"אף אחד לא ייתן לי לעלות עם תכנית שהיא לא טובה לקהל הישראלי"

לפני פחות משנה, בספטמבר 2015, הודיע סמנכ"ל התוכניות המיתולוגי של קשת רן תלם על פרישתו. ההודעה, שהתקבלה בהפתעה, הייתה רק קצה קרחון לרעידת אדמה שאירעה במסדרונות החברה ברמת החייל שנה קודם לכן, בספטמבר 2014, עם שינוי במבנה הארגוני של הזכיינית.

במסגרת השינוי הוחלט בקשת להפריד בין ניהול התכניות בערוץ לבין פיתוח התכנים. ההחלטה נעשתה בדומה למודלים של גופי שידור אחרים בעולם, ובפועל, גררה למעשה את החלפת רוב שדרת ניהול התוכן של הזכיינית - בשנה אחת: בסוף 2014 סמנכ"ל התוכן של חדשות 2 במשך שנים ארוכות חיליק שריר עבר לזכיינית ומונה לסמנכ"ל התכניות והממונה על ניהול הלוח על תכניותיו, ותלם - שנחשב ליד ימינו של המנכ"ל אבי ניר - המשיך בתפקידו עד לפרישתו בתחילת השנה. להנהלה המתגבשת החדשה נכנס בתחילת 2016 שליח הזכיינית בתפוצות אסף בלכר לתפקיד שהוגדר מחדש: סמנכ"ל פיתוח התוכן, שכלל פיתוח תכנים חדשים בתחומי הבידור, הריאליטי והשעשועונים לישראל ולשוק הבינלאומי.

בראיון ראשון, בלכר, שעד כה נותר מאחורי הקלעים, מדבר על התעשייה הישראלית לעומת זו האמריקאית, נותן תחזית מעודכנת לעתיד ז'אנר הריאליטי וטוען שהקהל הישראלי רחוק מלהיות שפן ניסיונות של הזכיינית.

בלכר נולד בישראל ולפני 16 שנים עבר לאנגליה, שם עשה את התואר שני באוניברסיטת Kent & Canterbury, אז החל עבודתו בתעשיית הטלוויזיה בערוץ ITV האנגלי. ב-12 השנים האחרונות התגורר בארה"ב. בתפקידו האחרון שימש כסמנכ"ל פיתוח ותוכן דיגיטלי, ומפיק ראשי של תכניות טלוויזיה בחברת ההפקות האמריקאית "דיק קלארק", והיה אחראי בין היתר על ניהול והפקת פרויקטים נחשבים כמו טקסי פרסי גלובוס הזהב, טקס פרסי המוזיקה האמריקאית ועוד. בשנתיים האחרונות הספיק בלכר להיות שותף בשיווק ומכירת פורמט "הכוכב הבא" ליותר מ-25 מדינות ברחבי העולם, והשעשועון BOOM של הזכיינית.

מה החזיר אותך לארץ?

"קודם כל געגוע. כשנסעתי לעשות תואר שני באנגליה, הבטחתי לאימא שלי שתוך שנתיים אני חוזר. שאני רק נוסע ללמוד. ואז קיבלתי הצעת עבודה בלונדון ואחרי כמה שנים הצעת עבודה בארה"ב, והדברים התגלגלו ל-16 שנה. היום אני מרגיש שדברים שחלק מהם קצת ברחתי – המשפחה, הארץ – פתאום אני מתגעגע אליהם. יש לי ילד בארץ – זאת גם אחת הסיבות לחזרה".

חזרת לארץ לפני שלושה חודשים בלבד, מאיפה הביטחון בהבנה של מה הקהל הישראלי אוהב?

"תמיד שמרתי על קשר עם חברים בתעשיית הטלוויזיה פה שהייתה תמיד מדהימה בעיני מבחינת פורמטים ויוצרים. תמיד ניסיתי, אפילו לפני קשת, לחבור ליוצרים ישראלים כי חלק מהתפקיד שלי שם היה למצוא פורמטים ולהפיק אותם דרך דיק קלארק פרודקשנס. דרך העשייה שלי גם הכרתי את אלון שטרוזמן שהוא ה-CEO של KI וידעתי שהוא חושב לפתוח חברה בארה"ב והצעתי לו לחבור לדיק קלארק. ישראל נמצאת היום במרכז פיתוח התוכן העולמי ואנחנו בעידן של שבירת תקרת הזכוכית. גם מגבלת השפה כבר לא קיימת. בסוף מה שקובע הוא רעיון טוב והפתיחות שקיימת לישראל נובעת גם מההצלחות שלה בשנים האחרונות. זו גאווה גדולה לחזור הביתה, בישראל יש רעיונות מעולים".

עבדת בלונדון, לוס אנג'לס ועכשיו ישראל - מה ההבדל העיקרי בין התעשיות?

"שם יש המון כסף. זה הבדל שמשחק לטובת האמריקאים ולרעת האמריקאים. האמריקאים חושבים שעם יותר תאורה, יותר מסכים ויותר קונפטי ניתן לפתור בעיות בפורמטים. פה זה אחרת. בגלל שאין כסף אתה חייב להיכנס לעובי הקורה ולהיות הרבה יותר יסודי בכל עבודת הפיתוח והפרמוט כי אם הפורמט לא עובד, רואים את זה מיד. יותר קל לראות בעיות שבמה ענקית ואצטדיון של 5,000 איש אולי מחפים עליהן מעבר לים".

בוא ננסה לאפיין את הקהל הישראלי לעומת האמריקאי. בשם הפרובינציאליות, אפשר לקבוע שכאן יש יותר אהדה או הבנה לפורמטים מינוריים?

"לא, פורמט טוב זה פורמט טוב. גם בארה"ב יש קהלים שונים, יש טריטוריות שונות. יש טריטוריות שיותר עמוסות בתוכניות שירה ויש טריטוריות שעמוסות בתוכניות אוכל. אי אפשר לרצות את כל ה-200 ומשהו הטריטוריות שנמצאות בעולם. קח את BOOM כדוגמא – BOOM של ארה"ב ו-BOOM של ספרד ו-BOOM של ישראל – זה לא בדיוק אותו BOOM. נכון, יש את הד.נ.א של התוכנית, לכולם יש חוטים וקאטר שחותך, אבל לכל טריטוריה יש שפה ורגישות משלה. כשפורמט הוא טוב והוא פורמט שעובד והוא פורמט שיימצא חיים משלו. אחד היתרונות שמצאתי בקשת זה שהם willing to adapt, הם מבינים שיש פורמט, יש ד.נ.א אבל יש גם רצון של כל טריטוריה. אצל הרבה מפיקים שעבדתי איתם, ביניהם גדולים כמו ג'ון דה מול של 'אנדמול', אתה לא יכול לשנות את הפורמט. הפורמט של THE VOICE פה או בארה"ב או בפקיסטן זה אותו דבר. לטובה או לרעה. לפעמים זה לא עובד. ופה, אתה חייב להאזין לטריטוריה שלך".

אז מה השוני מבחינת הקהל? איך היית מאפיין אותו?

"הקהל האמריקאי והישראלי דומים. מאוד מאוד דומים. בארה"ב יש תחרות עצומה ואיומה בערוצים. גם אם ניקח את הטופ ליסט, יש בערך 30 או 40 ערוצים שאתה מתחרה בהם בו זמנית, וזה קשה, כי התחרות היא על שניות ממש כי באותו רגע נתון יש כמה תכניות שירה, כמה תכניות ריקודים וכן הלאה, ואתה יכול לטייל לך בעולם של ערוצים. תכנית מקבלת צ'אנס של כמה דקות בלבד".

עד לפני מספר שנים התגאו בקשת בסדרות שמבחינת רייטינג לא תמיד הוכיחו את עצמן בהתחלה, וקיבלו אורך נשימה לעונות נוספות שלעיתים הוכיחו את עצמן. "רמזור" לדוגמא. בארה"ב המצב הפוך.

"נכון, השוק האמריקאי הוא אכזרי כי גם עונה שהשקיעו בה 40 מיליון דולר יכולה לרדת אחרי שלושה פרקים אם היא לא תפסה. וזה קשור גם למצב הכלכלי של התעשייה. שם גם הרבה יותר כסף. סדרה נעלמת, ומיד תעלה סדרה חדשה. כאן זה יותר בעייתי כי גופי השידור אומרים לעצמם 'כבר הוצאנו חצי מיליון דולר, קצת קשה לזרוק לפח'. ולפעמים זה גם משתלם כמו במקרה 'רמזור' או 'המרוץ למיליון' שלקח לה זמן לתפוס".

אי אפשר להתעלם מז'אנר הריאליטי שהוספד כל כך הרבה פעמים גם פה וגם בארה"ב – ומוכיח כל פעם מחדש שיש לו תשע נשמות.

"הריאליטי הוא ז'אנר מרכזי שלא הולך לשום מקום".

ומהצד שני, כולם מנסים להמציא אותו מחדש, ולא תמיד זה מצליח: "מאסטר שף" נותרה חזקה מפורמטי המשנה שלה - "הצילו, אני לא יודע לבשל" ו"בייק אוף" שלכם ו"משחקי השף" של רשת.

"אי אפשר להמציא את הגלגל. אפשר לשכלל אותו. כי באמת רוב התחומים נעשו, בין בישול לשירה לתפירה למייק אפ לעיצוב שיער. עכשיו יש טוויסטים שונים. כשנולד THE VOICE הוא לא הגיע לנתוני הצפייה של אמריקן איידול לפני 12 שנה, אבל הוא מחזיק בצורה מדהימה ויכול להיות שהוא יחזיק יותר מאמריקן איידול. שם הבינו שאחרי 5 שנים התוכנית כבר לא מייצרת כוכבים, ואי אפשר באמת לבנות על זה שכובד העונה יישען על הזמרים אז העבירו את הכובד למנטורים. מנטורים טובים משעשעים יכולים להחזיק לך את רוב העונה, גם אם בסוף לא ייצא כוכב. זאת תובנה חשובה".

אוקי, הריאליטי כאן כדי להישאר – איזה עוד מגמות אתה מזהה חוץ ממנו?

"כל מה שקורה בדיגיטל שמוכיח שבסוף אנשים רוצים שידורים חיים. הצעירים שתוך כדי צפייה בטלוויזיה הם באייפד ובאייפון ומעלים ומצייצים – זו מגמה מאוד חזקה. אנשים רוצים להיות "ברגע". זאת הסיבה שהספורט עובד מאוד חזק. גם טקסי פרסים עובדים מאוד חזק בארה"ב. תעשיות שיש להן "מומנט אין טיים". כלומר, אם פספסת את זה ב-5 דקות כבר לא תרצה לראות את התוכנית. למה? כי כבר אמרו לך מי זכה, וראית קליפ של המופע וראית את הקליפ של הניצחון ואתה גם לא חלק מהשיחה. אנשים אוהבים להיות הריפורטס, להגיד 'הו זה זכה כל הכבוד' ו'תראו מה היא לובשת', 'תראו את בר רפאלי עם התחתונים למטה'. זה הפייסבוק, זה הטוויטר זה האינסטגרם, אז אני באמת מאמין שלייב – לייב איוונטס, לייב פרוגרמינג - זה איפה שהעתיד הולך ומתחזק".

מנגד, נמשכת גם מגמת החזרה לסקריפטד ולמוצרי מדף שאותם ניתן יהיה לשווק בעוד ועוד פלטפורמות.

"נכון, אבל גם בסקריפטד מנסים לעשות אפיזודות ספיישל של לייב, וזה תמיד הכי גבוה כי זה קורה עכשיו. כי אתה יודע שהשחקן יכול להתבלבל הוא יכול לצחוק. למה SNL עובד כל כך? כי זה לייב, אתה רואה אותם צוחקים פתאום ואתה אומר 'וואו אני איתם'. קח לדוגמא 'סקריפטד מיוזיקלס' כמו 'גריז' ו'צלילי המוזיקה' – זו מגמה חזקה מאד שמתפשטת בארה"ב. בשנה האחרונה נעשו שם שמונה כאלו ונהנו מרייטינג טוב. אגב, גם הזמרים השחקנים רוצים להיות שם. כי זה ברמת צפייה של 'ביג לייב איוונטס'.

אתם מתכננים להפיק משהו כזה בארץ?

"עד ששום דבר לא נסגר אין מה להרחיב".

הביקורת העיקרית כלפי קשת בשנים האחרונות היא שהאסטרטגיה המתחזקת שלה – לפנות לתעשייה העולמית, שזה בעצם התפקיד שלך – באה על חשבון הצופים הישראליים שהופכים לשפני ניסיונות.

"כאחראי על הפיתוח והתוכן גם של הערוץ וגם של הזרוע הבינלאומית, אני בטוח שאף אחד לא ייתן לי לעלות עם תכנית שהיא לא טובה לקהל הישראלי. אני לא חושב שהציבור הישראלי הוא שפן נסיונות וקשת היא לא ערוץ ניסיונות. יש פיילוטים ותוכניות שהן קודם כל לחו"ל ולא בגלל שהן לא טובות לארץ אלא בגלל שהן בניחוח יותר חו"לי או שכרגע אין יותר מקום על מדף השידורים הישראלי - ואנחנו לא רוצים לעצור את התנופה שלנו או היצירה שלנו בגלל שהלוח הוא מוגבל".

אז בוא נדבר על הלוח ועל המעבר לשבעה ימי שידור שמתוכנן לעוד שנה. איך אתם מתכוננים?

"אנחנו מרגישים את זה כל יום ואנחנו בתנופה ויצירה נון סטופ. אותי זה מרגש וזה מדהים. אני אוהב את החיפוש אחרי פורמטים, במיוחד בארה"ב. כרגע יש לנו את האפשרות לתכנן לשבוע מלא, ולהיפגש עם יוצרים ועם אנשים וזה גם נותן לאנשים האלה את הברק בעיניים שמחפשים הרבה דברים. גם ישראלים וגם יוצרים מבחוץ וביניהם מפיקים גדולים שעבדתי איתם יודעים שיש יתרון מאוד גדול לתכנית שיצרנו לה פיילוט או אפיזוד, ושאנחנו יכולים ליצור את זה כאן באופן הרבה יותר זול מארה"ב".

אתה בזוגיות גאה 12 שנה, הכרת אותו שם והוא בכלל ישראלי.

"נכון, וקוראים לו גם אסף, ויש לי ילד מנישואים קודמים לאישה".

הנה מעבר אלגנטי לנושא ראוי: גייז בפריים טיים. יש תחושה שבישראל שעשו קפיצה מאוד גדולה בנושא, עם התייחסות בדרמות והגשה של הומואים בתוכניות ריאליטי מובילות. איפה זה עומד כיום בהשוואה לטלוויזיה האמריקאית?

"ללא ספק כאן הרבה יותר פתוחים משם. ארה"ב קונסרבטיבית, מספיק שתראה את עליית דונלד טראמפ. אנשים חושבים שארה"ב זה ניו יורק, מיאמי, לוס אנג'לס ווגאס. אבל הם רק 50 מיליון מתוך 300 כשהליבה של ארה"ב – והיא זאת שקובעת את הרייטינג – מורכבת מאנשים קונסרבטיביים. אני לא חושב שמגיש בפריים טיים שמדבר בחופשיות על המיניות שלו כמו כאן ב'האח הגדול' זה דבר שיתאפשר שם, בטח לא בכזאת פתיחות. פה, היה גם ב'רוקדים עם כוכבים' זוג לסביות - וזה ממש ייצר כותרות שם. הם עושים את זה בעדינות והולכים על קו מאוד דק. אני לא מצליח לדוגמא לזכור נשיקות צרפתיות בפריים האמריקאי בנטוורק (לא רשתות הכבלים כמו HBO או SHOWTIME), זה כבר מעיד על משהו".

בקיצור, כולם חולמים על חו"ל, אתה מרוצה פה.

"לגמרי. אנשים שואלים אותי – למה חזרת לארץ? מה אתה משוגע? אכלת צהריים עם ביונסה, הרי החברים שלי היו מגיעים אלי לשם רק כדי שאקח אותם ואפגיש אותם לארוחת צהריים עם מפורסמים. אבל יש משהו ביצירה הישראלית שהוא מרתק. בארה"ב הייתי מקבל פורמטים מכל העולם ותמיד ליוצרים הישראלים הייתה מחשבה אחרת, שונה. זה באמת מדהים".