קבלת הפנים של עובדי המנהלה של רשות השידור בשערי צדק בירושלים הייתה הבוקר חמה ולבבית. אני מודה שבהתחלה חשבתי הרבה על מה שעובר עליהם (עד היום "עלינו") - הרי בעוד ארבעה חודשים הם ככל הנראה יפוטרו. ככל הנראה היא מילת המפתח בסיפור העגום של רשות השידור. כל דקה נוספת של אי-וודאות היא גיהנום.
"חוסר הוודאות הוא הקושי הכי גדול שלנו", אמר לי אחד המנהלים. "הפחד המרכזי הוא שיאריכו לנו את המנדט, ולא ייסגרו בסוף ספטמבר. כמה שזה נשמע לא הגיוני - זה נשמע כמו חלום בלהות. כמה אפשר לחיות באי-וודאות?", הוסיף. עובד אחר סיפר שהוא משתתף בסדנא שמכינה אותו לחיים שאחרי הרשות, והזמין גם אותי לבוא: "זה בטח יעזור לך" הבטיח. האמת? צודק.
כעבור דקה כבר חתמתי על הפרישה. 13 שנה שמסתיימות בחתימה על כמה דפים ובנוסף, קיבלתי כמה טיפים לחיים בחוץ. הייתי בטוח שתרעד לי היד, אבל היא כנראה רעדה מספיק בחודשים האחרונים, ככה שהבוקר הייתי די קול. ומעכשיו, אני כבר לא עובד בערוץ הראשון.
אמש, כשהתכוננתי להירדם וניסיתי להכין את עצמי למה שיעבור עלי היום, חשבתי שיהיה זה נכון לישון טוב וכמה שיותר לקראת ה"טקס" של מחר. לא היה לי ממש מושג מה מצפה לי שם - במחלקת משאבי אנוש של רשות השידור בירושלים - אבל זה בהחלט הדיר שינה מעייני, ובלילה לא ישנתי הרבה.
המחשבות הציפו אותי. בין מבט לשעון ותסכול מכך שאני לא נרדם, ניסיתי לחשוב ממה אני כל כך חושש, או שמא מתרגש? זו הרי בסך הכל חתימה על נייר, את ההחלטה הקשה כבר קיבלתי. וזו הייתה חתיכת החלטה. נזכרתי בלא מעט סיפורים ששמעתי, על עובדים מרשות השידור שהחליטו לפרוש, עשו את כל התהליך הבירוקרטי (ובעיקר הנפשי) - וברגע האחרון נבהלו וחזרו בהם. יתרה מזאת, יש גם עובדים שפרשו וכעבור זמן קצר, ביקשו לחזור חזרה לעבודה. זה אגב, כמעט בלתי אפשרי.
אני מודה שגם לי זה עבר בראש. לא מעט חברים לדרך אמרו לי שאני עושה טעות, ושאני יכול לחזור בי - ולהישאר. האמת? יש בזה מן ההיגיון. זה הרי מקום שאני כל כך אוהב - שגידל אותי, שטיפח אותי ושנתן לי את הכוח והאמצעים להיות בדיוק מי שאני. לא רק בתור בן אדם, אלא גם ובעיקר כעיתונאי שמחויב לסייע לקשישים, לניצולי שואה, לנשים בסיכון, לילדים ונוער בסיכון, לעובדים זרים ולמבוטלים.
בחודשים האחרונים הרגשתי שבסיטואציה הנוכחית של חוסר וודאות, אני כבר לא ממש יכול לעשות את זה. אי אפשר להיות באמת עיתונאי כשחרב הפיטורים מונחת כבר שנתיים מעל הראש שלך. אי אפשר לנסות לשנות ולהשפיע, כשהראש טרוד במה יהיה איתי מחר. הכי קל היה להמשיך לעבוד, ולחפש עבודה במקביל, אבל הרגשתי שמבחינתי - זו לא אופציה. כדי לעבוד בחדשות, צריך שקט נפשי וביטחון - ואת זה כבר לא היה לי.
"יש לא מעט עובדים שסרחו - אבל הם לא הרוב"
אני מנצל את ההזדמנות לשתף במה שעובר על חבריי בטלוויזיה וברדיו בימים אלה. אל תתנו למייק אפ לבלבל אתכם. מאחורי האיפור מסתתרים דאגה אין סופית, הרבה מאוד פחדים וחששות. עובדים עם ילדים, עם שכר דירה ותשלומי משכנתאות שמתביישים לשתף עד כמה הם חסרי אונים, בעיקר כשהם נתפסים כל השנים כ"שבעים ומסודרים". הרוב מתוך חשש לעתידם - מפחד לדבר. האמת? אני מבין אותם לגמרי. זו הרי הפרנסה שלנו. עובדים רבים מאוד רוצים לפרוש ונרתעים. גם אני חושש, מאוד.
אין לי ספק שאם היה מדובר בעובדים במקום אחר ולא של רשות השידור, הכותרות היו זועקות על 1,100 עובדים שנזרקים הביתה, אבל במקרה שלנו - ההתעלמות מוחלטת. יתרה מזאת, יש הרבה שמחה לאיד.
נכון, נעשו הרבה טעויות בדרך, בעיקר ניהוליות, יש גם לא מעט עובדים שסרחו, אבל הם לא הרוב המייצג. יש המון עובדים ברשות שנתנו ונותנים מעל ומעבר למקום עבודתם. כמעט 360 ימים בשנה: בשבתות, בחגים, בחום, בקור - כמעט תמיד דרוכים כדי להביא את התמונה.
ודבר אחרון לחברי התאגיד החדש: ההצלחה שלכם היא למעשה ההצלחה שלנו, אבל רק חשוב שתזכרו שמדובר בבני אדם. מה שלא ייעשה - חייב להיעשות ברגישות יתרה.
החתימה הזאת דקרה חזק בלב, אבל עברתי את זה. אני יוצא לדרך חדשה - אל עולם חדש שאני עוד לא ממש יודע מהו. ללא ספק, אני אשאר בתחום העיתונות. האהבה שלי לכתיבה, לתחקיר ולטלוויזיה היא ברמה של שליחות - ועל זה קשה לוותר.
מה שבטוח, אני יוצא החוצה עם צידה מרשימה ומפוארת שקיבלתי מרשות השידור. אני גאה ותמיד אהיה גאה לומר שעבדתי בערוץ הראשון. ועוד משהו קטן: עדיין לא נפרדתי מהחברים שלי בטלוויזיה, לא כי אני לא רוצה, פשוט כי זה ממש קשה לי. כי אני אוהב אותם מאוד ולא יודע איך נפרדים. "זה לא נגמר, זה רק הסוף" - והכל עוד פתוח.