פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      20 שנה לבחירתו הראשונה של נתניהו כרה"מ: גם התקשורת צריכה להתנער מהקבעונות

      השבוע, בדיוק לפני 20 שנה נבחר בנימין נתניהו לראשונה לראשות הממשלה. מנקודת הראות של יחסי נתניהו והתקשורת אפשר לראות בליל הבחירות ההוא, 27 למאי 1996, את פתיחת המעגל שסגירתו מתרחשת בימים האלה, בזמן הכהונה הרביעית

      בנימין נתניהו והתקשורת (מערכת וואלה! NEWS , איור: עידו הירשברג)
      מי היה מאמין. נתניהו והתקשורת (איור: עידו הירשברג)

      השבוע, בדיוק לפני 20 שנה נבחר בנימין נתניהו לראשונה לראשות הממשלה. מנקודת הראות של יחסי נתניהו והתקשורת אפשר לראות בליל הבחירות ההוא, 27 למאי 1996, את פתיחת המעגל שסגירתו מתרחשת בימים האלה, בזמן הכהונה הרביעית. בסוף הלילה הדרמטי ההוא, תפס נתניהו את הניצחון כניצחון על הסטיגמה ועל הדה לגיטימציה התקשורתית שזכה להן. אז נזרעו הזרעים שאת פירותיהם אנחנו אוכלים היום.

      בבחירות 1996 "ידיעות אחרונות" היה מונופול בשוק העיתונות הכתובה. לא סתם מונופול – מונופול מוכרז על ידי רשות ההגבלים העסקיים. לא סתם מונופול מוכרז אלא כזה שמפעיל גם מפעיל את כוחו. נתניהו הרגיש בבחירות ההן שידיעות אחרונות פועל בגלוי ובסמוי לבחירת שמעון פרס, אבל כל טענה כזאת מצדו הושתקה בעילה של בכיינות ותמיכה ברצח רבין. יש להניח שאז הבין שלא יוכל לנצח את התקשורת בקרב חזיתי, ושהוא חייב שיהיה לו כלי תקשורת משל עצמו. זה לקח 11 שנים, אבל באותו לילה נולד הרעיון שהוליד את "ישראל היום". בבחירות האחרונות, אלה של 2015, התבררו ההשלכות ההיסטוריות ההרסניות של שליטת בעלים בכלי תקשורת על דפוס הפעולה של העיתונות הכתובה בישראל.

      בשנת 1996 לא היה אינטרנט ברוב הבתים בארץ, בטח שלא היו מסרונים סלולריים, בטח ובטח שלא היו פייסבוק וטוויטר. הדרך העיקרית להעביר מסרים לקהל היתה בערוצי הטלוויזיה: הערוץ הראשון והערוץ השני שהיה אז בן שלוש שנים בלבד. ואכן, הקרב העיקרי בין נתניהו ופרס התנהל בתשדירי התעמולה בטלוויזיה ("אין שלום, אין ביטחון, אין סיבה להצביע פרס") ובעימות שנערך שלושה ימים לפני הבחירות ושודר במקביל בשני הערוצים. מי היה מאמין.

      הפגנת צעירי הליכוד בכניסה לבית ידיעות אחרונות, תל אביב. פברואר 2015 (ראובן קסטרו)
      אז מונופול. בית ידיעות אחרונות לשעבר (צילום: רובי קסטרו)

      דוגמא נוספת לקיבעון בולט: התלות בסקרים

      דווקא בשל כך הכתבה של ציון נאנוס על ליל הבחירות הדרמטי ההוא מ – 1996, ששודרה לפני כמה ימים בערוץ 2, כל כך מעניינת. יעקב אילון אמר בכתבה: "היתה איזו תחושה כללית, מן קיבעון כזה – שפרס מנצח". בעיני, עצם ההודאה בכך שלתקשורת יש קיבעונות היא חיונית. חובה היום לשים על השולחן את השאלה - האם ראוי שיהיו לתקשורת קיבעונות? האם הצליחה התקשורת להתנער מהם במהלך עשרים השנים האחרונות? התשובה הבסיסית שלי היא לא, ולו רק בשל העובדה שרוב רובם של עיתונאי הטלוויזיה שמיסגרו את בחירות 1996 הם אלה שמיסגרו גם את בחירות 2015.

      הנה דוגמא נוספת לקיבעון בולט שהתקשורת לא מצליחה להשתחרר ממנו: התלות בסקרים. ברור היום שלסקרים יש הטיה כלפי שמאל, וברור גם מאז אותו ליל בחירות דרמטי בשנת 1996 שיש פער בין תוצאות מדגמי הטלוויזיה לבין קלפיות האמת, וביניהם לבין הסקרים שלפני הבחירות. האם זה מנע מן התקשורת לעשות שימוש בסקרים לפני הבחירות בשנת 2015? לא, וכולנו זוכרים את המפולת.

      20 שנה לאחר הבחירות ההן, בקדנציה הרביעית לנתניהו כבר אין פחד. הוא מחזיק בתיק התקשורת כדי לבצע רפורמות מפני שלדעתו יש פגמים מהותיים בתפקודה. הוא משדר לשוק הטלוויזיה תשדורת שהיא הכי מפחידה לרוב מרכיביו – הכנסת תחרות. הוא דואג לסעיף בהסכם הקואליציוני (שאושרר שוב השבוע על ידי ליברמן) האוסר לתמוך בחקיקה בענייני תקשורת ללא הסכמתו. לישראל היום שליטה של למעלה מארבעים אחוז בשוק. המעגל הולך ונסגר.

      נתניהו הוא גם הפוליטיקאי שמבין טוב מכולם שהנס הכי גדול שקרה לו הוא המהפכה הדיגיטלית ללא צורך בהקמת ערוץ טלוויזיה בכספי תרומות, הוא מדבר ישירות עם הקהל: שולח אליו מסרונים ביום הבחירות, מסביר בסרטונים בפייסבוק וקורא לציבור לעקוף את התקשורת ולשמוע אותו באופן ישיר, ללא תיווך וללא שאלות קשות.

      חופש העיתונות בישראל מידרדר וצריך לעמוד על נפשו. ראינו זאת אך לפני כמה שבועות במדד הבינ"ל של ארגון ה- Freedom House. לא פחות מזה, יחסי חוסר האמון בין ראש הממשלה וחלק מאמצעי התקשורת עבר מזמן את הנקודה הנכונה במערכת בריאה של איזונים ובלמים. אבל, כשם שהתביעה מראש הממשלה היא להניח את אחיזתו מן התקשורת ולכבד את תפקידה החשוב בדמוקרטיה, כך יש לצפות מן התקשורת לרפלקציה עצמית בנוגע לקיבעונותיה שלה.

      * ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר היא ראשת התכנית לרפורמות במדיה במכון הישראלי לדמוקרטיה