיעים בג'יפים. רק אני איכשהו מסתדרת לבד בהרים, עם מצלמה פשוטה וחצובה, הם הסתכלו עלי כאילו אני מכוכב אחר. אמרתי להם שאני מישראל ושאני מצלמת עבור חדשות 10 והם היו בשוק. הראיתי להם דרך האפליקציה איך הצילום הפשוט נראה טוב בשידור והם היו מאוד מאוד מופתעים. אני חושבת שקנינו לעצמו שם של 'סטראט-אפ ניישן' גם בתחום שידורי התקשורת, וזה נראה להם מאוד חדשני".
נתקלת בתגובות יוצאות דופן על התעשייה הישראלית, לאחר ששמעו שאת מכאן?
"כשהלכתי לסקר את פתיחת השגרירות האיראנית בלונדון שמתי לב שיש עיתונאי מסוים שלא מפסיק לבהות בי. בסוף הוא ניגש אלי וביקש לדבר איתי בצד, הסתבר שהוא עיתונאי איראני שהיה סקרן מאוד להכיר עיתונאית ישראלית. נפגשנו לקפה והוא סיפר לי איך כעיתונאי כל הנושאים שהוא כותב עליהם וכל המאמרים שלו מוכתבים מראש, ואיך אין לו שום חופש והכל עובר דרך מסננת השלטון. הוא לא יכול לדבר על נושאים רגישים, וכל הרעיון של תקשורת חופשית בישראל וזה שאנחנו לא מצונזרים - היה עבורו הפתעה של ממש. זה עיתונאי איראני שפשוט מלא הערצה לתקשורת הישראלית, הוא היה מת לעבוד בחדשות 10".
לוק בייקר: "כלי התקשורת כאן מאוד משופשפים"
"לאחר שראיתי כמה אירועים מסוקרים כאן ונכחתי במסיבות עיתונאים, אפשר היה להתרשם מכך שכלי התקשורת כאן מאוד 'משופשפים' לעומת כלי תקשורת בחו"ל ומאוד מאתגרים, וזה דבר טוב", אומר לוק בייקר, ראש דסק ישראל והרשות הפלסטינית של סוכנות הידיעות רויטרס, ומי ששימש במשך תקופה ארוכה כיו"ר התאחדות העיתונאים הזרים בישראל. "אני חושב שבכל מדינה שיש לה ייחודיות תרבותית זה ניכר גם בתקשורת. בריטניה מדינה מאוד מנומסת, וזה בא לידי ביטוי במדיה, ישראל מדינה מאוד חסרת סבלנות וזה בא לידי ביטוי גם באופן שבו פועלים העיתונאים וכלי התקשורת".
איך אנחנו העיתונאים הישראליים מתנהלים מבחינה מקצועית?
"ישראל נמצאת, פיזית במקום מאוד בעייתי בעולם ומבחינת המדינות שמקיפות אותה. מאוד התרשמתי מכך שהכתבים לענייני ערבים כאן מדברים היטב את השפה הערבית ועוקבים אחר החדשות מסביב והם באמת מבינים את המתרחש, מה שלא ניתן לומר על התקשורת במדינות האחרות באזור, שהרי לא היית מצפה שהכתבים בהן ידברו ויקראו עברית. על זה צריך לתת קרדיט לתקשורת הישראלית".
בתור מי שעוקב מקרוב אחר התקשורת הזרה, איזה נושא כלל-עולמי סוקר לדעתך בצורה שונה באופן מהותי כאן בישראל לעומת האופן שבו הוא סוקר בחו"ל?
"הנושא שהיה הברור ביותר היה הסכם הגרעין עם איראן. היה ניכר ביותר שהתקשורת הישראלית מסקרת את ההסכם מתוך נקודת מבט של איראן כאיום. על גבי הספקטרום הפוליטי, הסיקור של ההסכם עם איראן בתקשורת הישראלית היה פה ביקורתי במידה רבה מאוד, הרבה יותר מאשר ביתר מדינות העולם. בעוד המשא ומתן ותוצאותיו סוקרו בעולם כהזדמנות להביא לשינוי ביחסים עם איראן, כאן בישראל הסיקור התקשורתי היה כמעט אך ורק ביקורתי ורק מתוך נקודת מבט של ההשפעה שלו על ישראל".
אנחנו מתגאים בתקשורת פלורליסטית ובמגוון דעות, יש לזה הצדקה לדעתך?
"כן, לחלוטין, אני חושב שהתקשורת הישראלית מאוד מגוונת, למרות שניכר שיש נושאים מסוימים שכל כלי התקשורת מכסים ושהם תמיד על סדר היום אצל כולם בצורה חד-גונית. אני צורך על בסיס יום יומי את העיתונים, ערוצי הטלוויזיה ותחנות הרדיו בישראל ואני מרגיש שאני מקבל כאן מגוון רחב של דעות, ויש פרשנות מנקודות מבט מאוד מגוונות. לא מדובר במנעד רחב כמו בשוק התקשורת הבריטי, אמנם, אבל מנגד בבריטניה שוק התקשורת הוא מגוון באופן מיוחד. בשביל מדינה של שמונה מיליון איש בהחלט יש לכם תקשורת מגוונת. אני רואה שיש עיתון לקהילה הדתית, "מקור ראשון", ויש עיתון לקהילת דוברי הרוסית וכדומה, ואפשר בהחלט לומר שיש בישראל עיתונות מגוונת, חד משמעית".
במדד חופש העיתונות אנחנו לא נמצאים במקום גבוה מיוחד. ככתב זר, אתה מרגיש בקושי מסוים לסקר מכאן החוצה לעומת במדינות אחרות בהן הוצבת?
"בכל משך הזמן שלי בישראל, גם כעת וגם בתקופה מוקדמת שהייתי כאן, כמעט אף פעם לא הייתה לי כל התנגשות עם גורמי ממשל או צבא ולא הרגשתי שמקשים עלי או שגורמים רשמיים מנסים להשפיע על הפרסומים שלי - להוציא מקרים של תיקונים. אבל כן מגיע אלי הרבה מאוד לחץ ומקרי התערבות מצד קבוצות לחץ שונות, כאלה המגדירות את עצמן כפרו-ישראליות ויש להן נטייה פוליטית מאוד מסוימת, יש כמה מהם והם מאוד מאוד אגרסיביים. אני חושב שהם באמת מאמינים שהם פועלים לטובת ישראל, אבל מה שהם בעצם מנסים לעשות זה למזער את היקף הביקורת על מדינת ישראל".
מי הם המגישים והעיתונאים הישראלים שאפשר לומר שהם מוכרים מחוץ לגבולות ישראל?
"בתחום הטלוויזיה וההגשה אני לא חושב שיש מנחה מסוים שמוכר יותר מאחרים, אבל בעיתונות המצב אחר. אני חושב שארי שביט הוא עיתונאי עם שם ידוע, נחום ברנע ידוע גם הוא היטב, לפחות בארצות הברית, ואלכס פישמן הוא לחלוטין שם שאנשים מזהים. רון בן ישי ידוע גם הוא לכל מי שמתעניין בעיקר בתחומים של צבא ובטחון באזור הזה".
אלעד שמחיוף: "הם בהלם מכמות החדשות שאנחנו משדרים"
"עיתונאים אירופאים לא יתנפלו עליך בשאלות בפעם הראשונה והשנייה שהם פוגשים אותך, הסקרנות שלהם מתפתחת בהמשך והם בעיקר בהלם מכמות החדשות שאנחנו משדרים, זה משהו שהוא לא נתפס אצלם, שיש שני ערוצי ברודקסט שהם הכי נצפים במדינה ושלוח השידורים שלהם מורכב כמעט כולו מחדשות עד הפריים-טיים, ושאורך המהדורות הוא שעה או שעה וחצי - הם נטרפים מזה", אומר לוואלה! ברנז'ה שליח חדשות 2 לאירופה אלעד שמחיוף.
"כשאני יושב עם עיתונאים והם אומרים לי שקהל הקוראים שלהם הוא שניים או חמישה מיליון, כל אחד עם המספר שלו, ואני עונה שלי בחדשות 2 יש למשל 800 אלף עד מיליון איש ושמדובר ביותר מעשרים אחוזים מהאוכלוסייה שנמדדת - זה לא נתפס מבחינתם. זה לא קיים בחו"ל, שיש מהדורת חדשות שמקבלת את המספרים האלה. אני יכול לומר שזה הדבר שהכי מסקרן אותם, הם מתעניינים ומנסים להבין איך פועל צרכן החדשות הישראלי, ולמה אין ערוץ שהוא כולו חדשות. אני נתקל בהרבה סקרנות ובהרבה בורות".
תן לי דוגמא למקרה של בורות.
"ישבתי באחד הג'אנקטים (כינוס עיתונאים לראיונות מרוכזים עם כוכבי סרטי קולנוע, ד.א.) וסיפרתי לקולגות שאני מישראל. נוצר מעגל שלם סביבי שמנסה להבין למה בכלל יש עיתונאי ישראלי שמסקר סרטים בלונדון, כי יש כל כך הרבה דברים שקורים בישראל, ולמה אתם לא מתעסקים רק במלחמות או פיגועים. באירופה יש כתבים שזה כל מה שהם עושים ופה אתה נכנס לראיין, ואז אחרי כמה דקות אם אתה מקבל טלפון על פיגוע אתה צריך לנסוע - והקולגות שלך לא מבינים את זה. מבחינתם, העובדה שיש בנאדם אחד שגם מסקר פיגוע וגם מראיין את אנג'לינה ג'ולי - זה לא נתפס".
ממה שאתה רואה בתקשורת סביבך, איזה גוף תקשורת או עיתונאי ישראלי זוכה לחשיפה הגבוהה ביותר בחו"ל? את מי הכי מכירים?
"התשובה היא חד משמעית - עיתון הארץ. יש יחס הפוך בין המקום שהם תופסים בעוגה הישראלית לעומת המקום שלהם בעוגה הבינלאומית. אז אם אני צריך לדרג, עיתון הארץ הוא ללא ספק כלי התקשורת הישראלי הבולט ביותר והוא מייצר גם יותר פרסונות מוכרים וגם תוכן שיש לו גישה יותר לתקשורת הזרה, לפחות בבריטניה. באופן כללי יש הרבה סיפורים שתופסים פה, גם כאלה שהיו אצלנו ובמקומות אחרים, כמו למשל התחקיר של עמית סגל על אורן חזן שקיבל פה פולואפים. באופן כללי יש תחושה שהם רואים, שומעים ומדווחים על התקשורת הישראלית".
ומה בדבר הטענות שכלי תקשורת זרים מסקרים את ישראל באופן מעוות?
"באופן כללי, התחושה הישראלית שכולם מסתכלים עלינו ומתעסקים בנו כל היום וכל טעות קטנה ותמימה של עורך תורן באיזה דסק חוץ בגארדיאן הופכת להיות תקרית אנטישמית, זו פרספקטיבה שהיא מאוד מוגזמת בנקודת המבט הישראלית. כמובן שיש טעויות, וכמובן שיש אג'נדה מכוונת. יש הרבה שטחיות, הרבה בורות, הרבה טעויות מחוסר ידע. אבל בסופו של דבר, אנחנו נמצאים בכלי התקשורת במדור חוץ. מדינה שעושה אמנם רעש לא פרופורציונלי לעומת השטח שלה - אבל אנחנו עדיין מדינה קטנה במקום נידח והעיסוק בנו לפעמים הוא גם בהתאם".